אבני נזר/אבן העזר/קיד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קיד

סימן קיד

א

א) בש"ס יבמות (קי"ז:) במשנה עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא ובגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכו', משמע דבלאו דעולא ניחא, וקשה להיפוך דמאי טעמא דנשאת לא תצא ואפשר לומר לדעת רש"י שבת דהיתר עד אחד בעדות אשה משום אפקעינהו, וכשבאו עדים אחר שנשאת שחי לא אפקעינהו כמו אם בא בעלה דחייבת בקרבן כמפורש בפרק האשה רבה לתרץ למתני' מדתני' בי מדרשא יעיי"ש, וזה כשנתברר שחי, אבל אם בא עד המכחיש דאח"כ ספק והוולד ספק ממזר. ע"כ נשאר האפקעינהו דאל"כ הויא אשת איש וודאי, וכיון דנשאר האפקעינהו מותרת לגמרי, ואף דהאפקעינהו רק לגבי האיסור תורה דאין יכולין לעקור בקום ועשה אבל מדרבנן דינו כשאר עדות, מ"מ כיון דנעקר האיסור תורה משום האפקעינהו הוי ספיקא בדרבנן ובדיעבד עכ"פ לא תצא כמו בכנס ספק חליצה וע"כ בלא עולא ניחא:

ב

ב) שוב ראיתי להר"ן בתשו' סי' מ"ז דהמקשן ג"כ ס"ל בטעמא דמתני' משום דהעד שאמר מת כשנים, והקשה דמשמע ממתני' דדווקא נשאת שנעשה מעשה על פיו הוא כשנים והאמר עולא דבהתירוה לחוד סגי עיי"ש, והיינו דמדאמר עולא בסוטה (לא:) תני לא היתה שותה תני לא הי' עורפין מוכח דבפסקו ב"ד לחוד סגי:

ג

ג) ובהא דמסיק הש"ס דבעינן עכ"פ התירוה לינשא, אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה עפ"י ראשון אסורה, דעת ריא"ז דווקא לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים, ובהא מיירי בפ"ב דכתובות ומיושב קושיות התוס', ודווקא בבת אחת ממש אפי' בדיעבד תצא, ובהתירוה לינשא אפי' לכתחילה מותרת לינשא, והסכמת הפוסקים אינו כן. אלא דבבא עד שני קודם שהתירוה אפי' נשאת תצא, וטעם הדבר כתב הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' קי"ט משום דהנשאת בע"א אסורה לינשא בלא היתר ב"ד וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין דברי העד כלום כבריש האשה רבה, וכן דעת הש"ך ביור"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד, אבל בחי' הר"ן ריש ב"מ הובא ג"כ בנמק"י שם למד מהא דבעינן היתר ב"ד דדווקא כשנעשה מעשה על פיו, וכיון שהתירוה חשוב נעשה מעשה שזכתה בעצמה לינשא, וכן בסוטה שפטרוה מלשתות, אבל בעד המחייב שבועה כל שלא נשבע אינו כשנים יעיי"ש, ומבואר דלא ס"ל דטעם היתר ב"ד משום דקודם אין העד נאמן דא"כ איך מוכיח מזה דבעינן נעשה מעשה, ועוד דבסוטה למה לי פטרוה ב"ד:

ד

ד) ונראה לי שדעת הר"ן דהנשאת בע"א מותרת לינשא בלא היתר [ומההיא דהאשה רבה אין ראי' לפמ"ש בסי' בפי' דמתני' בסוגיא דליתי' למתני' מדתני בי מדרשא יעיי"ש], וע"כ דעת הר"ן בתשו' דכל שכן נשאת ממש אף בלי היתר ב"ד, דכ"ש דהוה מעשה, אבל לדעת הרשב"א הנ"ל אינו מועיל נשאת בלי היתר כמו שאינו מועיל נשאת קודם שבא עד המתיר, דלא שייך כלל לומר שהוא כשנים כיון שאין לו נאמנות בלי היתר ב"ד, ומהר"ן אין ראי' שהוא חולק להדיא על סברת, הרשב"א כדמוכח בחי' הר"ן ב"מ וכנ"ל, וזה דלא כהח"מ ס"ק ע"ז עיי"ש שדבריו מעורבבין במחכ"ח הרמה שהרכיב סברת הרשב"א עם סברת הר"ן, ובאמת לדעת הרשב"א אין הטעם כלל משום נעשה מעשה על פיו רק משום דאין לעד נאמנות קודם, ולדעת הר"ן באמת העד יש לו נאמנות קודם היתר ב"ד. דאל"כ לא הי' מביא ראי' משם לעד המחייב שבועה דלא הוי כשנים משום דלא נעשה מעשה, רק הטעם דבעינן נעשה מעשה, וע"כ כ"ש אם נשאת:

ה

ה) ויש לעיין בדעת הר"ן דכל שלא נעשה מעשה על פיו אינו כשנים. ע"כ מה שהב"ד מאמינים אותו תחילה אינו בתורת שנים רק בתורת עד אחד, וא"כ זה סותר למ"ש הריטב"א דדווקא בדבר שבערוה שצריך שנים כשהאמינה תורה ע"א הוא כשנים, אבל לא באיסורין שא"צ אלא ע"א, והיינו דבעד מיתה כיון דהיא דבר שבערוה שצריך שנים, ע"כ מה שהאמינתו תורה משום שהאמינתו כשנים, ונתנה לו כח שנים, ולדעת הר"ן ע"כ נאמנותו משום ע"א כנ"ל, וא"כ דמיא לאיסורין ואין לומר דהר"ן והריטב"א פליגי שהרי הנמק"י כתב דברי שניהם:

ו

ו) והנראה לי בדעת הר"ן דוודאי העד הוא תיכף כשנים רק כמו היכי שבאו בבת אחת ע"א בהכחשה לאו כלום ואינו כשנים, כמו כן אפי' בזה אחר זה חוזר העד להיות כע"א בהכחשה, ומתחילה לא הי' כשנים רק משום שלא הי' לו עד המכחיש, אבל אחר כך שנתגלה שיש עד המכחיש חוזר הדין ודינו כעד אחד בהכחשה, רק לאחר שנעשה מעשה עפ"י פסק הדין אלים הפסק דין ואינו חוזר, ודמיא הא מילתא דאמרינן בסנהדרין (ל"ג.) בטעה בשיקול הדעת דמחלק ר"ח בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד, וכתב בחי' הר"ן שם דלאו דווקא נו"נ ביד אלא כל שנעשה מעשה עפ"י הדיין ששילם על פיו אלים הפס"ד ואינו חוזר:

ז

ז) וכן מ"ש הר"ן דהתירוה לינשא חשוב נעשה מעשה, וכן בסוטה כשפטרוה מלשתות ג"כ משם נלמד דקאמר שם זיכה החייב היכי משכחת לה נשא ונתן ביד ומשני דאמר לי' פטור אתה וכן טימא הטהור צ"ל שאמר טמא הוא חשוב נעשה מעשה מה שהוחלט לטמא, ומזה נלמד לסוטה שפטרוה מלשתות ואסרוה לבעלה דחשוב נשא ונתן ביד. ואשה שהתירוה לינשא דומה לאומר פטור אתה או לטיהר הטמא דחשוב נו"נ ביד ודווקא חייב הזכאי ולא שילם חשוב לא נו"נ ביד דמחוסר מעשה תשלומין, וה"ה בעד המחייב שבועה דמחוסר שבועה:

ח

ח) ומה שיש לעיין בדעת הר"ן מ"ש דאשה שהתירוה לינשא חשוב נעשה מעשה על פיו, והרי שם בסנהדרין במסקנא דחי להא דכיון שאמר פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד ומוקי זיכה החייב שהי' לו בידו משכון ונטלו ממנו, טימא הטהור דאגע בי' שרץ, וכיון דבחי' הר"ן מפרש הא דנו"נ ביד משום שנעשה מעשה על פיו מוכח דלמסקנא לא חשוב פטור אתה נעשה מעשה אף דזכה בממון שמוחזק בו, וצ"ל דדווקא התם דטעה בשיקול הדעת ונודע שטעה, משא"כ הכא שאפשר שהעד שני אומר בשקר וא"כ לא הי' עד המכחיש בשעת פס"ד דהשתא בדה השקר מלבו לא בעינן מעשה כל כך וסגי בפטור אתה כס"ד דהתם:

ט

ט) ובהכי ניחא הא דמוקי סיפא דמתניתין דעד אומר מת ושנים אומרים לא מת אעפ"י שנשאת תצא כר' נחמי' ובפסולי עדות יקשה הא דר' נחמי' דהלך אחר רוב דיעות הוא בבת אחת אבל בזאח"ז דנעשה הראשון כשני כשרים ואין דברי פסולים במקום כשרים, ולפי דרכינו יובן בטוב. דהיכי דרוב אומרים בוודאי האמת אתם והיו בשעת פסק דין והי' פס"ד בטעות ולא הי' כשנים, ולא מבעיא התירוה דלא מהני כי היכי דלא מהני פטור אתה בטעה בשיקול הדעת אלא אפי' נשאת ממש לא מהני כיון דהוי טעות ברור ודומה לטעה בדבר משנה:

י

י) ואין לומר כיון שהראשון כשני כשרים והוא אומר אמת, דליתי' דזה רק מגזירת הכתוב דאחשבי' כשנים כשרים ופסולים גזירת מלך לפוסלן אף שהם אומרים אמת, וכיון שמחליטין שהם אומרים אמת והוי טעות פס"ד הראשון ולא הוי כשנים כלל ואף גזה"כ ליכא, דומה לחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ולא הוחזק בב"ד עד שנעשה חתנו דכשר, דקרוב אומר אמת רק גזה"כ שלא להאמינו והכא כיון שאומר אמת הרי לא הי' קרוב בשעה שחתם, ובנ"ד להיפוך הרי אחד במקום רוב דיעות הסברא שהוא אומר שקר והאמת אתם רק גזה"כ להאמינו כשנים כשרים, ובנ"ד כיון שהם אומרים אמת והי' טעות בפס"ד ואין הראשון כשנים כלל:

יא

יא) כללו של דבר היכי דטעה בדבר משנה דהוא טעות ברור וכן בנ"ד ברוב דיעות דנחשב כטעות ברור אפי' נשא ונתן ביד או היכי דנשאת לא מהני, ובליכא רוב דיעות דליכא אלא חד וחד דספק אם השני אמת והי' בשעת פס"ד והי' בטעות, או שקר בימינו ולא הי' אז והוי ספק מהני פטור אתה להחשב כנשא ונתן ביד ובטעה בשיקול הדעת בעינן נשא ונתן ביד ממש:

יב

יב) ודע שיסוד דברינו דכשבאו רוב דיעות חשוב פס"ד בטעות, על סמך דברי הרשב"ם בב"ב בשמעתא דפרה וטלית בטעמא דאנן אחתינן לי' ואנן אסקינן לי' דלא חשוב מוחזק עפ"י ב"ד דשלא כדין הורידוהו כיון לשכנגרו ג"כ עדים ולא הי' לב"ד להחזיק לזה יותר מזה יעיי"ש, וה"נ שלא כדין עשאוהו כשנים כיון שיש עד המכחיש:

יג

יג) אך הדבר הקשה דא"כ בעד ועד נמי נימא הכי ואף דאפשר שהעד שני שקר בדה עכשיו ולא הי' בטעות, הרי בנידון דרשב"ם נמי רק ספק דהוי תרי ותרי, וכבר עמדנו ע"ז בחי' בפרק האשה רבה:

יד

יד) והנ"ל בזה דדווקא הכא כיון דאפשר שהדין ראשון לא הי' בטעות לא מבטלינן לי' ונשאר דין ראשון שהוא כשנים ואין דברי האחר כלום, והדין כבתחילה וקם דינא, אבל בנדון הרשב"ם בזה אומר של אבותי וכו' אף אם השנים שבאו עכשיו בשקר העידו, מ"מ הרי יש תרי ותרי רק יהי' שלו מטעם שהוחזק עפ"י ב"ד והיכי דקיימא ארעא תיקום. נמצא שאין פס"ד ראשון קיים שבתחילה החזקנו מטעם עדות ברור ועכשיו ע"כ יש תרי ותרי רק מטעם חזקה נזכהו עכשיו ולא מטעם זה זכנוהו תחילה, וכיון שע"כ אין פס"ד הראשון בטעמו קיים לא שייך לומר קם דינא שע"כ נתבטל כנ"ל, וממילא גם חזקה ליכא דשמא בטעות וקם דינא לא שייך ועיין בזה היטב:

טו

טו) נ"ל דהר"ן בב"מ דאמר דבשבועה הוה אמרינן כל מקום שהאמינה לולי שלא נעשה מעשה על פיו, וכן מהר"ם דס"ל דבאמת אמרינן בשבועה כל מקום שהאמינה, שפיר ס"ל כהריטב"א דבאיסורין לא אמרינן כל מקום שהאמינה דא"צ אלא אחד, ומ"מ בע"א בשבועה כיון דאם לא ישבע יצטרך לשלם כל זמן שלא נשבע העד כשנים לממון. דהא בממון שנים בעינן, וזה דלא כהש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ד, הנלפע"ד כתבתי:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף