אבני נזר/אבן העזר/רלח
|
< הקודם · הבא > |
אעריכה
א) שם בסי' ד' הקשה כ"ת קטני עיר הנדחת איך נהרגין ע"י העדות שהודחה העיר, הא לגבי דידהו הוי שלא בפניהם, לק"מ שבלאו הכי הקשה הרמ"ה בתשובתו לחכמי לוניל חלילה לאל מרשע ושדי מעול, היתכן להרוג קטנים שלא פשעו, וחכמי לוניל השיבו לו חומר שהחמיר הכתוב בחילול השם ליסר הגדולים שכמה מצטערין בצרת בניהם יותר משל עצמם, והוא כדאמרינן ביבמות (ע"ט.) בבני שאול מוטב שתעקר אות אחת מן התורה לא יומתו בנים על אבות ויתקדש שם שמים בפרהסיא , ה"נ בחילול השם, וע"כ אין קושיא כלל מקבלת עדות שלא בפני הקטנים תעקר אות אחת והועד בבעליו, כללו של דבר כשם שהורגין הקטנים שלא מן הדין לייסר בהם את הגדולים כמו כן הורגין אותם בקבלת עדות שלא כדין לייסר בהם הגדולים שלגבי דידהו הוי בפני בע"ד:
בעריכה
ב) ועוד הקשה כת"ר מקטנה שזינתה לרצונה שנאסרת לבעלה לדעת הרמב"ם הא לגבי הקטנה הוי שלא בפני בע"ד, וכן לבעלה כהן נאסרת לכ"ע וקשה כנ"ל, ולק"מ למה שפסקו המחבר והרמ"א סי' כ"ח דבמקום אונס מקבלים שלא בפני בע"ד, ובקטנים הא אפשר להמתין עד שיגדילו וזה בממונא דאיתי' בחזרה, אבל איסורא אי אפשר להמתין דכל שעה ושעה שמשתהה אצל בעלה עובר עלי' בלאו וליתי' בחזרה:
ג) וכן מה שהקשה עוד ממוציא שם רע על הקטנה דפטור מדכתיב ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ולמה הי' השם רע, אי לפטור מכתובת בתולה שבשעת נשואין שנתחייב כתובתה כבר היא בעולה, הלא כתובה דרבנן וכעין שכתבו התוס' סוטה (כ"ז) גבי איש איש לרבות אשת חרש, וכתבו תוס' דהאי קינוי הוא לאוסרה דאי לפוסלה מכתובתה הא כתובה דרבנן אפי' לרשב"ג אינו ממש דאורייתא עיי"ש, וע"כ האי שם רע לפוסלה על בעלה כהן, וכן כתב במל"מ, ואיך מקבלין עדות על הקטנה, מיושב ג"כ כנ"ל, אך בזה צריך ליישב לדעת הרא"ש דס"ל אפי' במקום אונס אין מקבלין איך יפרנס הגמ':
דעריכה
ד) אך לדעת הרא"ש נוכל לפרש השם רע לבטל כתובת בתולה ולעקור הכתובה מקבלין שלא בפני בע"ד כמו שיתבאר לפנינו] דעכשיו שתיקנו חכמים כתובה הוציא שם רע, ותוס' בסוטה לא אמרי רק דא"א דקרא דאתי לרבות אשת חרש לענין כתובה קאי כיון דבשעה שניתנה תורה עדיין לא נתקן כתובה, וכן פירש"י סוכה (מ"ג.) בהא דמקשה הש"ס איצטריך קרא למישרי טלטול פירש"י טלטול דרבנן "עדיין" לא נאסר טלטול בעולם ע"כ, וכוונתו במלת עדיין שבשעת מ"ת עדיין לא נאסר טלטול ואי אפשר דקרא להכי אתא. וה"נ בזה אי אפשר דקרא דאיש איש לכתובה אתא, אבל בהא דמש"ר על הקטנה לאו מיתורא דריש, אלא דקרא לא מיירי רק בנערה כמ"ש תוס' ורא"ש בכתובות שם בהא דאמר נערה מלא דיבר הכתוב, דאי הוה כתיב חסר הי' מה שנכתב חסר מפיק ממשמעות נערה והשתא דכתיב נערה מלא נשאר המשמעות:
העריכה
ה) האומנם כי רש"י פירש נערה בהא להוציא קטנה, אך בפשטות רש"י סובר כדעת רוב פוסקים ופסק המחבר ורמ"א במקום אונס מקבלין וזה כאונס דמיא כנ"ל, ועוד דשיטה זו דבאונס לבד מקבלין מפורש ברשב"א ב"ק (קי"ב) משום דמה"ת בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בע"ד ובתשו' רמ"א סי' י"ב דבמקום שהחילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות מדאורייתא כל שאינו דיני נפשות ממש דיני ממונות חשבינן לה ומקבלין מה"ת שלא בפני בע"ד ואף על הקטנה מקבלין, ושפיר צריך אף בשעת מ"ת למעט קטנה בהוצאת ש"ר לאוסרה לבעלה כהן, ולדעת רא"ש לק"מ כיון דלדידי' ממשמעות ע"כ אמרינן דהשתא שתיקנו חכמים כתובה והשם רע לפוסלה מכתובת בתולה פטור כיון דבתורה כתיב רק נערה:
ועריכה
ו) ואשר העיר בהא דמקבלין עדות לפסול עדים למפרע אף שבין העבירה לקבלת עדות חתמו על שטרות וא"צ לקבל העדות לפני בעל השטרות, היינו טעמא דאין מקבלין אלא בפני בע"ד מוהועד בבעליו ילפינן דהיינו כשבאין להוציא ממנו, או לחייבו בדבר שלא הי' חייב תחילה, אבל כשפוסלין העידי שטר הרי לפי דבריהם לא הי' לו שטר מעולם דחספא בעלמא הי' מאחר שהעדים פסולים ולא דמי לוהועד בבעליו וזה טעם הרמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ו' ז' והה"מ שם בהא דאם החזיק אחד בנכסי יתומים קטנים בטענה שלקחה מאביו והביא עדים אין מקבלין אותם עד שיגדילו, וכתב הרמב"ם שאם הביא עדים שהי' גזולה ביד אביהם מקבלין אותם כיון שלפי דבריהם לא הי' השדה שלהם ולא של אבותם א"צ לקבל בפניהם, וה"נ בזה לפי דברי הפוסלין מעולם לא הי' להם שכר כלל:
זעריכה
ז) ואפשר דאף לדעת הרא"ש והטור שאם הי' להם חזקת אבות אף בטענת גזולה אין מקבלין שלא בפניהם יש ליישב בנ"ד, דהנה בהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד יש לומר שני טעמים, האחד דכשהבע"ד כאן ידע לטעון להכחיש העדים או להזימם וכמ"ש הרשב"ם פרק חזקת, והב' מגזה"כ כמו קרובים, והנה לפי טעם ראשון יש בו חשש משקר, וכן משמע במהרי"ט במה שהוכיח שאף לפטור בעי בפני בע"ד, דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי', שכל לוה יביא עדים שלא בפני המלוה ששטרו מחול או פרוע, הנה מפורש דשלא בפני בע"ד חיישינן שהוא שקר, ודווקא אם מקבלין בפני בע"ד והבע"ד אינו יכול לבטל עדותן מחזיקין הדבר לאמת, וע"כ דעת הרא"ש דאפי' בעידי גזילה אינו יכול להוציא מידם שלא בפניהם דשמא העדים שקר בימינם והקרקע באמת של יתומים, והוא להוציא מידם בע' בפני בע"ד, אבל בנידון דידן שפסלו העדים בפניהם ואם הי' מקום לבטל העדות הי' האיש שהעידו עליו עושה כן, ואין כאן חשש משקר, אך שמ"מ יפסול מגזה"כ כיון שבעדותם מבטלים השטרות, בזה נאמר כיון שהדבר אמת ולא הי' שטר כלל, ואין מוציאין מידם כלל הא לא בעי בפני בע"ד:
חעריכה
ח) ובמ"ש יש ליישב דברי מהרש"ך בעידי קידושין שהוזמו שלא בפניהם וכתב מהרש"ך דלכל היותר אין כאן רק חשש דרבנן דתרי ותרי ספיקא דרבנן, והשיג על המל"מ דלהסוברים הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהו הוה, דלפסול העדים מהני שלא בפניהם אין כאן קידושין כלל, ולהסוברים הכחשה מיהו הוה דהוה כתרי ותרי, בנידון דידן שהזמה הי' גם שלא בפני הבעל, הא אין כאן תרי לביטול הקידושין וקידושין גמורים הם, דלגבי מי יחול ההזמה לגבי העדים הא הוי שלא בפניהם, לביטול הקידושין הא הוי שלא בפני הבעל יע"ש, ולפמ"ש נכונים דברי מהרש"ך כיון שבכל ארצות המערב פוסקין כרמב"ם והב"י ולדידהו כל שלדברי העדים לא הי' לו זכות מעולם מקבלין שלא בפניו, וה"נ הם אומרים שלא הי' קידושין מעולם ומקבלין שלא בפני הבעל:
טעריכה
ט) ולכאורה יש לומר כיון שלפי דברי העידי קידושין הבעל יש לו זכות, ואין בדברי המזימין כלום כיון שהי' שלא בפני הבעל, הרי הני תרי דקידושין ודאי תרי, ועידי המזימין ספק דשמא התרי דקידושין אמת, ואין בהזמתם כלום כיון שהי' שלא בפניהם, אנו תופסין את הודאי ומניחין את הספק:
יעריכה
י) אך זה אינו שהרי מבואר בש"ס כתובות (י"ט:) עדים חתומים על השטר ומתו ובאו עדים אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אם יש עדים שהוא כת"י אין נאמנין ומפורש בגמ' דתרי ותרי נינהו ולפירש"י אי תפס לא מפקינן מיני', ולתוס' אם שובר הי' השטר עיי"ש], ולמה, הא לפי דברי העדים שאמרו הראשונים אנוסים הי' הא נכתב השטר. שלא מדעת המתחייב והוי מפי כתבם, ואין עדות השטר כלום, ונתפוס דברי אחרונים שהם ודאי עדים ונניח עידי השטר ספק ויפסול השטר לגמרי אלא ודאי האי סברא ליתא:
יאעריכה
יא) נחזור לענינינו בעידי זנות שנגבה העדות בפני הבעל שלא בפני האשה דכתב כת"ר בחיבורו עדותן קיימת שהעיקר על הבעל שהאשה שדה הבעל ואף שממילא נצמח חוב להאשה, כמו בקטני עיר הנדחת וכל הנ"ל, ואין מכל הני ראי' כלל כנ"ל באריכות, ומצד הסברא דומה להא דסוף פ"ק דמכות גבי אילעי וטובי' קריבי' דערבא אי לית לי' ללוה לאו בתר ערבא אזיל, והראשונים הקשו שם דנימא פלגינן דיבורא, ותירץ רמב"ן בספר המלחמות במעידין על פרעון החוב, ואם הלוה פטור שוב אי אפשר לחייב הערב, שהרי לא יתבע הערב תחילה, ע"כ גם לגבי הלוה אין נאמנים כיון שמכח קבלת העדות לגבי הלוה יצמח זכות לקרוב, וכן בהא דיבמות (מ"ז) בנאמנות שהאמינה תורה אב על בנו שאם הי' לבנו בנים גם על בנו אינו נאמן כמבואר בתוס' שם ד"ה ואי אתה נאמן לפסול בני בניך, ואף שעיקר העדות על בנו כיון שמכח זה יצמח פסול לבני בנים שהוא אינו נאמן עליהם, אינו נאמן על בנו, ה"נ כיון שאם תאסר על הבעל אי אפשר למיפלג דיבורא לומר שלא תאסר בו דע"כ כיון שהוא אסור יש עלי' לאו דלפני עור ע"כ אין נאמנים גם לאוסרה עליו:
יבעריכה
יב) ועיין בתוס' נזיר (כ':) ד"ה הריני נזירה דאינו רשאי להפר נדרה כיון שמחמת זה גם נדרו יתבטל וקרינא בי' לא יחל דברו שאסור לגרום דבר שיתבטל נדרו, וה"נ כיון דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא מטעם שאין חבין לאדם אלא בפניו כמ"ש בש"ך חו"מ סוף סי' ל"ח, אסור לקבל שלא בפני האשה כיון שגורם חוב גם לה, זה כתבתי לדוגמא בעלמא:
יבעריכה
יב) ובעובדא דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא דשלחו לו שיבוא לדין יבא בעל השור ויעמוד על שורו דמשמע ג"כ דאף שעיקר הדין על העבד מ"מ כיון שיצמח מזה חוב לבעלים צריך לדון בפניו, אך שם לא דמי למה שהביאנו מהא דאלעי וטובי' ולהא דיש לך בני בנים, דגבי ערב שאתה מאמינו על הלוה ע"כ תאמינהו על הערב ג"כ, והוא שלא כדין שהרי קריבי' דערבא הוא, וכן באב כשאתה מאמינו לפסול הבנים ע"כ תאמינהו על בני בנים ג"כ, והוא שלא כדין שאין נאמנות לאב על בני בנים, אבל בעבד אין אתה מאמינו על הרב. רק שהרב נפסד כשסוקלין העבד, רק בהא דינאי צריך לומר שדין הרב ג"כ על שלא שמר העבד, ובודאי שייך שמירה רב על עבדו כמפורש ברמב"ן פ' יתרו בפסוק ועבדך ואמתך:
ידעריכה
יד) ומה שהעיר בחבורו מסוף מס' ידים שאין חיוב על הרב בנזקי העבד, אין משם שום ראי' שהרי מפורש שם הטעם שמא יקניטנו רבו וידליק גדישו של אחר כדי לחייב רבו, וכן הוא בש"ס ריש ב"ק, אבל לא שייך שעבד יחייב עצמו מיתה כדי שיפסיד רבו ממונו, ע"כ יש במיתת העבד לענוש את רבו על שלא שמר העבד וילפינן משור הנסקל, דמשמע ברש"י ריש פרק התערובת דהסקילה היא עונש לרבו, שפירש בשור שהמית עפ"י הבעלים דפטור מסקילה משום דמודה בקנס פטור, ובתוס' ב"ק (מ"א:) חלקו עליו דמיתת ב"ד אינו קנס (ורש"י אזיל לשיטתו פ"ק דמכות דמיתה קנס], מ"מ אם הי' מיתה קנס הי' ניחא בעיניהם פירש"י, וקשה הא המיתה להשור ומה מהני הודאת בעלים, אלא ודאי המיתה עונש להרב, ומזה ילפינן בעבד שהמית הב"ד מענישין את הרב ג"כ במיתת העבד:
טועריכה
טו) ובאמת פירש"י הנ"ל קשיא לי מה יועיל הודאת הבעלים לפטור השור. מסקילה הלוא שור הפקר, שור היתומים שאין להם אפטרופוס בסקילה אף שאין שום חיוב בבעלים, וה"נ נהי שהבעלים נפטרו מ"מ למה לא יסקל השור, מ"ש משור היתומים וצ"ע:
טזעריכה
טז) והנה אף אם נאמר דאין חיוב שור הנסקל משום בעלים כלל, וכ"ש בעבד שאין החיוב מחמת בעלים כלל, ומ"מ כיון שהרב נפסד אין מקבלין העדות אלא בפניו, יקשה דא"כ אשת איש שנתחייבה מיתה לא יקבלו העדות אלא בפני בעלה, וכן הקשה כ"ת בחיבורו, ומה שתירץ משום שאין האשה ממונו של בעל, אינו מספיק שהרי אשתו כגופו והיא יותר הפסד מהפסד ממונו, והרי פלוני בא על אשתי אמרינן פלגינן דיבורא משום דאשתו כגופו חשוב בעל דבר, ואלו פלוני רבע שורי לא אמרינן בי' פלגינן דיבורא דאין אדם קרוב ממש אצל ממונו שיחשב בעל דין, הרי דיותר נוגע לו מיתת אשתו ממיתת ממונו:
יזעריכה
יז) אך עיקר הסברא, דלעולם במיתת אדם יש בו עונש, הפסד גופו והפסד שיווי גופו, וע"כ עבד שנתחייב מיתה כיון ששיווי גופו לרבו, הרי יש לרבו חלק בהעונש שיש בכל מיתת ב"ד, ע"כ צריך לקבל העדות בפניו, משא"כ אשה פנוי' שנתחייבה שאין להאשה קנין אישות בגופה ואין בהעונש ההוא איבוד קנין אישות, ועל כן אף אשת איש, אף שלבעל נפסד קנין האישות, מילתא אחריתא הוא, ואינו מענין העונש שיש בחיוב אשתו בעצמה, ע"כ א"צ לקבל העדות בפניו, וזה ברור:
יחעריכה
יח) נשוב לנ"ד בקיבלו העידי זנות בפני הבעל שלא בפני האשה, אין ללמוד מהא דינאי. אך מטעם שכתבתי דנלמוד מהא דאלעא וטובי', ומהא דאין האב נאמן על בנו כשיש לבנו בנים, דה"נ שאתה אוסרה על הבעל ע"כ אתה אוסר הבעל על האשה משום לאו דלפני עור, על כן גם על בעלה אין נאמנים:
יטעריכה
יט) ועתה נבאר מה שקצת פוסקים סוברים דבאיסורין מקבלין שלא בפני בע"ד משום דזכות הוא לו שהפרישו מאיסור, ומשום דכ"ע בע"ד. ומביאים זה האחרונים בשם המאירי והרדב"ז, וז"ל המאירי הובא בשטמ"ק ב"ק (קי"ב.) וכן הסכימו שבענין האיסורין מקבלין העדות שלא בפני בע"ד כגון אם באו עדים והעידו שלא בפניו שנתקדשה לפלוני או שנטמאו טהרותיו שזכות הוא לו להפרישו מאיסור, אך הטעם דכולי עלמא בע"ד הוא ברדב"ז חלק א' סי' נ"ז (ט"ו.) וז"ל סתם עידי נשים לא בעי דרישה וחקירה, ואפשר דמקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בע"ד, עכ"ל, והנה טעם הראשון דזכות הוא לו נראה דאינו רק כשהבעל דין עצמו אינו יודע, אבל אם הוא בעצמו יודע האמת כמו שהוא, ואין העדות אלא שהב"ד ימחו בידו, מה זכות שייך בזה, ובמעידים שנתקדשה משכחת לה ע"י אבי' או ע"י שליח שמינתה, והא דכ"ע בע"ד אינו מובן כלל, דנהי דכ"ע בע"ד להפרישו מאיסור, אינם בע"ד יותר מהתובע, ומ"מ אין מקבלין העדות שלא בפני הנתבע:
כעריכה
כ) ומצאתי בתשו' רשב"ש סי' מ"ו שכתב מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת או למדה"י יכולין ב"ד לכפותו לשלוח גט לאשתו אף שלא תבעתו האשה שכל ישראל בע"ד מחמת עיגון. ותדע לך שהרי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלין, ונ"ל שהטעם כי כל ישראל בע"ד בכל דבר שאסור לערוה, וגם בדבר העגונות דנפיק מיני' חורבא ופריצי עמינו פרצי זני ולא יפרוצו, הלכך הוו להו בע"ד בקבלת עדותם וכן בתביעתם לעניני גט אעפ"י שלא תבעתו האשה, ומצאתי להרמב"ן על ענין קבלת עדות אשה שלא בפני בע"ד וז"ל אבל לענין גיטין וקידושין אמריתו האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה גרשני בעלי והרי עדים אי תימר אין מקבלין עדות עד שיבא בעלה ממדה"י אלא איסורא שאני וכולהו אינשי בע"ד כדאמרינן התם לא חייבא לאחריני הכא חייבא לאחריני עכ"ל ז"ל, וזכיתי להסכים לדעתו, וכיון בעדות אשה מקבלין שלא בפני בע"ד ה"נ בענין גט מחשש עיגונא ובדבר איסורא כולהו אינשי בע"ד נינהו וכופין אותו לתת גט כו' עכ"ל רשב"ש:
כאעריכה
כא) ונ"ל הפירוש דבעידי קידושין שהדבר חוב לכל העולם כדאמר בגמ' הכא חייבא לאחריני שאוסר האשה עליהם והכל בע"ד, וא"כ נקבץ כל העולם, ואי אפשר, ועל כן גם שלא בפני' נקבל, ודי בקצת בע"ד יהי' מי שיהי', גם בהב"ד עצמם די, שהם ג"כ בע"ד שנאסרת עליהם, וכעין שהביא הב"י תשו' הרשב"א בסי' תי"ז מחודש א' עיי"ש היטב, וכן בגירושין שכולי עלמא בע"ד לאפרושי מאיסורא, היינו דטעם קבלה בפני בע"ד פירשב"ם ריש פרק חזקת שהבעלים יהיו שם שידעו לטעון להכחיש העדות או להזימם, היינו שהבעלים שהדבר נוגע להם יחפשו היטב אולי יש שמץ פסול בעדותם, ובאיסור שהכל בע"ד לאפרושי מאיסורא הכל ידקדקו אולי יש שמץ פסול בעדות ולא יתירו אשת איש שלא כדין, וא"ת מ"מ יקבלו בפני הבעל ג"כ, ליתא כיון שכל העולם בע"ד, ולקבץ הכל אי אפשר, די בקצת בע"ד יהי' מי שיהי' כיון שהכל בע"ד כתשו' רשב"א הנ"ל, כן נ"ל ביאור דבריו:
כבעריכה
כב) אמנם דעת פוסקים החולקין אף בעידי קידושין דמפורש בגמ' התם חב לאחריני, דהא מכל מקום חזינן דקרובי המקדש או קרובי האשה פסולין, וא"כ תאמר שהכל יפסלו שהרי הם מחייבין לקרוביהם, על כן כולי עלמא לאו בע"ד רק הם בע"ד, וה"נ לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד:
כגעריכה
כג) נשוב לנ"ד לענין עידי זנות שלא בפני האשה אזיל לי' טעם המאירי דזכות, שהרי היא יודעת בעצמה, רק בנתקבל שלא בפני הבעל יש טעם זה, וטעם דהכל בע"ד לאפרושי מאיסורא ליתא גם בנתקבל שלא בפני הבעל, דמה נוגע הדבר לאחרים אם תאסר שלא כדין, ובמה שהם בע"ד לאוסרה לאפרושי מאיסורא אינם בע"ד יותר מהתובע, ואינו מועיל לקבל העדות שלא בפני הנתבע, האמנם כי יש לומר שנוגע לכל הכהנים ממילא אם הי' אצל הגביית עדות כהן אחד די כעין תשו' רשב"א הנ"ל:
כדעריכה
כד) אך אינו ברור אם זה נקרא חב להם כיון שעדיין היא אשת איש ואם יגרשנה הא תאסר להם בלא"ה רק שמא ימות הוא תחילה, ואינו דומה לחב לאחריני שבגמ' שאכתי פנוי', אך מתוס' ריש גיטין מבואר שגם כהאי גוונא נקרא חב, מ"מ לכאורה נראה דלא מהני באשת ישראל שאינה נאסרת אלא ברצון, וע"ז שהי' ברצון הוי שלא בפני בע"ד, דזה אינו נוגע לכהנים שאפילו באונס נאסרת להם:
כהעריכה
כה) מ"מ נראה שנאסרת מספק שמא ברצון כיון שבעיקר הזנות הוי בפני בע"ד במה שהי' כאן מכהנים ממילא נאסרת מספק, אך כיון שדבר זה דמשיום חב לאחריני הוא רק סברת רמב"ן ושאר פוסקים לית להו סברא זו, וכיון דבזה גם לרמב"ן אינו אלא ספק, אין לחיוש לה כלל, והוא יותר מס"ס:
כועריכה
כו) ובעיקר עידי גירושין דמועיל שלא בפני הבעל, כבר כתבנו מדברי רמב"ן דהטעם דהכל בע"ד וכבר פרשנו הדברים, ומ"ש כת"ר בחיבורו הטעם משום דלפי דברי העדים ניחא לבעל, לא יספיק לדעת הר"ן ריש התקבל דאפי' עשתה שליח אמרינן שמא חזרה ועכשיו לא ניחא לה, וה"נ יש לומר שאף שבתחילה גרשה השתא לא ניחא לו, ועוד שבתשו' הרשב"א ח"ד סי' ר' מביא מזה ראי' לנדון דידי' שקיבלו העדים שלא בפני האשה להתיר לבעל לישא אחרת, ושם הי' מעשה שהאשה וקרובי' צווחו מתחילה ועד סוף, וידוע שלא ניחא לה, אך הטעם פשוט לרשב"א דבמקום שאי אפשר בפני בע"ד מקבלין שלא בפני בע"ד, וכשהבעל במדינת הים מקבלין:
כזעריכה
כז) ובאמת כי בגמ' לא מצינו דעידי גירושין נאמנים שלא בפני הבעל, רק בפ"ק דגיטין בהא דשנים שהביאו גט ממדינת הים א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם מה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהיני, וקשה הא הבעל אינו שם, ובהא יש ליישב בפשיטות דהא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. זופירשו תוס' ורא"ש משום דמה"ת לא בעי קיום, וה"נ מה"ת לא בעי לומר בפ"נ, והטעם בשניהם משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד, והא דאם אמרו בפנינו גירשה היינו בפני הבעל, רק גבי בפ"נ אין נ"מ בין בפני הבעל בין שלא בפניו:
כחעריכה
כח) אך לדעת רשב"א דטעם מקיימין שלא בפני בע"ד משום דלאו אמלוה מסהדי אלא אחתימת העדים, השלוחים שעל הגט מסהדי ליבעי בפניו [ובאמת כי דברי רשב"א אלו אין מובנים לי, ועיין בר"ן סוף פ"ב דכתובות (דפוס זולצבאך ראש דף ע"ו) במ"ש ואע"ג שיש לחלק מפני שעידי השטר על המנה עצמם הם מעידין ועידי קיום אין ענינם אלא על הקיום אין נראה לחלק יע"ש] אך לדעת רשב"א נוכל ליישב בפשיטות משום שהבעל במדה"י ואי אפשר לקבל העדות בפניו מקבלין שלא בפניו, ולהרא"ש דאפי' במקום אונס אין מקבלין, הלוא להרא"ש טעם מקיימין השטר שלא בפני בע"ד משום דמה"ת לא בעי קיום נוכל ליישב כנ"ל:
כטעריכה
כט) העולה מזה בעידי זנות אם לא נחקבל העדות בפני הבעל וגם בפני האשה אין טעם להכשיר העדות רק לדעת הסוברים דבמילתא דאיסורא מקבלין, ואף לדידהו אין ההכשר רק שלא בפני הבעל ומשום זכי' אבל לא שלא בפני האשה אין שום הכשר כי הטעם שהכל בע"ד לא שייך בזה כנ"ל:
לעריכה
ל) ובדין עידי קידושין שלא בפני האשה שכתב כת"ר להכשיר משום שלפי דבריהם זה רצון האשה שתהי' מקודשת לפלוני, כבר כתבתי שמהרשב"ם ומהרי"ט משמע שבקבלה שלא בפני בע"ד יש חשש משקר ואזיל טעם זה, אך מדברי ר"י מגאש שכתב דעידי קנין כיון שיכולין לכתוב שטר יכולין שלא להעיד שלא בפניו ג"כ, וצ"ל דס"ל חתימת עדים בשטר חשוב ג"כ שלא בפני בע"ד, אך דכשר משום שנכתב מדעת המתחייב, ואם הרשה המתחייב לקבל העדות שלא בפניו מה לי בכתב מה לי בע"פ, מ"מ מוכח דאין בקבלת עדות שלא בפני בע"ד חשש משקר דאי יש בו חשש משקר איך יועיל משום דמדעת המתחייב שמא שקר ולא הוה מדעת המתחייב:
לאעריכה
לא) מ"מ אף אם כן, מ"מ מ"ש שאינו חובתה כיון שרוצית בבעל זה אם לא תרצה באחר קבלת עדות למה, וע"כ אין הקבלת עדות רק שתהי' מוכרחת לישא אותו ולא תוכל להנשא לאחר, א"כ הדבר הוא כנגדה, ואם תאמר שגם ע"ז שתהי' מוכרחת מסתמא מרוצית, גם בדיני ממונות תאמר מסתמא הוא מרוצה לקבל העדות אמת ואחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ואף שאח"כ אינו רוצה עכשיו חזר בו, אלא ודאי כיון שהדבר הוא כנגדו שיהי' מוכרח לקיים אין מקבלין שלא בפניו ה"נ בזה:
לבעריכה
לב) מ"ש בחלק או"ח סי' כ"ג כולו מחמדים, אך יש לעיין מהא דמנחות (מ"ח.) בהא דשחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים ומניפן ועוד ברייתא אחריתא ומוקי דאחריתא כר"א בר"ש, וברש"י ד"ה הא ודאי שגם ראשונה כר"א בר"ש כיון דמוכח מדאחריתא דלא אמרינן חולין ממילא הויין, וגם מדאינו מניף רק שנים עיי"ש היטב, ושם מקשה מהא דתודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשי ארבעים מתוך שמונים עיי"ש, והא הא דלא קדשי כו' הטעם משום דכל שאינו בזאח"ז כו' כמפורש בקידושין (נ"א.) והא לא חל להקדישה רק בשעת זריקה לר"א בר"ש, ואו כבר הוציא שנים ואי אפשר לקדושה לחול רק על אותם שבפנים, וצ"ל כיון דצריך שיהי' הלחם בפנים בשעת שחיטה כמפורש דף (מ"ז:) בתוס' ד"ה שיהא, ע"כ השחיטה מכשיר הלחם שיהי' ראויים לקבל הקדושה בשעת זריקה ואי אפשר לשחיטה להכשיר רק שני חלות ובנשחט על ארבעה נימא כל שאינו בזאח"ז כו' וכל החלות אינם מוכשרים: