אבני נזר/יורה דעה/קכח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קכח

סימן קכח

א

א) קי"ל על שלש עבירות יהרג ואל יעבור. ע"ז ג"ע ש"ד. ע"ז נפקא לן מדכתיב ואהבת כו' בכל מאדך אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ושמעתי מקשים דהא אפי' שאר עבירות אינם נדחים משום ממון כמבואר בפוסקים. אך נ"ל כיון דקי"ל העובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור משום דאין לבו לע"ז. ע"כ הוה אמינא דאפי' משום ממון יהי' מותר לעבור וקיל משאר עבירות:

ב

ב) ומזה יש להוכיח דהא דמבואר בפוסקים דבל"ת מחויב לבזבז כל ממונו. ל"ת דוקא. הא בעשה אף שעובר עלי' בקום ועשה אינו מחויב לבזבז כל ממונו עבור זה דלא כספר משנת חכמים. דאל"כ קשה למה לי בכל מאדך. הא עכ"פ מוכח דאפי' עובד מאהבה ומיראה עובר בעשה דואהבת. ושוב מחויב לבזבז כל ממונו כמו בשאר מ"ע שעובר עלי' בקום ועשה. אלא ודאי דדוקא בל"ת מחויב לבזבז. וע"כ הו"א דאינו מחויב לבזבז כל ממונו משום עשה דואהבת ואצטריך בכל מאדך:

ג

ג) אך יש לדחות דהוה אמינא שאינו מחויב שתהי' אהבת השי"ת אצלו יותר מממונו מאחר שחביב עליו מגופו. וע"כ אינו עובר בעשה כלל אם אינו נותן כל ממונו ולאו דע"ז אינו עובר כלל כיון שעובד מיראה:

ד

ד) וראיתי להרמב"ם שכתב דמה שמחויב למסור עצמו בג' עבירות הוא משום קידוש השם. ודבריו נפלאו ממני דקידוש השם הוא בשאר עבירות בפרהסיא. אבל בע"ז בצינעא מואהבת שמעינן לה. וש"ד מסברא. וג"ע מהיקשא. ובהא דאין מתרפאין בע"ז שם כתב הרמב"ם טעם דואהבת. וראיתי בסמ"ק במצות ואהבת כתב לאסור ע"ז בצנעא. ובמצות ונקדשתי לאסור שאר עבירות בפרהסיא:

ה

ה) והנראה דהרמב"ם הוקשה לו קושיא הנ"ל דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור. וכבר עמדו התוס' בזה. ועל זה תי' הרמב"ם דמ"מ כיון שנראה להנכרי שעובד באמת ועובר בעשה דואהבת הוי חילול השם נגד הגוי. ודוקא בשאר עבירות כיון דפקוח נפש דוחה ומותר שוב. אין חילול השם כלל. משא"כ בע"ז דאם הי' נחשב עבודה הי' עובר בעשה דואהבת. וכיון שאצל הנכרי נחשב עבודה שוב הוי חילול השם [לא זכיתי להבין דהתינח בפני נכרים אחרים שאינם יודעין מכפייתו. אבל באם אין שם אלא היודעין בכפייתו ויודעין שהוא עובד מיראה ושאין זה עבודה כלל ואינו עובר על מ"ע דואהבת שוב אין כאן חילול השם כלל. המגיה וע"כ ניחא בבן נח דאפי' אם ב"נ מצווה על קידוש השם. מ"מ מבואר בש"ס סנהדרין (ע"ה.) דבע"ז בצנעא אינו חייב למסור עצמו. ולכאורה קשה להרמב"ם. ולמ"ש ניחא. דב"נ כיון דאינו מצווה בעשה דואהבת שוב לא הוי חילול השם כלל כשאינו מוסר עצמו בצנעא כנ"ל:

ו

ו) ובתוס' סנהדרין (ס"א:) ושבת (פרק הזורק) כתבו בחד תירוץ דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה דפטור היינו כשהכל עובדים מאהבה או מיראה. ובתוס' שבת הוסיפו או במפרש בשעת עבודה שאינה עובדה אלא מאהבה ומיראה ולפי תירוץ זה בכהאי גוונא הדין יעבור ואל יהרג. או אפשר דמ"מ יהרג משום אביזרייהו דע"ז. אפי' רק איסור דרבנן כמו תספר עמו אחורי הגדר להרמב"ן דקריבה דעריות רק מדרבנן. [או י"ל דדוקא בהעלה לבו טינא דפושע ברוח תאוותו אבל בעלמא במקום סכנה לא גזרו רבנן. כ"ש מבמקום חולי. ועוד נדבר מזה]. והתוספות לא הוקשה להם אלא מקרא דואהבת. אבל לדינא מודים דאף בכהאי גוונא יהרג ואל יעבור:

ז

ז) בתוס' פסחים (כ"ה.) דהא דאין מתרפאין בע"ז היינו באומרים לו שרק בע"א יתרפא ולא בשאר עלין דאתי למימשך בתר ע"ז, וכן פסק בש"ע (סי' קנ"ה) דיעה ראשונה שנשנה בסתם שהוא עיקר בכל מקום. והרמ"א לא הגיה עליו כלום. ואף שבסי' קנ"ז פסק הרמ"א בג"ע אף באיסור לאו לבד יהרג ואל יעבור אף דקרא דג"ע בנערה המאורסה וכן בשאר חייבי כריתות דאתרבי בש"ס מחטא. אבל לא חייבי לאוין. ועל כרחין משום אביזרייהו וכמ"ש הר"ן בפסחים. וא"כ במתרפא בע"ז דהוי לאו דלא ידבק נמי יחשב אביזרייהו אך לק"מ דדוקא בחייבי לאוין דעריות דהוא מין איסור אחד עם חייבי כריתות דאידי ואידי נהנה ממשגל באיסור. אלא שזה איסור קל וזה חמור. משא"כ בנהנה מע"ז שאינו מעין האיסור ע"ז שמאמין בע"ז ח"ו. וזה רק נהנה מהעצים אלא שהתורה אסרתן משום שעבדו אליהם. והוא כשאר איסורי הנאה. ואינו נחשב אביזרייהו דע"ז כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף