אבני נזר/אבן העזר/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר נז

סימן נז

לכבוד אבי הגאון שליט"א.

הנה בדבר שרצית לחדש דאפי' גזלן ואוכל נבילות לתיאבון אינם פסולים לעדות אשה מטעם משקר, רק הבא על הערוה חשוד משום משקר, וכתבת הטעם דגזלן לא חשוב חשוד לאותו דבר אלא משום דעובר משום הנאת ממון, הכי נמי יעיד שקר משום הנאת ממון, והתינח בעדות בעלמא, אבל בעדות אשה כיון דאינה חשודה שתשכור אותו, ע"כ שכוונתו להתיר האשה לבד כדי שישאנה ולא חשוד לאותו דבר, וה"ה באוכל נבילות לתיאבון שחשוד משום שמוצא בזול עכת"ד.

תשובה

א

א) הנה לבבי לא כן ידמה, דכל שעובר בשביל הנאת הגוף חשוב רשע דחמס וחשוד לאותו דבר, וכ"כ הנמק"י יבמות (כ"ה) וז"ל דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן דמודה רבא במומר אוכל נבלות לתיאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ואסהיד, ה"נ לא שנא דאסהיד משום תאוותו עיי"ש, וכן מוכח מדברי הרמב"ן בכורות (למד.) במה שהביא ראי', שהחשוד לעבירה אחת חשיד לאחרת שאינה חמורה ממנה, מדאמרינן בע"ז (ס"ט:) זונה נכרית וישראלים מסובין חמרא שרי מ"ט יצרא דעבירה תקיף להו, הרי דאי לאו האי טעמא הי' חשודים ליי"נ, ואף דבשני סוגי עבירה פשיטא שאינו חשוד, דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה, מ"מ חשוב לה כאותו דבר כיון דאידי ואידי הנאת הגוף היא הן לשתות יי"נ הן עבירה, וה"ה באוכל נבילות דחשוב חשוד לאותו דבר לגבי עריות ועיי"ש במהרי"ט אלגאזי שפירש כן דברי הרמב"ן, וממילא ה"ה גזלן דמשום הנאתו הוא גוזל:

ב

ב) איברא דיש להתיר מטעם אחר ואפי' אם הי' חשש שתשכור אותו, שהרי נבילה היא איסור קל לגבי איסור אשת איש דזה בלאו וזה במיתה ויהרג ואל יעבור, והחשוד לקל אינו חשוד לחמור, ואפי' בגזלן יש לומר טעם זה, ואף דגזלן חמור מצד אחד שהוא רע לשמים ורע לבריות דחשיב לי' בסנהדרין (כ"ז.) בפלוגתא דאביי ורבא באוכל נבילות להכעיס חומרא עיי"ש, מ"מ י"ל כיון דאיסור א"א חמור מצד אחד, דומה להא דתנן בבכורות (למד.) החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר וכן להיפוך, ומפרש משום דכל אחד יש בו חומרא שאינו בחבירו עיי"ש:

ג

ג) ובזה נדחה מה שכתבת לאסור לאכול אצל גנב וגזלן, דוודאי גזלן קיל מצד אחד דממונא קל מאיסורא כדאיתא בפרק מי שמתו בשמעתא דהמוצא כלאים בבגדו (י"ט:), ועוד דממון ניתן להשבון וקיל מנבילה וכדאיתא בפרק הזהב (נ"ח:) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שלא ניתן להשבון, וכל זה אני מפלפל לפי דבריך דכל שאינו חשוד לאותו דבר לא חשדינן לי' למשקר בממון, וכן מטין דברי הקצוה"ח סי' מ"ו:

ד

ד) אולם לפענ"ד אי אפשר לומר כן, דא"כ גזלן נמי נאמר שאינו חשוד להעיד בשקר, דאינו לאותו דבר, דעדות שקר חמור מינה שלא ניתן להשבון, אם באנו לדמות ממון לאיסורין בחשוד לדבר אחד, כמו כן נדמהו בחשוד לקל אינו חשוד לחמור, וכן אוכל נבילות לתיאבון דהוי קל לגבי לא תענה דאינו רק לבריות דחשבינן לה קל בפרק זה בורר (כ"ז.) נאמר ג"כ דאינו חשוד לשקר, ובזה משמע דפשיטא להפוסקים ז"ל דחשוד לשקר, ואפי' רבינו ירוחם יודה בזה, שלא נסתפק אלא ברשע שאינו חמס, אלא ודאי דבר זה אינו, דמה ענין ממון שצריך עדות ובעי בירור טפי ואפי' נוגע אינו נאמן, לאיסורין דבעל דבר נאמן ואפי' עבד ושפחה, ובדבר שצריך עדות לא האמינה תורה אלא הנקי מכל, וזולתו חשוד לשקר, ובאיסורין דא"צ בירור כולי האי אפי' חשוד נאמן כל שאינו לאותו דבר ולחמור כמותו, דאי לא תימא הכי הא קי"ל בבכורות (ל"ה.) כרשב"ג דחשוד נאמן על חבירו, ומשמע דאפי' איכא למיחש לשכירות ולגומלין, שהרי כהן מותר להעיד לכהן חבירו ולא חיישינן שכהן חבירו שכרו, וא"כ אפי' גזלן לא יהי' חשוד לשקר בעדות כיון שאינו לעצמו [ואמת שלדעת הראב"ד לא קי"ל כרשב"ג אלא בבכור, אבל לא בשאר איסורין, אבל הרמב"ם סובר דבכל מילי קי"ל כוותי']:

ה

ה) ומכל מקום נראה לי שדבריך יש להם מקום ויותר מזה דאפי' חשוד בבירור על העריות לא יהי' חשוד לשקר בעדות אשה, דהנה הב"י ביור"ד סי' קי"ט הביא תשו' הרשב"א שהביא קולות הנ"ל באיסורים דחשוד לדבר אחד או לדבר הקל וכו' ובעדות אינו מועיל כל זה, וכתב שם כמו שלא האמינו עבד ושפחה עיי"ש, וא"כ מהראוי הי', בעדות אשה שא"צ נאמנות כולי האי ועבד ושפחה נאמנים, שיהי' קולות אלו ג"כ כדברי רשב"א הנ"ל, ועל כורחין לומר דגזירת חכמים שאינם נאמנים פסולים מחמת עבירה והו"ל כקרובים דגזירת מלך היא לפוסלן, ממילא נאמר דאינם חשודים לזייף, דלענין עדות אשה סגי בנאמנות כזה ולא חשדינן להו למשקר רק מחמת גזירת חכמים פסולים, והיינו במעידים לפנינו, אבל נוכל לומר מחמת הסברא שאינם משקרים כדבריך, וא"כ אפי' בחשודים בבירור על העריות כיון דקי"ל כרשב"ג דנאמן בשל חבירו, ומבואר ברמב"ן בכורות דלאו דווקא בכהנים שפסולים מחמת ספק אלא אפי' בחשודים ודאי, א"כ אפי' באו על העריות בודאי אינם חשודים להתיר שלא כדין אשה דעלמא, ובזה לא נצטרך לספיקו של רבינו ירוחם, אלא אפי' אם בעדות דעלמא אפי' רשע דלאו דחמס חשוד לשקר, מ"מ בעדות אשה אינו פסול משום משקר:

ו

ו) והנה יש להביא ראי' דפסול מחמת עבירה פסול לעדות אשה אפי' אומר אמת, מהא דאמרינן ביבמות (כ"ה.) הרגתיו לא תנשא אשתו לרב מנשה דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ואליבא דר' יוסף דלא אמרינן פלגינן דבורא עיי"ש, והרי התם אין פסולו אלא משום שהרגו, וא"כ הרי אמת שנהרג, ומה זה ענין לדר' יוסף שצריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני [ואפי' בפסולים שפסלה תורה מחמת חשש משקר כמ"ש התוס' בגיטין (ט':) גבי ערכאות עיי"ש] אלא ודאי דגזלן פסול לעדות אשה אפי' אומר אמת, וא"כ מהיכי תיתי שנוסיף עוד פסול עליהם מטעם משקר, ומסברא אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה וכדברי הרשב"א המובא בב"י סי' קי"ט כנ"ל:

ז

ז) איברא דלפענ"ד הא ליתא ועל כורחין פסולים מטעם משקר, דאל"כ התינח בעדות אשה להשיאה דרבנן וחכמים פסלום לחומרא, אבל בסוטה שנסתרה להעיד שנטמאת, אם אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה, ממילא מן התורה נאמנים כמותם, שאין לנו לימוד לפוסלם, והאיך יכולים חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה כיון דמן התורה אסורה לו, וגם האיך משקין אותה ומוחקין את השם בחנם כיון דמה"ת אסורה לו ואין המים בודקין, אלא ודאי פסול דידהו משום משקר אפי' במקום שעבד ושפחה נאמנים, וההיא דיבמות (כ"ה.) אין ראי', דאנן הכי קאמרינן כיון דממנ"פ בין אומר אמת או שקר חשוד לשקר בעדות אשה איך נאמינהו, וא"כ כל רשע דחמס מטעם משקר פסולים לעדות אשה, וצדקו דברי רבינו ז"ל בתשו' הרי"ם בהשמטות כן נלפענ"ד, ועיין בנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר הב' במה שיישב קושיית חכ"צ על הרשב"א ובמהד"ת שהשיגוהו מסוגיא דהרגתיו ובמה שיישב, וכעת אין הספר מהד"ת ת"י:

ח

ח) וראיתי בירושלמי דיבמות אהא דהרגתיו ממנ"פ אי קטלי' החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לא קטלי' בחיים הוא, ולשון זה מורה כדבריך דאפי' באמת מת מ"מ אסורה, דאל"כ נהי דאפשר לפרש דלדבריו רשע הוא ואין להאמינו כיון דממנ"פ חשוד הוא, מ"מ לשון הירושלמי במה שכתב ממנ"פ קטלי' החשוד בדבר וכו' משמע דאפי' קטלי' מ"מ אסורה, אולם בלאו הכי דברי הירושלמי תמוהים במ"ש החשוד בדבר, דהא אינו חשוד לאותו דבר, ונראה דהירושלמי ס"ל כרב יוסף בבבלי דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, ע"כ פירש משום דהחשוד בדבר וכו' והיא מימרא דר' מאיר בבכורות (שם) דרב יוסף ס"ל כר"מ, ולר"מ לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, וס"ל דהחשוד בדבר לא דנו ואף לאחרים, ואתי שפיר:

ט

ט) ובזה נ"ל ליישב לשונו, דהנה התוס' בבכורות (שם) כתבו אהא דמקשה הש"ס לר"מ דס"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה וס"ל החשוד בדבר לא דנו כו' כהנים שחשודים על הבכור ה"נ דלא דיינא דינא, וכתבו התוס' דלרבא דס"ל אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות דרע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות ניחא, רק לאביי מקשה, והנה כוונתם מבוארת, דרבא אמר בפרק זה בורר (כ"ז.) דאפי' ר"מ מודה דאוכל נבילות להכעיס כשר, מוכח דאף דר"מ אומר דהוי חשוד לכל התורה, מ"מ רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות, אך מה שכתבו דלאביי מקשה שפיר קשה לי, דהא לאביי רק בעדות פסול משום דכתיב אל תשת רשע עד וא"כ מנ"ל שפסול באיסורין, והא לרבנן ע"כ חילוק בין איסורין לעדות, ואפשר דאף ר"מ מחלק בכך, ולכאורה היא תמי' גדולה:

י

י) והנראה לי בזה דהנה קשה בהא דבעי לאוקמי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דר"מ ור' יהודא ולכאורה הא מדר"מ אין שום ראי' לאביי, דר' מאיר לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, אבל לדידן דלא קי"ל כוותי' בהא מנלן לפוסלו לעדות משום אל תשת רשע עד, וא"כ קשה לאביי אף למסקנא דמדר"י הוי תיובתא לאביי ומדר"מ אין שום ראי' לדידן לאביי, וצ"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן בחשוד לדבר אחד, דר"מ יליף איסורין מעדות, וא"כ הוי ראי' שפיר מדר"מ, דאי לאו דהוי ס"ל לר' מאיר דאפי' רשע דלאו חמס פסלה תורה גם באיסורין הי' כשר, ורבנן פליגי עלי' דר"מ ומחלקים בין עדות לאיסורין, [ויש לומר דהיינו טעמא דר"מ דחשוד על הדבר אינו מעידו אף לאחרים דיליף מעדיות, אלא דיקשה על זה ממתני' דפרק עד כמה דהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר כו' החשוד על הדבר כו' הרי דלא תלי זה בזה] ועל כן מקשה הש"ס שפיר, דממילא לאביי דס"ל רע לשמים פסול לעדות לר"מ אף באיסורין פסול, ולפי זה ניחא דברי ירושלמי בהא דקאמר ממנ"פ קטלי' החשוד על הדבר כו' דכיון דאליבא דר"מ קיימינן ואיהו ס"ל דילפינן איסורין מעדות, וכי היכי דבעדות אפי' אומר אמת פסולים ה"ה באיסורין לר"מ, ולדידן אין ראי' מירושלמי:

יא

יא) איברא דבמה שכתבתי דלר"מ ילפינן איסורין מעדות לפסול אף שאומר אמת, לא משמע כן מדברי תוס' הנ"ל במה שכתבו דלרבא דאמר רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לק"מ לר"מ קושיית הש"ס, ולכאורה אינו מובן דהא רבא באוכל נבילות לתיאבון מודה, וצ"ל דשאני לענין עדות דרחמנא פסלינהו כדכתיב אל תשת ידך וגו' להיות עד חמס משא"כ באיסורין, ודווקא לאביי יש ללמוד איסורין מעדות, ואידי ואידי פסולייהו משום משקר, משא"כ לרבא דס"ל רע לשמים אינו רע לבריות, וע"כ גזירת מלך היא לפסול אוכל נבילות לתיאבון מנין ללמוד איסורין מהם, ודלא כמ"ש בביאור ירושלמי:

יב

יב) והנה מדברי התוס' אלו יש ללמוד היפוך סברת רבינו ירוחם דרשע דלאו חמס אינו חשוד לשקר משא"כ ברשע דחמס, ומדברי תוס' אלו למדנו להיפוך, דאם הי' סברא שלא לחשוד רשע דלאו חמס ולחשוד רשע דחמס, א"כ לא הי' צריכין לומר דגזה"כ לפסול רשע דחמס, ושפיר יכול ללמוד איסורין לר"מ כמו לאביי, ולא הוי מקשים התוס' מידי לרבא דפשיטא דחשדותן של כהנים לתיאבון, להתיר להם הבכור הוא לתיאבון:

יג

יג) ועל דברת הטו"ז שאין נכרי חשוד להכשיל את ישראל כבר מלתי אמורה שלולי דבריו היינו יכולים לומר דלא אמרינן סברא זו רק כדי שלא נחדש ספק, שהרי הדבר ברור בכל מקום שהנכרי חשוד לשקר, ומה שכתבת דדווקא כשרואין שהעיד ע"כ שכוון או להתיר או להכשיל וכך יש לומר להתיר כמו להכשיל אינני מבין, דא"כ בשכיחי נכרים לכתוב בכתב ישראל למה ניחוש שמא נכרי הוא הא לא חיישינן שהנכרי יתכוון להתיר ולא להכשיל, ואם חיישינן שמתכוין להתיר רק להכשיל לא חיישינן ממילא אף בידוע שנכרי הוא לא יהי' חשוד לשקר, וזה פשוט להיפוך:

יד

יד) ועל דברי הב"ש ס"ק ל"ח שהביא קושיא על הריב"ש שהוכיח דלא בעי קישור דברים מדלא הקשו דילמא נכרי, והקשה דא"כ בגיטין יקשה כן, ותירץ הב"ש דבגיטין אמרינן דאין כוונתו להכשיל את ישראל, משא"כ במיתה יש לומר דידע ואמר ואעפי"כ לא מהני כשאינו מסיח לפי תומו, ופירשת דגוי אף שאומר אמת לא מהני, והנה בתשו' נודע בשערים דעת הגאון זצ"ל מלובלין דערכאות נאמנים בעדות אשה כיון דלא משקרי, ואדמו"ר זצ"ל מגור חלק עליו ואמר דבמה שלא מצינו שהכשירו חכמים פסולי תורה אין להוסיף מדעתינו, הרי שכן דעתו דנכרי אפי' אומר אמת לא מהימן:

טו

טו) אמנם יש לחלק, דבשלמא בערכאות גזירת הכתוב שלא להאמינם כשמעידים לפנינו, משא"כ הכא שאם נאמר שניחוש שמא משקר שוב אין לחוש שמא נכרי דהא אינו חשוד להכשיל, ומ"מ יש לומר דזה אינו, דמ"מ אין שום ראי' לומר שאינו נכרי דהא ישראל וודאי אינו חשוד להכשיל, וכיון שיוכל להיות שהוא נכרי שוב גזה"כ שלא להאמינם, ואין לומר דאם הוא משקר וודאי אינו נכרי זה שיבוש דאין הנכרי אמיתי יותר מישראל וזה פשוט:

טז

טז) אמנם אם נאמר כסברא זו דפסולים לעדות אשה אפי' אומרים אמת לא מהימני נלפע"ד ליישב הקושיא על הריב"ש בלא סברא דנכרי אינו חשוד להכשיל, דהנה באמת צריך להבין הסוגיא למה לא ניחוש שמא ישראל אחר הוא ועינו נתן בה וע"א בגירושין לא מהימן, ואין לומר דהיינו דווקא במעיד לפנינו אבל לחוש שמא אחד עשה בכוונה לא חיישינן, דליתא דהא ריש כל הגט מקשה הש"ס אלא מעתה רישא דקתני הי' שני אנשים ושמותיהם שוים שני הוא דלא מצי מגרש בו ראשון מצי מגרש והא תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שט"ח, ופירש הר"ן ז"ל שמא האחר מסרו לזו שמא עיניו נתן בה, ואפי' לרש"י שלא פירש כן, מ"מ במה דמשני בעידי מסירה ור"א הוא פירש כן כדברי הר"ן, וכן קי"ל בש"ע דבעינן שידעו העדים שהיא אשתו:

יז

יז) אשר ע"כ נראה לי בהקדם דברי הירושלמי יבמות שהקשה למה אין האשה נאמנת לומר גרשני בעלי כשם שנאמנת לומר מת ומשני דבגירושין יכולה מכחשתו, והנה תירוץ זה עצמו צריך לומר בע"א, והנה ידוע דברי הרמב"ן דעד מפי עד והראשון מכחיש הראשון נאמן, וראייתו מטיהר את הכתם וכהן תיקן כרי, ולכאורה בכהן אינו מובן שהרי ראה כשתיקן ואינו סומך על הנאמנות של כהן ולמה יהי' הכהן נאמן, ונ"ל דמסתמא כך הי' דרכם שלא לקרות שם בע"פ רק להרים ביד ולהיות מחשב דתרומה נטלית במחשבה וכמו שהמנהג בזמה"ז בהפרשת חלה, נמצא שסומך על נאמנותו של כהן שחישב, וע"כ הכהן נאמן להכחישו, ואף אם הכהן מכחיש לגמרי שלא הורם ביד מה בכך, מ"מ במה שאומר שלא כוון לקרות שם בזה נאמן דבזה הוא סומך רק על נאמנותו, וזה נ"ל ברור בפירוש דברי הרמב"ן ז"ל:

יח

יח) מעתה אתי שפיר ההיא דגיטין, דבשלמא בעלמא כשעד או האשה אומרים גירש כשיבוא הבעל ויאמר שלא גירש לא יהי' הבעל נאמן וליכא חומר שהרי הם ראו המעשה ואינם סומכים על נאמנותו של הבעל, משא"כ בההוא דאמר אני פלוני כהן שאנו סומכים עליו שהוא הפלוני, וכיון שכל סמיכתינו עליו ממילא כשיבוא ויאמר שאחר אמר כן בשמו והוא לא אמר כן, דומה לעד מפי עד והראשון מכחיש שלא אמר כן לאותו עד שהראשון נאמן, וה"נ הבעל יהי' נאמן ואיכא תומנו, ודינו כמו בעד מיתה ומילתא דעבידי לגלויי הוי ג"כ שהרי הי' יכולים תיכף כששמעו להתקרב אצלו והי' נתפס בשקרו, וכ"ש לפי מה שהעלה הריב"ש דהוי מסל"ת די"ל דאפי' בלא עבידי לאגלויי מהימן. מעתה ניחא קושיית הש"ס דלא והקשה שמא נכרי כיון דהוי מסל"ת מהימן כמו בעד מיתה:

יט

יט) ואל תתמה במה שהמצאתי דין מחודש דאם יבוא הבעל יהי' נאמן להכחיש, דלפענ"ד כן מוכח בש"ס דמקשה וליחוש דלמא צרה היא, והא בפ"ק אמרינן דנשים שאין נאמנות לומר מת בעלי נאמנות להביא את גיטה ומפרש בש"ס הטעם משום דאם יבוא הבעל ויערער לא משגחינן בי' וצרה אינה חשודה אלא לקלקלה, וא"כ מוכח להדיא דהכא אם יבוא הבעל ויערער משגחינן בי':

כ

כ) איברא במה שדמיתי דין זה לדברי הרמב"ן הנ"ל בעד מפי עד לכאורה אינו דומה, דהכא לאו על נאמנותו של בעל סמכינן, דאפי' הי' הבעל מומר לכל התורה, מ"מ היינו אומרים שאחר לא חשוד להכשיל, וכיון שהוא הבעל הרי שמענו מפיו שאמר לגרש את אשתו, וא"כ נאמנותו אינו מעלה ומוריד, דמה נ"מ אם הוא אמיתי אם שקרן, ממנ"פ אם הוא הבעל א"צ יותר, ואם ניחוש שאינו הבעל, אף אם הבעל אמיתי יש חשש שאחר אמר בשמו, וכיון דלאו על נאמנותו סמכינן רק על נאמנות אחרים שאינם חשודים להכשיל והוי כאילו אחרים אומרים שהי' הבעל ואין הבעל נאמן להכחיש:

כא

כא) אך י"ל בהקדם דברי הש"ס בפרק החולץ (מ"ז.) ההיא דאתא לקמי' דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואינו נאמן אתה לפסול את בנך, ומקשה הש"ס הא נאמן אדם על בנו, ומשני ה"ק לי' לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, וה"נ אם הבעל פסול בעבירה לא הי' נאמן שהוא הבעל, דהוה אמרינן לדבריך פסול אתה ועל כרחין מה שאנו מאמינים אותו שהוא הבעל משום שהבעל ג"כ יש לו נאמנות, ושוב על נאמנותו של בעל סמכינן, ושוב הבעל נאמן להכחיש:

כב

כב) אך אם נאמר דבעד אשה רק כשאומר אמת סגי, א"כ לא שייך לומר לדבריך פסול אתה, דמ"מ מוכח שהוא הבעל שאחר כשר לא הי' אומר שקר שהוא הבעל, ולא דמי לההיא דיבמות (מ"ז.) דהתם לאו משום ראי' שהאב בוודאי אומר אמת רק שהתורה נתנה נאמנות לאב על בנו ולנכרי לא נתנה נאמנות, ועוד דהתם ודאי צריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני, אך אם נאמר דגם ערכאות לא מהני בעדות אשה יהי' מיושב דברי הריב"ש וסוגיית הש"ס על נכון:

כג

כג) ועתה בוא נבוא לבאר לפי הצד השני דערכאות מהני בעדות אשה ויקשה קושיות הנ"ל למה לא ניחוש שמא ישראל הוא ועינו נתן בה, גם הקושיא דילמא צרה היא אינו מובן כנ"ל, כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי':

כד

כד) והנראה לי בזה דהנה הרי"ף בפרק החולץ, גבי אשתמודע דאחוה דמיתנא הוא דאפי' קרוב נאמן, פירש משום דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אמילתא דממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דקמגלי דהדין הוא גברא פלן, וכיון דאתחזק גבי' דההוא שרי לי' לסהדא למיסמך עלי' ולמסהדי עיי"ש, וה"נ שהוא מילתא בעלמא דקאמר שהוא הבעל ולאו אמילתא דאיסורא קמסהיד וממילא מהני שליחותו, ודומה ממש לדברי הרי"ף, והנה הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה כתב הטעם משום דמילתא דעבידי לאגלויי הוא ובתשו' הרי"מ צירף דבריהם והי' לאחדים בענין עמוק מאוד עיי"ש, ועוד התנה, הרי"ף שלא יהי' נוגע בעדותו במ"ש והוא דליכא מילתא דחשדא, והנה צרה אף דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' ולא תצא לחרפות מ"מ נוגע הויא שלא תהי' עוד צרתה וע"כ אינה נאמנת:

כה

כה) ועוד ניחא לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, דהנה סוגיא דפ"ק לכאורה תמוה, חדא דמה סברא היא זו כיון דאתי בעל לא משגחינן בי', דמ"מ חשודה לשקר שלא תצערה עוד, וכן לשון הש"ס יבמות (קי"ז:) בחמותה הבאה לאחר מכאן כי היכי דלא תיתי לצטערן עיי"ש, ועוד תמי' לי בהא דאמר התם גיטין (כ"ג:) תניא כוותי' דאביי רשב"א אומר אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח ומה הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה אשה שנאמנת כו' לכאורה תמוה כלפי לייא דמשום היא גופה שהצרה נאמנת משום שלא תקלקלה משום הא היא גופה אינה נאמנת כיון שלא יהי' חומר בסופה:

כו

כו) על כן נראה דטעם דנאמנת הצרה להביא גיטה שאינה חשודה אלא לאחר שתנשא תיכף יבוא הבעל ולא יעשו איסור עוד, אבל לא שתהי' צרתה ובעלה שני באיסור כל ימי' על ידה, ודומה לזה כתבו התוס' בשמעתא דנודרת והרא"ש פרק בתרא דנדרים, וע"כ קאמר קו"ח ומה צרה שאינה נאמנת לומר מת בעלה אפי' היכא דאיכא חומר בדידה דהא קי"ל היא מותרת צרתה אסורה ואפי' לאחר שנשאת חיישינן דתמות נפשי עם פלשתים קאמרה, הרי דאפי' איכא חומר בדידה חשודה לקלקל צרתה, וא"כ צרה חשודה יותר ממנה דהיא גופה בדאיכא חומר מהימנא, וא"כ בגט אשה דצרתה נאמנת בדליכא חומר בצרתה משום שאינה חשודה להכשיל באיסור כל ימי' כל שכן היא שנאמנת אף דליכא חומר, וא"כ בנ"ד שמטעם חשד האיסור לבד אינה נאמנת, שהרי הרמב"ם כתב הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויי ומטעם מילתא דעבידי לאגלויי אין הצרה נאמנת, שהרי חשודה לומר מת בעלה, ומ"מ אף לפי פירוש זה אינני יודע מה הקשו על הריב"ש דמי יימר דאשתמודענא לא מהני בגוי מסל"ת:

בנך הדוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף