אבני נזר/אבן העזר/מג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png מג

סימן מג
שאלה

אשת איש שהעידו עלי' שהיתה נסתרת עם איש אחד שהי' בין אנשי חיל וכעת הוא בביתו, ועדותם הי' שאחד העיד שראה אותם דרך חלון שנכנסה לשטאל והדלת הגיפו אחריהם, והכניסה הי' זאח"ז תיכף ומיד והי' שם בערך שלשה רבעי שעה והעד השני העיד שעד הראשון קרא אותו ואמר לו שילך אל השטאל לראות מה שם והלך ורצה לפתוח ולא יכול כי הי' קשור הדלת בחבל, ואחר כך ראה שניהם יוצאין משם האיש והאשה, והעד הראשון אמר ג"כ שקרא לעד השני לראות ובא אליו ואמר שהדלת קשור כו' והאשה מכחשת אותם. לגמרי כי אומרת שלא נסתרה עמו, והעדות הוגבה בפני הבעל והאשה בדרישה וחקירה, והבעל אומר שהיא בחזקת כשרות אצלי והאשה היא מעוברת:

תשובה

אעריכה

א) לכאורה הדבר ברור ופשוט שמותרת, שהרי פסק הרמ"א דאינה נאסרת אלא בעידי כיעור וקלא דלא פסיק וליכא בנים ונידון דידן אף אם נחשב זאת לעידי כיעור הרי ליכא קול שזינתה וגם היא מעוברת ויהי' לה בן:

בעריכה

ב) ועוד דהא על מה שכתב המחבר נכנסו זה אח"ז והגיפו הדלתות הוי דבר מכוער כתב הרמ"א והגיפו הדלתות במנעול. והוא מתשו' הרשב"א, הרי דדווקא כשנסתרו באופן שלא יוכל שום אדם ליכנס אליהם הוא דהוי דבר מכוער, ובנידון דידן הרי לא ראה קשירת הדלת בחבל רק עד השני, ועד אחד בדבר מכוער לאו כלום אפי' בעל מאמינו, כ"ש הכא שהבעל אומר שהיא בחזקת כשרות אצלו:

געריכה

ג) אך כד מעיינינן איכא חששא, דהנה זה לשון הרא"ש פ"ב דיבמות ונראה דבסתירה לחודי' בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים שריא לבעלה אפי' ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קי"ל קידושין פרק ד' אין אוסרין על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסר בלא קינוי אפי' בעדים, והא דאצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שריא אם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דליכול ולימות משום דהתם מיירי דאומרת טמאה אני כמתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה מש"ה איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הנך טעמא דהתם עכ"ל, ובתשו' מהרי"ק הביא לשון זה מתוס' משאנץ וכתב וז"ל ומשמע בהדיא דיש לחלק בין נסתרה אדעתא דניאוף לסתירה דממילא וכן בין לישנא דיחוד בין לישנא דסתירה מדהביא האי דאין אוסרין על היחוד וכו' והדר קאמר וסתירה נמי לא אשכחן דמיתסרא כו' והיינו כדכתבתי לעיל עכ"ל, ולעיל כתב דיחוד הוי משתמע אפי' לא דיברה עמו קודם ואפי' קדם אחד ליכנס בבית מעצמו ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו, וכהאי גוונא לא הוי פליג ר' יהושע כדפרישית, אלא דווקא בנסתרת עמו דמתכוונים להסתיר יחד וכדפרישית עכ"ל:

דעריכה

ד) והנה יש לעיין בדברי הרא"ש הנ"ל שכתב דהתם מיירי באומרת טמאה אני או שותקת ומודה אבל אומרת טהורה אני שריא, ויש לספק אם טמאה אני דווקא אבל סתמא קודם ששאלוה שריא או דילמא סתמא אסורה כיון דאדעתא דניאוף איסתתרא מסתמא זינתה וסתירתה אוסרתה, וכהאי גוונא מצינו במילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי והיכי דטעין הוה טענה, והכא נמי כיון דאסתתר על דעת ניאוף בעידן יצה"ר לית דדכיר ליצה"ט ולא שכיח שיחזרו בהם ומ"מ היכי דטוענת מותרת:

העריכה

ה) והנה יש להביא ראי' מתוס' שכתבו ג"כ כלשון הרא"ש החילוק בין אומרת טמאה אני או אומרת טהורה אני, ובכתובות (ס"ג:) כתבו ג"כ דהא דנדרים ע"כ כשאומרת טמאה אני דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ובסוף כתבו ועוי"ל דתחילה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה שאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקתה עכ"ל, וקשה דאי נותנת טעם ואמתלא על שתיקתה הרי בטלו דברי' הראשונים, ואכתי קשה דבלא האי טעמא מותרת, אך אם נאמר דבסתמא אסורה רק אמירתה טהורה אני מתירתה אתי שפיר, דכיון שאמרה תחילה להיפוך שוב אין לה נאמנות כמבואר בתוס' יבמות (קי"ח) בד"ה הא מימת מיית דכשאמרה לא מת ושוב חזרה ומודה לדברי חברתה שאמרה מת ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים אסורה ולא משתריא בדברי' של עכשיו שאמרה מת כיון שאמרה תחילה לא מת, ואף שנתנה אמתלא מ"מ אינה נאמנת בדברי' האחרונים ג"כ רק שנתבטלו דברי' הראשונים יעיי"ש במהרש"א, וכן בנידון דידן אינה נאמנת באמירתה טהורה אני כיון שאמרה תחילה להיפוך [היינו משום דסתמא אסורה חשוב כמו שאמרה להדיא להיפוך] ולא מהני אמתלא שתהי' עוד נאמנת בדבר ושוב אסורה מחמת הכיעור:

ועריכה

ו) ועוד ראי' קצת מדאמרינן שתיקה כהודאה ואנן קי"ל באשתך זנתה בעד אחד לא אמרינן שתיקה כהודאה רק באיסורין דילפינן מאו הודע, וכן הוא בתשו' מהרי"ט חלק א' סי' קל"ח דלא אמרינן שתיקה כהודאה בשום מקום, אך לפמ"ש דבכיעור לבד נאסרת רק באמירתה טהורה אני ניתרת, א"כ הי' לה לומר טהורה אני ולא דמי לע"א אומר אשתך זינתה דאין לעד נאמנות כלל ולמה יצווח בשביל דברי':

זעריכה

ז) והנה מבואר לפי זה דבסתמא אסור ומה שכתב הרא"ש אבל באומרת טהורה אני, טהורה אני דווקא, ולפמ"ש מהרי"ק כשנכנסו יחד חשוב על דעת ניאוף נסתרה וצריך לאמירתה טהורה אני, ובנ"ד שהיא מכחשת העדים ודאי שקר אומרת ושוב אין לסמוך עלי':

חעריכה

ח) ועוד כיון שהגיפו הדלתות, ובירושלמי תרעא תריק סוטה מיגף צריכה, והנה בהגפה לבד ג"כ ספק סוטה, אלא דפסק ברמ"א לקולא יען מה שנאסרת בעידי כיעור הוא רק מדרבנן, שאם הי' מדאורייתא גם אם הבעל הי' רואה הכיעור היתה נאסרת, אלא ודאי רק מדרבנן משום שע"י עדים יצא הקול, וע"כ פסק בספק לקולא, וכל זה באומרת טהורה אני אבל בסתמא דנאסרת משום אומדנא כמו גמל האוחר בין הגמלים, ואף דקי"ל כרבנן משמעתא דב"ב (נ') דרק משום חזקת ממון [וכ"ה ברדב"ז ח"ב סי' תקצ"ח וצ"ע ממהרי"ק שורש קכ"ט] דתלי לה בפלוגתא דרב ושמואל בהולכין בממון אחר הרוב, וא"כ בנידון דידן דבסתמא נאסרת דבר תורה הו"ל ספיקא דאורייתא.

טעריכה

ט) עוד חקרתי ונודעתי שהשטאל שנסתרו בו אין בו חלונות וכתב הרמב"ם והש"ע דיוצאין ממקום אפל הוי כיעור בפרט בימות החורף מה עסק הי' להם שם והוי כיעור גדול ובסתמא אסורה כנ"ל:

יעריכה

י) אך יש לומר פירוש אחר בתוס' כתובות הנ"ל דבתתולה ששתקה נאסרת משום שתיקה כהודאה ויצאתה מחזקת כשרות שהיתה בתחילה, ושוב אף שאמרה אמתלא ונסתלק דיבורא דידה מ"מ אסורה מחמת הכיעור, דמה שאינה נאסרת בכיעור הוא מכח חזקת כשרות, ובנ"ד שאזיל חזקת כשרות במה ששתקה תחילה והוי כהודאה:

יאעריכה

יא) וראי' לזה מהא דהוחזקה נדה בשכנותי' לוקה עלי' משום נדה וכתב הרמב"ן והרשב"א דלא מהני אמתלא, וביאר התב"ש בסי' ב' דבריהם דאף דמהני אמתלא על לבשתה בגדי נדות מ"מ החזקה שהוחזקה מתוך (דתבעה) [שלבשה] לא נתבטל, ודווקא בדיבור לבד לא נתחזקה בין הנשים שבעצמן הי' הנשים מסופקין שמא אמתלא יש בדבר, אבל אם עשתה מעשה דלא שכיח אמתלא והוחזקה אף שנסתלק האמירה החזקה לא נסתלק, עיי"ש, וצריך לחלק בין הא דאנן אחתינן לי' ואנן אסקינן לי' דהתם תחילה הי' העדים מכחישין רק שלא באו לב"ד, משא"כ בלבשה בגדי נדות דתחילה היתה אומרת [או עשתה מעשה המורה על נדות] טמאה אני והשתא אומרת אמתלא מהני חזקה דמתחילה, וה"נ בנ"ד כיון שתחילה שתקה והודית שפיר חשוב אזיל חזקת היתר:

יבעריכה

יב) גם קושיא הראשונה דבאשתך זינתה בע"א לא אמרינן שתיקה כהודאה, יש לומר דדמי לממזר צווח וחלל שותק דאיתא שם כל פסול דקרי לי' ושתיק פסול, ומבואר דווקא במשפחה שנתערבו בה פסול דאיכא ריעותא אמרינן שתיקה כהודאה, וה"נ י"ל בנ"ד דכיעור משוי ריעותא ואמרינן שתיקה כהודאה:

יגעריכה

יג) אך הנה בנמק"י פ"ב דיבמות משמע דחולק על התוס' בזה שכתב דכיעור לא עדיף מע"א, והרי ע"א אין לו נאמנות בדבר שבערוה כלל ואפי' בלא חזקת כשרות, ודעת הסוברת דדבר שבערוה בלא אתחזיק נאמן הוא דעת יחידית, וסוגיא דע"א ביבמה דמבעיא לי' מת בנך ואח"כ מת בעליך הוי חיובתי', דהתם בחזקת כשרות לשוק עומדת ואפי' הכי פשיטא לי' להש"ס דמדאורייתא אינה נאמנות ומבעיא לי' אם האמינוהו חכמים [ופירושו של בעה"מ ז"ל הנה כל הראשונים ז"ל חולקים על פירושו] ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה אפי' בלא הכחשת הבעל דין דיליף דבר דבר מממון, וכיון שלדעת הנמק"י היא מותרת ולדעת התוס' יש לספק בפירושם יש להורות כהנמק"י.

ידעריכה

יד) גם יש לומר דאף שאמרה שקר במה שהכחישה העדים מה שבכלל דברי' שלא זינתה שפיר הוי ברי כמו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי:

טועריכה

טו) ולכאורה יש לומר להיפוך דאדרבה חשוב כאומרת טמאה אני, כהא דסנהדרין ( ) דאמר לא עברתי בצד עמוד פלוני הוחזק כפרן אי לאו דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי', ופירשו התוס' דמשמעות דבריו אם הייתי עובר הייתי חייב:

טזעריכה

טז) אך יש לחלק דהתם אם איתא דלא לוה מה הי' לו לשקר שלא עבר בצד העמוד, אלא ודאי לוה ורוצה לכפור וכיון שמשקר שוב אומר שלא עבר בצד העמוד להחזיק שקרו כיון שבין כך ובין כך משקר, אבל אם איתא שלא לוה והי' יכול לפטור עצמו בקושטא לא הי' אומר שלא עבר בצד העמוד, וכעין זה כתב הנמק"י בטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאם איתא דפרע הי' פוטר עצמו באמת ולא הי' טוען שקר לא לויתי, ובנידון דידן אין לומר כן דהיחוד לבד הי' לה בושת, גם חושבת שאם תודה ביחוד לא יאמינו לה שלא זינתה ויאמרו הן הן עידי יחוד כו', מ"מ לשון התוס' שם לא משמע כן, ואולי יש לחלק בין התם שהעדים הכחישוהו אח"כ שעבר בצד העמוד בין נידון דידן שהיא הכחישה העדים ודו"ק:

[התשובה זאת נמצאת בכתבי אחד מהתלמידים שהלך לעולמו בחזקת שהיא מועתקת מתשובת כ"ק א"א אדמו"ר זצללה"ה ואנכי לא ידעתי, המגיה]:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף