אבני נזר/אבן העזר/סה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר סה

סימן סה

ב"ה יום ועש"ק ראה תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב יע"א.

שלום לכבוד הרב החריף החסיד מו"ה אברהם נ"י האבד"ק ראווע.

בדבר האיש שנלקח לצבא ובא ידיעה מנאטשעלניק קאמאנדור איך שמת ושלחו חזרה לביתו כל חפצים שלו, וגם עוד קודם לכן שלחו לו על פסח, ובא הפאסילקע תיכף בחזרה וכתוב על הפאסילקע שמת:

תשובה

א

א) הנה יש לדון בזה משום מסיח לפי תומו ומשום ערכאות, והנה בדין ערכאות כבר דיברו כמה אחרונים, בתשו' נודע בשערים כתב כיון דערכאות כשרים גם בממון, ובפרק יש בכור דמה דמועיל בשאר דברים כ"ש דמהני בעדות אשה, דמקשה ומי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין בעד מפי עד, וא"כ ערכאות דמהני בממון כ"ש דמהני בעדות אשה, והשיב עליו מרן זצוק"ל בתשו' הרי"ם דהתינח מה שמועיל מה"ת בממון, אבל זה שבממון תקנת חכמים, דמן התורה נהי דלא מרעי נפשייהו הא אפי' משה ואהרן לא מהימני, וערכאות נמי כיון דלאו בני עדות נינהו דאמעטי מאחיו אף דלא מרעי נפשייהו לא מהימני מדאורייתא כמ"ש תוס' (דף ט':) והר"ן במקומו, רק תקנת חכמים בממון ומי יימר שתקנו גם באיסור, הא גבי סימנים אמרינן בממונא עביד רבנן תקנתא ולא באיסורא, וחזר והשיב עליו בעל נודע בשערים, דמ"מ כיון דבעיגונא לא בעינן משפט עדות ואפי' קרובים כשרים, וה"נ כיון שידוע שהענין אמת מותרת יעיי"ש:

ב

ב) והנה יש להקשות לפי זה יהי' שני קרובים נאמנים בעיגונא בלא חזקה דייקא ומינסבא כיון דקרובים לא משקרי [והא דהי' חתום בשטר עד שלא נעשה חתנו דאחרים מעידים על כת"י ולא חיישינן שמא אחר שנעשה חתנו חתם והקדים הזמן דקרובים לא משקרי] ובעגונה צריך רק שהענין אמת, א"כ מה מקשה שם יבמות (צ"ג:) למה דבעי למימר ע"א ביבמה אינו נאמן מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ בנך ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים תצא והוולד ממזר. היכי דמי אילימא בתרי ותרי מה חזית דציית להני כו' אלא בחד וטעמא דאתי ואכחשי' הא לאו הכי ע"א מהימן, ומה קושיא, הא משכחת שהעידו תחילה שני קרובים וכיון שאומרים אמת נאמנים בלא דייקא, ואח"כ באו כשרים והכחישוהו:

ג

ג) ועוד בירושלמי ריש פרק האשה שלום בהא דנאמנת האשה לומר מת בעלי מקשה למה אינה נאמנת לומר נתגרשתי, ומשני משום דמיתה כשבא אינה יכולה להכחיש, ומדברי הירושלמי אלו נשמע שגם בעדות גירושין שייך טעם דעגונה אם הבעל במדינת הים וכמו לענין בפני נכתב ובפני נחתם גיטין (ג'.) וא"כ שני קרובים שהעידו על אשה שנתגרשה יהיו נאמנים:

ד

ד) אך לק"מ שהרי מקרא מלא לא יומתו אבות על בנים דקרובים לא מהימני ואין יכולים חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה, רק משום שיש טעם וסמך משום דייקא או עבידא לאגלויי, אבל במקום דליכא טעמים אלו כמו ביבמה, אם הטעם משום דייקא או בעידי גירושין, שוב אין יכולין לעקור, רק בערכאות יהי' נאמנים ביש טעמים אלו:

ה

ה) והנה יש לעיין בגזלן דאורייתא דפסול לעדות אשה לפי הטעם דמילתא דעבידי לאגלויי, [שכן פסקו רי"ף ורמב"ם] הא כתבו התוס' כתובות (צ"ב:) בגזלן שהוציא שטר מן התורה לא בעי קיום דמירתת לזייף פן יכירו ב"ד זיופו, הא קמן שאף גזלן מתיירא במה שעשוי להגלות, ונהי דהתם מירתת טפי דמהאי טעמא לא בעי קיום מה"ת, ואילו נאמנות עביד לאגלויי בעדות אשה דרבנן, מ"מ כיון שרואין שאף גזלן מירתת מגילוי שקרו, יהי' בעדות אשה ג"כ נאמן מדרבנן:

ו

ו) ויש לומר כעין שכתב הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק ויבז עשו את הבכורה כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחושו ליום מחר, ועל כן בעדות אשה שהבעל במדינת הים והחשש שיבוא לזמן רחוק גזלן הכסיל לא יחוש ליום מחר, אבל במוציא שטר בב"ד אם מזוייף אפשר יכירוהו תיכף אף הגזלן מתיא.

ז

ז) והנה יש לעיין במה שכתבו תוס' ור"ן בערכאות נהי דלא מרעי נפשייהו הא אפי' משה ואהרן לא מהימני, דלכאורה לא מרעי נפשייהו שמתייראים שיתגלה שקרם ויהי' לפניהם בזיון גדול כעין מילתא דעבידא לאגלויי בעדות אשה, ולא אמרינן מה בכך דעבידי לאגלויי לא משקר הא אפי' משה ואהרן לא מהימני [וגם בעדות אשה בלא טעם זה כנ"ל] אלא דמה דמירתת פן יתגלה אינו מענין נאמנות עדים שאינם משקרים בעצם, אבל מה שאינו משקר משום דעביד לאגלויי זה אינו מענין עדות ושפיר נאמנים בזה ע"א וקרובים, וא"כ ערכאות נמי דלא מרעי נפשייהו מחשש פן יתגלה אינו מענין עדות שבו גזירת הכתוב ושפיר יהי' נאמנים, וצ"ל כמ"ש הר"ן ע"ז [דפוס זאלצבאך שמ"א] תגר גוי דלא מרע נפשי' אפילו ליכא למיקם עלה דמילתא, ה"נ יש לומר כן בערכאות דבעצם ערכאות לא מרעי נפשייהו ואפי' לא יתגלה, וע"כ יש בזה הגזירת הכתוב כיון שאין בהם משפטי עדות אין נאמנים:

ח

ח) ולפי זה יש לומר דערכאות [מעמים הקדמונים שה' משוקעים בכל עבירות כמאמר המדרש שהי' אחד משופטיהם דן מכשפים ורוצחים ומגלי עריות ואמר שלשתן עשיתי בלילה אחת] שאף בעדות אשה לא יהי' נאמן למה דקי"ל הטעם משום דעבידא לאגלויי ובלא עבידא לאגלויי אף שני קרובים שודאי אומרים אמת אין נאמנים [כנ"ל מהא דע"א ביבמה ועידי גירושין] וה"נ בערכאות אף דלא מרעי נפשייהו אין נאמנים בעצם, מה אמרת הא עבידא לאגלויי, הלוא הכסילים לא יחושו ליום מחר ואף הערכאות [מעמים הקדמונים], ונהי דלא מרעי נפשייהו זה אינו משום יום מחר, רק שבעצם הואיל ושופטים הם לא מרעי נפשייהו להעיד מה שאינו, אבל משום יום מחר לא יחושו, וא"כ אזיל בהו הטעם דעבידי לאגלויי וכמו הגזלן, ולא נשאר רק הנאמנות בעצם, ובזה שוב חל גזירת הכתוב דלא מהני בע"א משפטי עדות כמו בקרובים, [ואף דערכאות בזמה"ז לא חשידי על עבירות חלילה הלוא מדאורייתא גם בעדות אשה צריכין עדות דווקא אלא שהקילו חכמים קדמונים בעדות אשה להאמין עד אחד ואז הי' משוקעים בעבירות כנ"ל ולא תקנו להאמין שום גוי ואפי' ערכאות, ושוב אף בזמה"ז נשאר בהם הדין תורה שאין נאמנים, וכיוצא בזה כתב החת"ס בענין כגריס של כתמים אף שבזמה"ז אין מאכולת כגרים, מ"מ כיון שכתמים דרבנן ובעת שתקנו הי' מאכולת כגריס לא נגזר על פחות מכגריס עיי"ש]:

ט

ט) וכל זה לפמ"ש ליישב הא דגזלן אינו נאמן בעדות אשה שלא יקשה מתוס' כתובות, וישבנו משום דכסילים לא יחושו ליום מחר, אך יש ליישב באופן אחר ולומר דכי היכי דלפי הטעם דדייקא ומינסבא, מ"מ לא שרינן בשביל זה לבדו רק בצירוף נאמנות העד, ה"נ לטעם עביד לאגלויי לא מהני רק בצירוף נאמנות העד בעצם, וגזלן שאין לו נאמנות בעצם משום עביד לאגלויי לחוד אינו נאמן, וראי' לזה דמשום דעביד לאגלויי לחוד אינו נאמן, מדנאמן בעדות אשה להכחיש ולומר לא מת, והא עד שאומר לא מת אין עשוי להתגלות שקרו אם באמת מת, ומהיכי תיתי יהי' נאמן להכחיש, בשלמא לפי הטעם דדייקא כיון שמסלק העד, שוב משום דייקא לחוד לא שרינן כאילו לא הי' שם עד כלל, אך לטעם עביד לאגלויי קשה, ומוכרח שגם לטעם עביד לאגלויי צריך צירוף נאמנות העד בעצם, ועל כן כשיש עד מכחיש ומסלק נאמנות העד בעצם, משום עביד לאגלויי לבד אינו נאמן, וכן משמע בפרק שבועות העדות (ל"ב) הכל מודים בעד אחד בעדות אשה שחייב קרבן שבועה, ואם הנאמנות משום עביד לאגלויי לחוד, הלוא זה אינו תורת עדות שאם הי' מתורת עדות לא הי' מועיל שאפי' משה ואהרן לא מהימני, וכיון שאינו מתורת עדות איך יתחייבו קרבן שבועה הלוא בירושלמי באומר הרי אתה מקובל עלינו כשנים פטור דלא קרינן בי' והוא עד, אלא ודאי טעם עביד לאגלויי לבד לא יועיל בלא צירוף עדותו בעצם, ואף דהעדות לבד ג"כ לא יועיל, הלא כל עד בפני עצמו אינו מועיל, מ"מ חייב קרבן שבועה משום שמועיל בצירוף חבירו, ה"נ בזה שעדותו מועיל בצירוף העבידא לאגלויי, והנה לפי זה אין לנו ראי' כלל שגזלן לא יחוש על מה שעתיד להגלות, ונקטינן כפשוטו דפסול גזלן רק משום שחסר הנאמנות בעצם, והני ערכאות דלא מרעי נפשייהו בעצם, שוב מהני בצירוף העבידא לאגלויי:

י

י) והנה הגאון ר"מ באנעט ז"ל כתב דמדברי רא"ש שכתב בעדות אנוסים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אע"ג דהשתא כשרים דלא משקרי מ"מ פסולים מגזירת הכתוב, וערכאות נמי אע"ג דלא משקרי לא מהימני ופסולים משום אל תשת רשע עד [היינו בעמים הקדמונים כנ"ל]. ובתשו' פרשת מרדכי סי' כ"ז דפסולים משום שהם גוים מגזה"כ, והנה היש"ש הגם שחולק מ"מ למעשה לא מלאו לבו לחלוק עליו, והנה היש"ש והט"ז ובתשו' הנ"ל כולם הבינו דהרא"ש בעי בעדות אשה תחלתו וסופו בכשרות, ולדידי אין שום ראי' מהרא"ש, שכתב שם שנהרגו בשעת הגזירות ושעת מלחמה היא, ורא"ש הא פוסק ע"א במלחמה אינו נאמן אלא אם כן אמר קברתיו, ע"כ צריך עדות גמור, שוב ראיתי דשפיר קאמרי דנהי שעדיין לא נשתקעו בין הגוים, מ"מ כבר המירו ואינו עת מלחמה לדידהו, מיהו גם בתחילתו בפסול הסכמת אחרונים להקל בעדות אשה וכן כתב החת"ס שם:

יא

יא) והנה יש להעיר מדברי רי"ו, הובא ב"י חו"מ סי' מ"ו, בהי' יודע בעדות עד שלא נעשה גזלן דאחרים אין מעידין על חת"י, דחיישינן שמא הקדים הזמן נסתפק רי"ו אם גם ברשע דלאו חמס חשדינן לי' ג"כ במשקר, והנה הלכה רווחת בעדות אשה דכל פסול בעבירה של תורה פסול, וכ"כ רי"ו עצמו נתיב כ"ג חלק ג' זה לשונו גזלן דאורייתא וכן פסול דאורייתא פסול לעדות אשה עכ"ל, ש"מ דפסולים לאו משום משקר דווקא דהא רשע דלאו חמס את"ל דלא חיישינן למשקר ומ"מ פסול, אך באמת צריך להבין כיון דאינו משקר מ"ש מעבד ושפחה וקרובים דנאמנים:

יב

יב) והנראה לי בזה דהנה בשבת (ק"ל) שנים שעשאו זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין ושיעור אחד לשניהם דחשבינן שכל אחד פעל כל המעשה ואולם כשר ופסול ששחטו יחד בין זה יכול וזה יכול בין זה אינו יכול וזה אינו יכול השחיטה פסולה, ועיין יו"ד סוף סי' ב' ובתב"ש שם, ולא נחשוב הכשר פעל כל המעשה, אולם החילוק ברור, דבשחיטה שנעשה מכח שניהם ואינו נשחט מכח הכשר לבד, ומה חזית דשדית השחיטה בתר הכשר, שדי בתר הפסול, משא"כ בשבת דנין על העושה המלאכה, מה נפקא מינה לאחד בחבירו, דנין לגבי' כאילו עשה כל המלאכה, וכן בחבירו כאילו עשה כל המלאכה, מה שאין כן שחיטה שדנין על הנשחט שכח שניהם מעורב בו:

יג

יג) והנה בעדות אשה שנאמן עד אחד מדרבנן, ולא חשוב עקירת דבר מן התורה כמ"ש תוס' יבמות (פ"ח) משום שדומה הדבר הגון להאמין משום דדייקא ומינסבא, ולכאורה קשה שהרי לא יומתו אבות על בנים הוא ל"ת ונמנה במנין המצוות שלא לדון בעדות קרובים, ודיין שדן עפ"י עדות קרובים עובר בלאו זה כמ"ש החינוך ופשוט, ואין נ"מ אף אם הדבר אמת, א"כ כשמתירין עפ"י קרוב נהי דלענין איסור אשת איש לא חשוב עקירת דבר מן התורה כיון שנראה שמת בעלה, אבל מה יועיל שלא יחשב עוקר הלאו דלא יומתו אבות על בנים שדנים עפ"י קרובים, שעל פי חזקה דדייקא לבד לא הי' מתירים כי אם בצירוף עדות הקרוב כנ"ל:

יד

יד) וצ"ל דמ"מ כיון שאפילו עדות הקרוב לבד לא הי' מתירין רק בצירוף חזקה דדייקא [או מדעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי שאינו מתורת עדות] וההיתר מכח שניהם דומה לזה וזה גורם דמותר, ואף אם תמצא לומר שאינו דומה ממש, הוה קצת טענה וסמך, ובכהאי גוונא לא חשוב עקירה כמ"ש התוס', וכן בעד סוטה כשדנין עפ"י הקרוב בצירוף הרגלים לדבר [ואף שפשוט שדיין שדן עפ"י עד אחד קרוב ועד אחד רחוק עובר בלאו, הוא משום דנמצא אחד קרוב או פסול עדות שניהם בטילה, שהפסול מושך בכולה, ובשנים אפילו לא ראו כאחד ולא הגידו תוך כדי דיבור, כיון שמצרף אותם לשנים והם עדות אחת הפסול מושך בכולה, אך אפי' לר' יוסי דבדיני ממונות לא אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה, מ"מ העדות בטלה כיון שבמקרא דלא יומתו אבות על בנים פסלה תורה עדות קרובים, ועוד שאם תכשיר הקרוב על ידי שיש גם עד רחוק הא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחד הרחוק וכמ"ש בחלקת מחוקק סי' ל"ה סוף סק"ג, אך שהעיקר שא"צ לזה, שמ"מ הא פסלה תורה עדות קרובים, רק שלא יעברו ב"ד בלאו היא דיש לומר שאינו רק בדן על פי קרובים לבד, ואף זה אינו ברור, דיש לומר מה שאינו דן עפ"י קרוב לבד אינו מועיל רק שיחשב קצת טעם וסמך שיכולין ב"ד להתיר בכהאי גוונא וכדברי תוס' הנ"ל]:

טו

טו) וכל זה בפסול קורבה, דהאיסור הפסק שנעשה על פי קרוב כדכתיב לא יומתו, בזה שייך לומר שאין חיוב גמור רק אם נעשה על פי קרובים לבד, לא אם דבר אחר מעורב בפסק זה שנעשה גם מכח החזקה, אבל בפסול רשעות שנמנה ג"כ בלאו אל תשת רשע עד, והאיסור מה שבפסק שעושה על פיו עושהו עד, וא"כ אף שדן גם על פי חזקה, מ"מ כיון שדן על פיו ג"כ, הרי הרשע ג"כ עד, והרי לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול קי"ל דשיעור אחד לשניהם כאילו כל אחד פעל כל המעשה, וה"נ כאילו הרשע פעל כל הפסק בעדותו, והרי הרשע עד גמור, ודווקא בפסול קורבה שאין האיסור מה שהקרוב נעשה עד, רק האיסור הפסק שנעשה על פי קרוב, וכיון שדבר אחר מעורב בפסק, זה לא נקרא על שם הקרוב לבד, ודומה לשחיטה שלא נחשוב השחיטה מכח הכשר לבד [והפסול הוא אינו פוסל אלא שאינו, מתיר, וכיון שנחשוב שהכשר פעל כולו יוכשר] ה"נ לא נחשוב הפסק מכח הקרוב לבד, וזה שדנין בנפעל הוא הפסק דומה לשחיטה, אבל בפסול רשעות שדנין בפועל אם הרשע פעל הפסק דומה לשבת דחשוב פעל כל המעשה, וה"נ חשוב הרשע פעל כל הפסק בעדותו ועד גמור הוא, ועובר הדיין על אל תשת רשע עד:

טז

טז) נשוב לנידון דידן בערכאות שאין לאו בעדות גוים רק שנתמעט מלאחיו על כן שפיר מהני בצירוף החזקה, אך למ"ש לעיל אות יוד משום אל תשת רשע עד [היינו שדנין את העמים הקדמונים לרשעים גם בזמן הזה אין נאמנים כנ"ל] לא יועיל בעדות אשה אף שאומרים אמת, מ"מ יש לומר לפי המבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ז דאותם שסתמן רשעים אינם נפסלים רק מדבריהן, ה"נ בגוים [הקדמונים] שסתמן רשעים אינם פסולים מחמת רשעות רק מדבריהם וגזלן דרבנן כשר לעדות אשה:

יז

טוב) עוד נראה לי ברור דמה ששלחו לו פאסילקע על פסח ובא הפאסילקע בחזרה תיכף ונכתב עליו שזה שנשלח לו הפאסילקע ליב יצחק פעפירקארען הוא מת, זה מסיח לפי תומו גמור, ואף שכתב הרב המגיד שלא הוכשר גוי בכתב, עיקר טעם הה"מ דכל שטרמ לכתוב ודאי הי' כוונתו לאיזה דבר ואין זה לפי תומו, ושוב מצאתי כן בס' מראות הצובאות אבל זה שיודעין טעם הכתיבה לפרש למה שלח הפאסילקע בחזרה, שוב דומה לשאר מסיח לפי תומו, וכיוצא בזה כתב בספר עזרת נשים:

סוף דבר עדיות הנ"ל מספיקים להתיר אשה זו וישבו ב"ד של שלשה יחד ויתירוה, ואז תהי' מותרת להנשא לכל די חצבין בלי שום פקפוק:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף