אבקת רוכל/ה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה נהגו באלו הארצות למכור זה לזה פרחים בהמתנה וקוצצים להם דמים לפרוע במעות כסף כמו ששוים הפרחים במשא ומתן שלעולם שוים לבן א' בקירוב יותר במשא ומתן ממי שקונה אותם בדמים מיד השולחני אם יש בדבר צד איסור רבית או לא:
תשובה קודם כל דבר נבאר דיני ה' מקח וממכר בסחורות בהמתנה איזה אסור ואיזה מותר ואח"כ נבא לדין הפרחים גרסינן בפ' איזהו נשך אמר רב נחמן טרשא דידי שרי ופרש"י למכור סחור' בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור לו סתם בכך וכך ליום פלוני ואותיבנא עליה מדתנן מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור ומשני התם קץ ליה הכא לא קץ ליה ופרש"י קץ ליה אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות דבהדייא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל וכתבו התוס' והרא"ש דלא שרי רב נחמן אלא בדבר שאין שומתו ידועה כגון פרה וטלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא וכתב בעל הטורים דבר ששומתו ידועה כגון פלפל ושעוה אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע יכול למוכרה ביותר נר' מדבריו דתרתי בעינן שלא יהיה לו שער קצוב כגון פירות דשער שלא קצוב ע"י פלהדרי המלך וגם שלא תהא שומתו ידועה כגון פלפל או שעוה שאע"פי שאין להם שער קצוב בפירו' שומתו ידועה בין הסוחרים:
וכתב עוד בבעל הטורים ונראה שאפי' אינו מפרש בהדי' אין התר אלא במעלהו מעט אבל אם מעל' הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הרבה הוה ליה כמפרש ואמרי' בגמ' בתר הכי אמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דעבדינא מולתא גבי לוקח א"ל רב ששת מאי חזי מר דאזיל בתר דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו סקלי כי השתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה ופרש"י טרשא דידי שרי עושה שכר תמרים היה ומוכר בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי ומאי טעמא ניחא להו דליקום ברשותיה דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא ונקיט להו שוקא והלכתא כר"ח ופרש"י רב חמא מוכר פרקמטיא היה מוסר במקום הזול בשער שהוא נמכר במקו' היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליה וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליה' מלוה ואין כאן רבית נקטי להו שוקא מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם וכתוב בהגהות אשרי ואף בחזרה וזה היה שכרם ולכך שרי הא לאו הכי אסור כר"י עכ"ל ואי אפשר לומר דאחריות הדרך בחזרה קאי דבלאו הכי שרי דהא נקיט להו שוקא ושבקי להו מכסא הוי שכרם אלא אנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא הוי בחזרה שהיה תועלת להם וזה היה שכרם דאלו בהליכה לא היו הם נהנים כלום כך נראה לי:
וכתבו התוס' נקטי להו שוקא דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחים לו להביא סחורתו ולמוכרו בשכר הלוואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא בחזרתן דהוי בשביל טורחן ושרי:
והרא"ש כתב וכי תימא כיון דאחריות הדרך על רב חמא מה הוא צריך לטעם זה דניחא להו דליקו' ברשותיה הא תנן לקמן המוליך חבילה ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים לך במקום פלוני ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וי"ל דהתם מייר' במעלה לו שכר עמלו ומזונו כי היכי דלא להוי רבית מוקדמת אבל הכא רב חמא לא הוה יהיב להו מידי הלכך אצטריך לטעמא דניחא להו עכ"ל וכן כתבו התוס' לקמן גבי ההיא דמוליך חבילה ונראה לי שמה שאמר ומזונו אשגרת לישן הוא ולאו דוקא דכשהוזכר מזונו במתני' דאיזהו נשך גבי מושיב תרנגולים למחצה לא על מזון האדם אתמר אלא על מזון האפרוחים כדפרש"י התם והכא לא שייך אלא שכר עמלו לחוד וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם שצריך ליתן לו שכר עמלו ולא הזכיר מזונו:
וכתב עוד ומיהו בכל דהוא סגי ואע"פ שכתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות מלוה ולוה שכתבו קצת מפרשים שאע"פ שאין לו נותן שכר עמלו ומזונו מותר כל שאחריות הדרך ברשות מוכר התוס' והרא"ש עיקר ואע"פ שבדברי הרמב"ם בפ"ח בדין הרבית ששוה עתה דינר כו' כתב ה"ה שאולי הוא ביאור לטרש' דרב חמא לא הוזכר אלא העלת עמלו מ"מ לא פסקה הרב המגיד דזהו פי' טרשא דרב חמא אלא באולי קאמ' לה וגם מדין המוליך חבילה שכת' בפ"ט ולא הזכיר מעלת עמלו אין ראיה דסירכא דגמ' נקט שלא הזכירו ונראה לי דהנהו דשקלי טרשא דרב חמא מותר להם להחליף סחורת רב חמא באחרת דמכר סחורתו והלוואתו באים כאחד והוא הדין נמי לפרוע חובו באותה סחורה שרי שכל שלא פרעה בחובו עדיין ברשות מוכר קיימת ופרעון חובו והלוואתו באים כאחד וכדאמרינן בפ"ק דקדושין דגיטו וידו באים כא' וכן הם דברי חכמים בכל מקום בשני דברים הבאים כאחד דתרוייהו שייכי ונראה שאם הלוקח מוכרה בהמתנה והמוכר לא קבל עליו אחריות עד עת מכירתה הוה ליה כמקבל עליו אחריות הדבר בהליכה ואח' שמכרה הלוקח הוה ליה בחזרה שאין צריך המוכר לקבל האחריות עליו:
ומ"מ נראה דמאן דעביד טרשא דרב חמא לא סגי שיאמר לו מכור סחורה זו בעדי והרני מלוה לך דמיה עד זמן פלוני והא לך כך וכך בשכרך דבה"ג נראה שאחריות הדרך אפי' בהליכה על הלוקח אי זבינא חריפא הוא ואפילו נענש כדאיתא בנדרים שכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק השואל אלא צריך שיפרש לו שאחריות הדרך לבד מפשיעה עליו כך נ"ל וכן נראה מפרש"י ז"ל גבי הא דתניא המוליך חבילה ממקום למקום ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וכתב רש"י ברשות מוכר אם מקבל עליו מוכר אחריות הדרך משמע מלשונו שצריך לקבל עליו בהדייא ולענין אם מכר הסחורה ביותר ממה שלקחה נראה שהכל למוכר כיון שברשותו ואחריותו היא אם לא שהתנה עמו בפי' שאם ימכור ביותר יהיה הריוח שלו ואפשר שאם התנו כך איהו צריך ליתן לו שום דבר דההיא הנאה הויא בשכר טורחו ואע"פ שאפשר דלעולם לא ימכור ביותר ממה שלוקח כבר כיון דאפשר שירויח היינו שכר טורחו וראיה ממה שאמר המרדכי בשם מהר"ם ומיהו בכל דהו סגי הכא נמי אם המקבל לוקח לעצמו הדרונות שמביאים הגוים כשבאים לפדות משכונות בהא כו' דסגי במקום שכר עמלו עכ"ל. ואע"פ שאפשר שלא יביאו הדרונו' כיון שאם יביאום יקחם לעצמו אף אם לא הביאום א"צ לתת לו שכר טורחו הכא נמי דכוותא ויש לדחות דודאי היו מביאים דורונות ואין הכי נמי שאם לא היו מביאים דורונות היה צריך לתת לו שכר עמלו ומ"מ נראה להביא ראיה מדאמר מר מותר שליש בשכרך מותר ופסקו הרי"ף והרא"ש כוותיה ואע"ג דאם לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם שרי הכא נמי דכוותה וגם זה יש לדחות ממה שאמרו התוס' דהכא הקילו רבנן משום דטריחא טובא שיהא מותר שליש:
ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בפ"ח חבית של יין שהיא שוה עתה דינר כו' וכן אם מכר' לו בשתים ואמר לו היתר על שתים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי הרי זה מותר עכ"ל. וגם זה יש לדחות דהא במאי עסקינן דשכיח של קיץ ששוה יותר משתים הילכך נראה דדוקא היכא דהויא סחורה דלא שכיח שתמכר ביותר ממה שזה מוכרה לו צריך לתת לו כל דהוא שכר עמלו ובדרב נחמן איכא פלוגתא בין הפוסקי' שהרי"ף לא כתב דברי ר"נ משמע דס"ל דלית הלכתא כוותיה משום דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן מדקאמר ר"פ טרשא דידי ודאי שרי וכיון דלית הלכתא כטרשא דרב פפא כל שכן כטרשא דר"נ וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ח מהלכות מלוה ולוה ואע"פ שאפשר לפרש דבריו דסבירא ליה דהלכת' כטרשא דרב נחמן ומה שאמר אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו תשעים הרי זה אסור בדבר שיש לו שער קצוב דוקא הוא דאסר קשה למה לא הזכיר היתר באין לו שער קצוב אלא ודאי בין יש לו שער קצוב בין אין לו אסור ודלא כרב נחמן:
ומ"מ נראה שאם היו לו פירות שאם ירצה למוכרם בשוק ולוקח דמיהן מיד מוכרן בעשרה ואי תבע אותם הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותם בשני' עשר הרי זה מותר למוכרן בשנים עשר בהמתנה שאפי' הביא זה מעותיו בשנים עשר היה קונה אותם ויש לעיין אם הלוקח בא לקנות עשרים אמות ממין בגד פלוני ימכרו לו בעשרים לבנים האמה ואם ישאל לקנות מאה אמות יוקירו לו הבגד וימכרוהו לו בחמשה ועשרים אפי' נתן מעות מיד הבא לקנות עשרים או שלשים אמות אם יכולים למכור לו בעשרים וה' האמה בהמתנה ונראה דלא משערינן אלא בכמה שזה הקונה אם עשרים אמה או יותר כפי שאם היה בא לקנות במעות היו מוכרים לו כך ימכרו לו בהמתנה ולא יותר וכן דייק לשון הרמב"ם וכן נ"ל שמשערין בלוקח לפי מה שהוא האדם שאם אינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת מייקרין לו ביותר אפי' ליקח במעות וכך ג"כ מותר למכור לו בהמתנה מהטעם שכתב הרמב"ם שאפי' הביא זה מעות בכך היה קונה וכתב הרב המגיד פ"ח שכן דעת הרמב"ן דלא קי"ל כרב נחמן:
אבל התוס' והרא"ש כתבו בשם רבינו תם דהלכה כטרשא דרב נחמן מדאמרינן לקמן לית הלכתא כטרשא דפפונאי מכלל דכל אינך טרשי הלכת' נינהו והא דקאמר הלכתא כטרשא דרב חמא ול"ק הלכת' כטרשא דר"נ משום דר"ח קאי אטרשא דרב פפא ומש"ה קאמר הלכתא כטרשא דרב חמא לאפוקי מדרב פפא מיהו כדרב נחמן הלכתא דמכר הוא ובדלא קץ ומתני' לא אמר אלא בדקץ אלמא בסתם מותר והיינו כדרב נחמן אבל טרשא דרב פפא ורב חמא בדקץ והכי קאמ' טרשא דידי אפי' בדקץ שרי א"נ שער הידוע דומה לקץ ואשנוייא דרב נחמן קאי דקאמר התם קץ ליה ובמילתא דרב פפא גרסינן טרשא דידי שרי ולא גרסינן ודאי ואי גרסינן ליה איכא למימר דלפי מאי דס"ד דלא מתהני מידי הוה שרייא טפי מיהו לא קי"ל הכי דרב נחמן שרי דרב פפא אסיר כדאקשי ליה רב ששת וגם רבינו האיי פסק דהלכתא כטרשא דרב נחמן אלא שאפילו טרשא דר"נ בעינן אחר כדמפורש בהגהות מרדכי:
ועוד כתוב שם במרדכי שראב"ן מפרש פי' אחר בדרב נחמן ומ"מ נר' שפוסק כרב נחמן וכל הפוסקים שראיתי דבריהם פסקו כרב נחמן וכ"כ הרב המגיד בפ"ח מהלכות מלוה ולוה בשם הרשב"א ובעל המאור שבדברים שאין להם שער קצוב וגם הוא לא אמר אם מעכשיו שכך וכך מותר לפי שישקל שתי טענות להקל ובהגהות מרדכי בשם ראבי"ה פי' טרשא דרב נחמן כדפרש"י ואח"ך כתב ומה שנהגו מימי קדם לתת מעילים בזמן גדול בכך וכך דמים כשעת היוקר זהו מפני שקצבתם במזל אם יבא שר לעיר ויחמדם יעלה בדמיהם יותר משיווי' ואם מכר מיד היה בא לעיר היה כופל את דמיהם ואין כאן אגר נטר ובלבד שלא יאמר מעכשיו בכך וכך וצ"ל שברוב הפעמים היו באים השרים בעיר דאל"כ מיחזי כאגר נטר ליה עכ"ל. ונראה שמנהג המעילים אתי אליבא דמאן דפסק כטרשא דרב נחמן דבדרב חמא לא שייכא דהתם הסחורה לעולם היא ברשות המוכר עד שתמכר ובמנהג המעילים משעת מכירה משמע שהיו יוצאים מרשות המוכר מ"מ למדנו דאליבא דמאן דפסק כרב נחמן וסבר שאפ"ה אינן יכולין להעלות דבר מרובה אם היה דבר שמצויים סוחרים לבא ברוב הפעמים וקונים אותם ביותר משיויים הרבה יכול להעלות אפי' דבר מרובה ובלבד שישאר ללוקח ריוח הרבה ולא שיעלה כל מה שאפשר למכור הסחורה לאותם סוחרים כנראה ממ"ש ואם מכר מיד היה בא לעיר היה כופל דמיה' אלמא דטעמא דשרי היינו מפני שנשאר ללוקח ריוח הרבה ואפשר דשפיר קאי אדרב חמא כלומר כיון שהזכרתי טרשא דרב חמא ולא כרב נחמן משמע דלא קיימא לן כרב נחמן וא"כ על מה נהגו מימי קדם לתת מעילים כו' וא"כ בכי האי גוונא דמעילים אפי' למאן דפסק דלא כר"נ אפש' שאפי' יעלה הרבה עד שאפי' יבא השר ויחמדם לא ישא' ריוח ללוקח שרי דדמי לההיא דהרמב"ם ואם תבע אותם הלוקח כו' וצריך לומר שאין מוזילים יותר לשאר לוקחים על שרים אלא דק"ל אמאי קאמר ואם מכר כו' היה כופל דמיהם. ואפשר דלרבותא נקט ל"מ שלא יפסידו אלא אם כן אפשר שירויחו אי נמי ע"כ לא שרי אלא במעלה עד סכום שדרך השרים לקנות ולא שיעלה כפי מה שיחמדם ששר א' כשחומד אותם הוא מעלה כפליים בדמיהם וכיון דמילתא דלא שכיח הוא אין להעלות עד אותו סך:
ודע דבגמ' אמרינן בסורא אזלי ארבעה ארבעה בנפי אזלין שיתא שיתא יהיב רב זוזי לחמריה ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל מיניה חמשה ונישקול שיתא אדם חשוב שאני ולכאורה תשמע דלאו מדינא קאמר אלא ממדת חסידות כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל ברבית ותדע דלא מדינא דגרסינן תו התם בעא מניה רבי אסי מרבי יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן א"ל בקש רבי ישמעאל ברבי יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי ופרש"י דדוקא בתבואה שרי דמידי דשכיח הוא דאזלי ואתו כל שעתא ושייכי בה טעמי דלית בגמ' אבל בשאר פרקמטיא לא שייכי והרי רבי ישמעאל ברבי יוסי אדם חשוב היה משמע דאילו הוה תבואה הוה שביק ליה דאי לאו הכי מאי ראיה מייתי וכ"ש ללישנא אחרינא דבקש רבי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי ישמעאל ברבי יוסי דהא ודאי רבי אין בישראל חשוב ממנו ואפ"ה טעמא דלא שבקי משום דהוה שאר פרקמטיא דאילו הוה תבואה הוה שביק וא"כ כי אמרי' אדם חשוב שאני מדת חסידות' אמרי' ולא מן הדין אלא שמצאתי להרמב"ם שכתב בפ"ט מהלכות מלוה ולוה דאדם חשוב אסור לעשות זה ואפשר דאסור דנקט לאו דוקא מכל מקום בהנך טרשי דרב חמא ודרב נחמן למאן דפסק כוותיה אין אדם חשוב אסור לעשותם ואפי' מדת חסידות ליכא דכיון דרב נחמן ורב חמא לא חיישי אנן נמי לא ניחוש:
ומעתה לענין הפרחים אם מוכר לו פרח זהב בכך לבנים ואח"ך בין יוקיר בין יוזיל יפרע לו אותם לבנים לזמן הקצוב ביניהם נראה שאם זה קונה שיעור רב שאם היה בא לקנותם במעות לא היו מוכרים אותם בפחות ממה שזה מוכרם בהמתנה או שזה אפי' שכרו לקנות שיעור מועט במעות היו מוכרים לו בסך זה לסיבת שאינו בקי בטיב משא ומתן או לסיבה אחרת הא ודאי לכ"ע שרי אבל אם אין צריך לייקר האיש הזה הפרחים כשלוקחים במעות יותר מלאנשים אחרים וגם אין לוקח שיעור רב כדי שנאמר שאילו לקח במעות היו מתייקרים לדעת הפוסקים דלא כטרשא דרב נחמן הא ודאי אסור ולדעת הפוסקים כטרסא דרב נחמן כל שאינו אומר אם מעכשיו כו' שרי שאין להם שער ידוע שאפילו במעות קצתם קונים בכך וקצתם קונים ביותר ואפי' שברוב פעמים לא שכיח שיקנו אותם במעות כמו ששוים במשא ומתן כיון דקי"ל דדהבא לגבי כספא פירא הוי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש הזהב והרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה וגם אין העלאה כלל אלא לדבר מועט הוה ליה כשמוכר לשון של זהב ומעלה לו עליה דבר מועט ואינו אומר אם מעכשיו כו' דשרי הכי נמי כל שאינו מעלה הפרחים יותר ממה ששוים במשא ומתן שרי אבל כל שמעלה לו יותר ממה ששוים במשא ומתן הרי ניכר לכל דבשביל המתנת המעות מעלהו והוה ליה כמפרש ואסור וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מהורר"י ן' שושן ואליבא דכ"ע אם פי' בהדייא שאחריות הפרחים יהיה על המוכר עד שעת קנין הסחורה או עד שעת פרעון חובו שרי והוא שיתן לו המוכר כל דהוא בשכר טורחו ואפשר שאפילו לא נתן לו כל דהוא שרי דלא דמי לדרב חמא שאף בחזרה היו צריכי' לטרוח ולהבי' סחורתו ולמוכר אבל הפרחי' אין שם טורח אלא בהליכ' ואז הרי הם ברשו' מוכר וזה לדעת התו' שכתבתי לעיל גבי נקטי ליה שוקא אבל לדברי הרא"ש שכתבתי שם ג"כ דצריך להעלות להם שכר כדי שלא יהיה טורחם בהליכה כרבית מוקדמת א"כ גם הפרחים צריך ליתן לו שכר כל דהו ומיהו אם הלוקח מוכרם בהמתנה והמוכר לא קבל עליו אחריות אלא עד שעת מכירה אפי' לדע' התו' צריך להעלות לו שכר כל דהוא דהא משעת מכירה ואילך הוי כשעת חזרה והיינו דרב חמא דבחזרה היו טורחים בשבילו ולפיכך הוצרך לומר דנקטי ליהו שוקא בשכרם ואם לא פירש בהדייא שיהיה האחריות עליו אסור לדברי הפוסקים דלא כטרשא דרב נחמן דמסתמ' האחריות על הלוקח דסתם פרחי' זבינא חריפא הוא אבל לדברי הפוסקים כטרשא דרב נחמן שרי דאע"ג דרב חמא היה מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה הא לאו הכי אסור התם שאני שהיה מוכר סחורתו ביוקר וניכר שמפני המתנת המעות הוא מייקרה כ"כ שהרי מעלין לו במקום הזול כבמקו' היוקר ובפרחים עסקינן שאינו מעלה לו יותר ממה ששוים במשא ומתן והיינו טרשא דרב נחמן ושרי נאם הצעיר יוסף קארו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |