אבני נזר/אבן העזר/קנא
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אור ליום ועש"ק תרמ"ג לפ"ק.
החוה"ש וכ"ט לכבוד ידי"נ הרב הגדול המפורסם החו"ב צנמ"ס כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האב"ד ור"מ דק"ק לוטמורסק.
יקרת מכתבו הגיעני, ואשר ביקש להשיבו תיכף בדבר חרש שמדבר בקישוי ע"י שלמדו אותו הרופאים, אם יכול לגרש ע"י שליח אי נאמר בזה אין שליחות לחרש:
אעריכה
א) הנה יש בזה כמה צדדי היתר, הא', אשר רומז כבודו במכתבו ג"כ והוא מדברי הש"ס גיטין (ס"ב:) בשתופי מבואות דרבנן יכול קטן לזכות לאחרים דבמידי דאיתא בנפשי' יכול ליעשות שליח בדרבנן וה"ה לעשות שליח דמאי שנא:
בעריכה
ב) הב', דכתב הר"ן בחי' בקושיית הש"ס שם (ס"ה.) ממע"ש דהיכא דלעצמו זוכה מדאורייתא לכולי עלמא יכול לזכות גם לאחרים, וטעם דקי"ל אינו זוכה לאחרים משום דגם לעצמו אינו זוכה אלא מדרבנן ע"כ לגבי אחרים שלא תיקנו חכמים הדין כאילו לא הי' יכול לזכות לעצמו כלל, וכהאי גוונא כתב הר"ן בשנים חתומים בשטר ואחד אינו מקוים מחייב שבועה, ואין דינו כאחד בשטר דלגבי זה נידון כאילו גם השני כשר כיון דמה"ת גם השני כשר, וכה"ג כתב הר"ן גבי קונם מה שאני עושה לפיך דלכי מגרשה חל הנדר ולא נידון כדבר שלא בא לעולם, דלגבי אחר גירושין דיינינן כאילו חל הנדר מתחילה כיון דמה"ת חל הנדר מחיים, וחכמים לא אלמוהו רק מחיים ולא תיקנו על לאחר מיתה, ע"כ דיינינן לגבי לאחר מיתה כאילו לא תיקנו חכמים כלל, וה"נ כיון דחכמים לא תיקנו לזכות לאחרים חשוב לגבי אחרים כאלו גם לעצמו לא הי' יכול לקנות, וא"כ בנ"ד יכול לעשות שליח כיון שיכול לגרש בעצמו:
געריכה
ג) והכא לא שייך לומר שגם לעצמו לא יוכל לגרש מה"ת, דהכא ודאי מגורשת גמורה מה"ת דלא חל הקידושין כלל, וכל העסק הוא עסק דרבנן ומדרבנן יוכל לגרש ולאחר גירושין היא פנוי' גם מה"ת וכה"ג כתב הר"ן פרק שבועת הדיינין בנשבעין שמה"ת גם בשבועה אין נוטלין, דין שבועה דרבנן שחייבים כאילו חייבים מה"ת, כיון דמה"ת אין נוטלים כלום ומדרבנן שנוטלים הוא רק בשבועה חשוב שבועתם תורה, ה"נ בזה שמה"ת הוא פנוי' ומדרבנן שהיא אשת איש הא יכול לגרש]:
דעריכה
ד) ועוד דכשם שכונס ברמיזה כו' הוא סברא דאורייתא דסוף דינא כתחילת דינא, וענין אישות הוא דרבנן אבל הגירושין היא תורה ודו"ק היטב, ואפי' לדעת התוס' דהיכי דדעת אחרת מקנה קטן זוכה מה"ת ואעפי"כ אינו זוכה לאחרים, יש לחלק דלזכות לעצמו לא בעי דעת הקטן כלל דזכות הוא לקטן, והיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעי כוונה לקנות כדברי ראב"ד והרשב"א, אבל לזכות לאחרים דבעי דעת הקטן ליעשות שליח אינו יכול, אבל הכא גם לגרש בעצמו בעי דעתו, ה"ה דיכול לעשות שליח:
העריכה
ה) הג' שדעת הרמב"ם כפי הסכמת הב"ח והח"מ והב"ש ופר"ח ודעתו ישרה בעיניהם שאם עשה שליח ואח"כ נשתטה יכול השליח לגרשה מה"ת כיון שהשליח יש לו דעת, וא"כ אין חסרון בגירושין אלו מבשאר גירושין, דלעומת זה דאיכא ריעותא דאין חרש עושה שליח איכא חדא טיבותא שאח"כ מגרשה פיקח, שאם נתפוס שחל השליחות הוא עדיף משאר גט חרש שאין חרש מגרש והכא איכא דעת השליח, ואם תאמר דבעלמא כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, ה"נ אני אומר כשם שכונס ברמיזה כך עושה שליח ברמיזה:
ועריכה
ו) ובודאי לדעת הרא"ש והטור דאפי' עשה שליח כשהוא פיקח ונשתטה אין שליח יכול לגרש, דאף דלא פקע השליחות שהרי אם חזר ונתפקח א"צ לעשותו שליח מחדש, ש"מ שלא פקע השליחות ואפי"ה אין שליח יכול לגרש דשלוחו כמותו כאילו המשלח חרש גירשה ולא מהני גירושין שלו, א"כ הכא כשחרש עושה שליח, ושליח מגרשה הנה יש שני ריעותות דמה"ת לא הוה שליח, ועוד דאפי' תאמר דהוה שליח, לא עדיף מאילו המשלח גירשה והרי הוא חרש, אך לדעת הרמב"ם שהסכמת אחרונים כמותו אין ריעותא בגירושין אלו יותר משאר גירושין של חרש ואין ריעותא יותר מן הקידושין של חרש שג"כ הי' בהם חדא ריעותא וכשם שכונס כו', בוודאי להרא"ש דהקידושין הי' טובים יותר שלא הי' בהם אלא חד ריעותא והכא שני ריעותות ולא שייך כשם שכונס כו', אבל הסכמת האחרונים כהרמב"ם, הנה ביארנו שלשה היתירים שיוכל ליעשות שליח ולא נאמר בזה אין שליחות לחרש:
זעריכה
ז) ולכאורה יש לפקפק מטעם אחר, שהרי אמרינן בחולין (י"ג) חשו"ק יש להם מעשה ואין להם מחשבה ובפרק האומר כקידושין (נ"ט.) שאני נתינת מעות לידי אשה דכי מעשה דמי. כ"ש נתינה גט ליד האשה דלדעת הרמב"ם א"צ לומר כלל הרי את מגורשת, אבל נתינה ליד השליח מפורש שם דלא הוי מעשה כלל, וא"כ שאר גירושין עדיפי שהחרש נתן בעצמו ליד האשה והוי מעשה, משא"כ אם יתן ליד השליח לא יהי' מעשה כלל, וגם הקידושין הוי עדיפי, שהנתינת מעות ליד אשה חשוב מעשה:
חעריכה
ח) מיהו זה נוכל לתקן ע"י גדול עומד על גבו דחשו"ק יש להם דעת וכוונה מה"ת בגדול עומד ע"ג, מיהו גדול עומד ע"ג גופו אם מהני בחשו"ק תלוי במחלוקת הפוסקים סי' קכ"ג, ועוד שנראה דבעשיית שליחות שהוא רק דיבור גם גדול עומד ע"ג לא יועיל וכמו שחילק הירושלמי ריש תרומות דבתרומה לא מהני גדול עומד ע"ג משום שכתוב בו מחשבה, והיינו משום שמעשה הפרשתו לא מעלה ולא מוריד לעולם חשוב דיבור לבד, אלא דא"כ בטל כתיבת הגט שכותב הסופר, שהרי אין אמירתו כלום וכ"ש רמיזתו דאמירתו לסופר אינו כלום וכשם שמועיל אמירתו לסופר כך מועיל אמירתו לשליח, הן אמת דלחד תירוץ בתוס' עירובין (י"ג) דכתיבת הגט בלא דעת הבעל היא פסול דרבנן אין ראי' משם, ויש לפסול שליחות החרש אפי' גדול עומד ע"ג, אך דעת תוס' זו דחוי' בפוסקים:
כללו של דבר לפענ"ד להלכה ולא למעשה שיכול לעשות שליח, ובנ"ד שלמדוהו לדבר יש לסמוך על זה גם למעשה, ומ"מ אם הי' אפשר ע"י שליח לקבלה הי' נכון בעיני יותר אף שאין נוהגין בשליח לקבלה, טוב יותר משנסמוך על מה שאין מפורש היטב בפוסקים: