אבן האזל/קונטרס בדין קנין כספו בתרומה

אבן האזל ‏ קונטרס בדין קנין כספו בתרומה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אבן האזל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קונטרס בדין קנין כספו בתרומה

א

הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות הלכה כ' כתב נשא שנייה היא אוכלת בתרומה ועבדי מלוג שלה לא יאכלו, וכתב על זה הכ"מ בפרק הבע"י אמרינן דלר' יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ"מ איני יודע מנין לנו בנשואה ממש לומר כן, והנה דברי הכ"מ תמוהים דמה בכך שהיא נשואה כיון דשני' לא נעשית זונה, ומצאתי שכבר תמה בזה המרכה"מ.

והיה אפשר לומר דכונת הכ"מ הוא עפ"מ שפירשו התוס' ביבמות דף נ"ו כפר"ח דמתני' קאי רק על בת כהן ודלא כפירש"י דקאי בין בבת כהן בין בבת ישראל, וכתבו שם התוס' ועוד הק' הר"ר משה הכהן דאיך יאכיל בת ישראל בהגעת זמן דבפסולות לא שייך אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אמנם דהרמב"ן מפרש ג"כ כפיר"ח ומ"מ כתב דאה"נ דלמשנה ראשונה יכול נמי להאכיל, ואפשר עוד דתוס' סברי דכיון דאין אוכלות משלו א"כ לא מיחד לה דוכתא, והרמב"ן אפשר דסבר דגם בזה אמרינן ל"פ וכמו דאמרינן בביאת שוגג ביבמה, ומשמע דתלוי בזה אם הא דקנין כספו אוכל הוא צריך נמי לזה שיהי' מזונותיו עליו כדי שיהי' נחשב כמו שהכהן אוכל התרומה בשביל שהנאתו שלו, אך זה לא ניתן לומר דהא ארוסה אוכלת אף דאינו חייב במזונותי' וגם אין לו זכות אוכל בתרומה.

אכן הרשב"א מביא דעת הירושלמי דמיירי דוקא שיש לרבו איזה זכות דהרשב"א מפרש בירושלמי דדוקא בע"מ שיש לרבו רשות בו אבל אין לרבו רשות בו קנינו הוא, והיינו דהוי קנין העבד ואין זה קנין הרב, והק' הרשב"א מנכסי מלוג כשנתאלמנה ותי' דשאני התם שהיא אוכלת, וסיים הרשב"א דהירושלמי קאי אמתני' דמיירי באלמנה שאינה אוכלת, ודברי הרשב"א תמוהים כמו שתמה בשיירי קרבן דאי באלמנה וגרושה הא ודאי אינה אוכלת ואינה מאכלת נמי לעבדי' כדתנן במתני' ומה שייך להסתפק בזה, ואיך שיהיה אי מטעם קנין אוכל או מדרבנן אבל עכ"פ אינה מאכלת.

והנה הרידב"ז מפרש דמה דאמר בירושלמי דדוקא ביש לרבו רשות היינו היכי שאין אוכל העבד ראשון כגון שהיה ערל כמו דאיתא אח"כ בירושלמי, והנה לא יתכנו דבריו כלל בדעת הרשב"א חדא דהרשב"א כתב בפירוש מתחלה אפירושא דעבדיו שקנו עבדים ולא הזכיר עבד ערל, ועוד דכיון דהרשב"א דימה דין דיש לרבו רשות כמו נכסי מלוג א"כ גבי נכסי מלוג באמת אינה אוכלת כשהיא אינה אוכלת ומוכח דבשביל כחו אינה אוכלת, אך בזה יש ליישב דאזיל אליבא דמ"ד משום קנסא דבעבד ערל לא שייך, אבל עכ"פ אין להרשב"א ממה להביא מקור לדבריו כיון ששם אינה אוכלת, ואי כונתו מסתם נכסי מלוג א"כ בסתם נכסי מלוג הא מאכלת נמי גם במקום שאין להבעל חלק כגון שמת וכמש"כ הרשב"א, ועוד דעכ"פ לא שייך לשון הרשב"א דהירושלמי אמתני' והו"ל למימר דאעבד ערל קיימא כיון דבמתני' בין כך לא אכלה לא היא ולא עבדי'.

והנראה בביאור דברי הרשב"א דכונת הרשב"א לומר דכל סוגית הירושלמי דמביא דדוקא ביש לרבו רשות דבאין לרבו רשות אין זה קנינו שקנה קנין קאי זה אמתני' היינו לסיים הקושיא דאמאי במתני' לא הוי קנינו שקנה קנין וכדמסיים הירושלמי ולא כמו שמפרשים דוהוא לא כקנינו שקנה קנין קאי אלמעלה וסברת הרשב"א הוא דזה פשוט דאם היינו אומרים דדין קנינו שקנה הוא מצד עבד דעבד כהן יש לו דין כמו כהן בעצמו א"כ פשוט דהיכי דהיא נתחללה א"כ אמאי יאכלו עבדי' ואיזה חידוש הוא לומר קנין אוכל מאכיל, וע"כ דמה דהוי ס"ד לומר דאפי' קנין שאינו אוכל מאכיל ע"כ דהוא מצד הרב דקנינו שקנה קנין הוא ג"כ כמו קנין של הרב וזה לא שייך אלא היכי דיש להרב איזה זכות בהעבד אבל היכי דאין לו שום זכות בהעבד לא הוי זה קנינו של הרב ונמצא דהחידוש הוא בקנינו שקנה קנין דאף דבעלמא לא מהני זכות קצת דהא קנין פירות לחוד ל"מ וצריך שיהי' שלו לגמרי אבל קנינו שקנה קנין מהני הקצת זכות שלו למחשב כמו קנינו, ועכשיו שפיר דפריך הגמ' דיהי' גם באלמנה לכה"ג קנינו שקנה קנין ויאכלו עבדי' בתרומה דהיינו דמכיון דאשכחן דצריך דוקא לדין קנינו שקנה קנין שיהיה להרב זכות א"כ מוכח דאינו בשביל זכות העבד אלא זכות הרב, א"כ גם באלמנה לכה"ג, אלא דזה ודאי דנשואה שמת בעלה מאכלת עבדי' דהתם אינה מאכלת בשביל קנינו שקנה קנין אלא מאכלת מצד עצמה, אבל עבד אין לו זכות אלא מדין קנין, והיינו דעבד נלמד מדין קנין כסף דזהו זכות הרב ואשה יש לה למוד אחר מכל טהור בביתך יאכל כמו שכתב רש"י להדיא בקדושין דף י' ע"ב (הגה מכ"י ע"כ הכונה ביש לה ולד וא"כ אינו מכל טהור בביתך אלא מיליד ביתו הם יאכלו) נמצא דכונת הרשב"א באמת לא על עבד ערל אלא דגם עבד שאוכל כיון שאינו אוכל אלא משום קנין לא יוכל להאכיל אלא משום קנינו שקנה קנין וזה דוקא היכי שיש להרב זכות וזהו שכ' דומיא דנכסי מלוג והיינו נכסי מלוג דאלמנה וגרושה דפריך עלה מינה, והנה לתי' דקנסא מדמה שפיר דחזינן דאף דבשבילה אינה יכולה להאכיל מ"מ אוכל קנינו שקנה קנין אף דאין לו בו אלא זכות פירות, אכן לתי' רבינא דקנין אוכל קאמר א"כ אין לנו ראי' דהיא מאכלת עבדי' בשביל זכות בעלה, ורק דעכ"פ מקושיית הגמ' מוכח דיכולה להאכיל בשביל זכות בעלה דאם נימא דוקא בשביל זכותה א"כ אין התחלה כלל לקושיית הגמ' דהא היא חללה ואיך תאכיל וכיון דמוכח דמאכלת בשביל זכות בעלה א"כ מוכח דסגי גם זכות של קנין פירות לחוד.

וכל זה לפ"מ שבארתי דהרשב"א קאי היכי שהעבד הראשון אוכל אבל לפירושו של הרידב"ז דמיירי שהעבד הוא ערל אף דאפשר ג"כ לפרש דראייתו הוא ממה דהוי בעי הגמ' לומר דאוכל אי לאו משום קנסא מ"מ עיקר חסר מן הספר והו"ל להרשב"א לפרש כיון דזהו עיקר חידושא דאוכל אפי' בעבד ערל, אבל לפמש"כ, מתחלה הביא באמת הרשב"א מסתם נכסי מלוג ואח"כ כשהקשה ממה דמאכלת לאחר מיתה תי' דהמשל הוא רק לנכסי מלוג של אלמנה וגרושה, אבל באשה כשרה מאכלת עבדי' שלא מצד זכות הבעל וכמו שהביא ראי' מלאחר מיתה, והיינו טעמא דשם אינה מאכלת משום קנינו שקנה קנין אלא דהיא בעצמה יש לה זכות מכל טהור בביתך וכיון שאוכלת מאכלת.

אך כ"ז בארתי לפי גירסת הרשב"א אכן גירסת הרמב"ן הוא להיפוך דמיירי ע"מ שאין לרבו רשות אבל יש לרבו רשות לא צריך קרא דהא קנינו של הרב, וגם בשיטת הרמב"ם א"א לפרש כן כיון דסתם דבריו משמע באופן דהעבד קנה עבדים ולא דשייכים להרב דאם ע"מ שיהי' לרבו רשות צריך ג"כ לפרש דלא בסתמא אלא כמו שפי' הרשב"א דאי לא"ה הוי לגמרי של הרב ובודאי לא צריך קרא, וא"כ אי אפשר לפרש דברי הרמב"ם אלא כמו שפי' המרכה"מ מלבד מה דבעצמו דחה דכיון דפוסק הרמב"ם דק"פ לא כקה"ג, אך באמת קושייתו אינה קושיא דזהו דחידש לנו הכתוב דין קנינו שקנה קנין וחידש לן דכיון שיש לו איזה זכות מכיון שהוא קנינו שקנה קני סגי בהא עוד פי' המרכה"מ דלמסקנת ד' הרשב"א מיירי הירושלמי באופן שהיא אלמנה וגרושה וכבר כתבתי דלא משמע כן כלל מלשון הרשב"א, ועוד דבאמת עכ"פ אי אפשר לומר דלהלכה יאכלו אפילו אם יש לרבו זכות כיון דמצד קנינו שקנה קנין אינם אוכלים בין למ"ד משום קנסא בין למ"ד קנין אוכל קאמר, ומצד דדמי לנצ"ב ודאי לא דמי לנצ"ב דהא לא עדיף מנכסי מלוג שאינם אוכלים והרשב"א בעצמו השוה אותם לנכסי מלוג וא"כ אין שום הבנה לדבריו.

והנראה לי בדעת הרמב"ם דבאמת יש לעורר למה תנן עבדי מלוג וכן ברמב"ם והכניסה לו עבדי מלוג דלמה לנו שהכניסה לו ומה איכפת לן אם כתב לו דו"ד אין לו בפירותיך כיון דהוי דין קנינו שקנה קנין, וכן מה שפי' רש"י גבי אשה שקנתה עבדים דהיינו מנכסי מלוג וגבי עבד שקנה עבדים פי' כגון שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות וא"כ למה פי' גבי אשה שקנתה דהיינו מנכסי מלוג.

אכן יש לומר דעבד מכיון דהוא כולו שייך לרב א"כ אפי' מה שהזכות לגמרי שלו מכיון שהוא כולו של הרב א"כ אפי' מה שהוא נהנה הוא הנאת הרב, אבל אשה מכיון דאינה שייכת לבעל אלא דיש לה דין קנין כסף אז דוקא אם יש לבעלה איזה זכות בזה מהני דין קנינו שקנה קנין דעכ"פ דין קניינו שקנה קנין הוא לגלות דזכות בעלמא מהני.

ולפ"ז שפיר דפסק דעבדי מלוג של שני' לא יאכלו מכיון דאין לו שום קנין בהם, אכן לפ"מ שכתב הרשב"א דלא צריך לרבו זכות אלא בעבדי אלמנה וגרושה, אבל באשה כשרה כיון שהיא אוכלת הם אוכלים גם בלא זכות, א"כ אכתי יקשה שיטת הרמב"ם דהא שני' מכיון שהיא אוכלת גם עבדי' אוכלים, אכן אפשר לומר דהרמב"ם אינו סובר כשיטת הרשב"א דלא קשה כלל מעבדי מלוג דלאחר מיתה דהתם לא בשביל קנין אוכלת אלא מכיון שיש לה זרע נחשבת בעצמה ככהנת, ולא שום דין נשואין כלל, דהא אפי' עיברה בזנות אוכלת, והרמב"ם לטעמי' דלא הזכיר כלל קרא דכל טהור בביתך על כן סובר דדוקא משום קנין, והאוכל משום קנין אינו אלא משום זכות הבעלים, אבל האוכלת בשביל בתה אינו בשביל שום זכות דהא בנה אין לו בה זכות א"כ לא קשה כלל. (חסר).

ב

מצאנו בנוסח אחר

דברי הרשב"א במה שכתב דהירושלמי קאי אמתני' קשה א' דהא פשטא דירושלמי קאי אברייתא דמיירי בסתם אשה, ועוד דאלמנה וגרושה דמתני' לא מאכלת, והתינח למאן דמתרץ משום קנס אבל מקודם הא מתרץ דאוכל מאכיל, ועוד דמשמע דר"א קאמר לזה דהא מייתי לזה מר' אלעזר לענין מת והרידב"ז מפרש דכונת הירושלמי דאיכא ב' לימודים מיאכלו יאכילו ומקנין שקנה קנין, והנ"מ דמיאכלו צריך שיהי' אוכל, אבל קנינו שקנה קנין הוא בשביל הרב, וזהו שאמר דמיירי בע"מ שיהי' ולכן לא איכפת לן אם אינו אוכל ולפ"ז מפרש דמתני' מיירי בע"מ שלא יהי', ודבריו תמוהים דהא קתני נכסי מלוג, ועוד דמפרש דר' יוחנן סבר דלא בעינן כלל אוכל אפי' בע"מ שלא יהיה ור"א סבר בע"מ שלא יהי' בעינן אוכל, אבל בע"מ שיהי' לא בעינן אוכל וע"ז מייתי דמתני' מיירי בע"מ שלא יהי', א"כ עכ"פ לר' אלעזר נכסי מלוג מיקריא יש לבעלה רשות א"כ מאי מקשה מנכסי צ"ב אי מכרן אינם מכורים וכי גרע מנ"מ דבודאי אינם מכורים.

ולכן נראה דכונת הרשב"א לפרש דיש נ"מ בין דין מה שאשה אוכלת ומאכלת עבדי' בשביל דין קנין וקנינו שקנה קנין ובין דין כל טהור בביתך שמאכלת כדין כהן, דאי משום קנין צריך שלהרב יהיה בזה זכות וכן בדין קנינו שקנה קנין אבל משום כל טהור בביתך נעשית בעצמה כדין כהן, וע"ז מייתי הרשב"א ראיה מדין לאחר מיתה, ואף דהתם לאו משום כל טהור בביתך אלא משום יליד ביתו אלא דמדמה הרשב"א זל"ז ומוכיח דמשום כל טהור לא איכפת לן אם אין להרב זכות כמו לאחר מיתה מיליד ביתו, וכונת הרשב"א לומר דהא דמייתי הירושל' מקודם מימרא דע"מ שיהי' ואח"כ מקשה אמתני' משום דבלא"ה היינו אומרים דקנינו שקנה קנין מאכיל בשביל עצמו ולא בשביל הרב ואז פשיטא דלא שייך אלא היכי דאוכל ולא היכי שהיא חללה, אבל מכיון דאמרינן דוקא בע"מ שיהי' א"כ מוכח דאוכל בשביל הרב וא"כ מה איכפת לן שהיא חללה וע"ז מתרץ דמ"מ דוקא בקנין אוכל, אבל זה דוקא בעבד אבל באשה כשרה דמאכלת בשביל כל טהור בביתך לא איכפת לן אם אין להרב זכות כמו במת.

ועכשיו שפיר דר' יוחנן ור' אלעזר פליגי בע"מ שיהי' דבע"מ שלא יהיה אינם אוכלים אפילו אם הראשון אוכל, ובע"מ שיהי' פליג ר' אלעזר ואמר דאינו מאכיל אם אינו אוכל ולכן פריך אנצ"ב, ור' יוחנן סבר דבנ"מ נמי מאכלת מעיקר דינא ולכן בנצ"ב לא קנסו. ולפ"ז צריך לגרוס בירושלמי בדין הוא שיאכל וזה קאי על נכסי מלוג ואח"כ אמר על נכסי צ"ב והן אמרו שיאכל היינו שלא קנסו בזה.

והנה לפ"ז הי' אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כמו הרשב"א אלא דהרמב"ם חלוק על הרשב"א ולא סבר לדמות אשה כשרה לאוכלת בשביל בנה משום דהרמב"ם לא סבר להא דכל טהור בביתך, ולכן צריך דוקא שיהיה להרב זכות גבי קנינו שקנה קנין וכד' הרשב"א אלא דלא משמע דשיטת הרמב"ם כן.

והנה אם היינו אומרים להיפוך דהרמב"ם סובר להא דכל טהור בביתך הי' אפשר אולי לומר דלא הפקיעו חז"ל אלא דיני קנינים אבל לא ביטלו עיקר דיני האישות כשם שלא יתבטלו הקדושין וכשם שלא יתבטלו לענין דין סקילה וחנק, ולכן היא אוכלת משום כל טהור בביתך אבל עבדי' דצריכים לאכול משום דין קנין ובזה הפקיעו חכמים דיני קנין, אלא דצריך ג"כ להוסיף דהיא אינה מאכלת משום דין כל טהור בביתך ויהי' צריך לחלק מדין יליד ביתו דאף בלא דין קנין הוי עכ"פ משום ששיכת להבעל אבל אין לנו בזה לימוד שתאכל וזה דחוק.

ולכן נראה לבאר דעת הרמב"ם דאיברא שהוא מפרש כדעת הרמב"ן דמיירי בע"מ שלא יהי' לרבו רשות, הא חזינן דכל זה גבי עבד אבל גבי אשה שקנתה עבדים כתב הרמב"ם בפי' בפ' ז' הי"ח בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, ולכאורה למה צריך לדין עבדי מלוג הכניסה לו, איברא דבמתני' תנן הכי אבל זהו משום גררא דאלמנה לכה"ג אבל הרמב"ם הזכיר זה מקודם והו"ל להזכיר דינא דברייתא דאשה שקנתה עבדים יאכלו, איברא דרש"י פי' שם נמי שקנתה מנכסי מלוג אבל על רש"י גופי' קשה דגבי עבדים פי' בעל מנת ולמה פי' גבי אשה שהם מנכסי מלוג, ולזה נראה דאפשר לומר דלא דמי דין קנינו שקנה קנין דעבדים מדין קנינו שקנה קנין דאשה, דגבי עבדים כיון שכל העבד הוא שלו א"כ איברא דאין לו זכות בהעבד שקנה משום שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות מ"מ זהו גופא זכות הוא לרבו שהעבד שלו יש לו נכסים וכל מה שיהי' טוב לעבד יהי' גם טוב לרבו כיון דכל גופו שייך לרבו, אבל אשה דאין גופה שייך לבעל אלא דיש בזה דין קנין כספו משום שהיא קנוי' בדין אישות, א"כ לא שייך להבעל זכותה של האשה ולכן דוקא אם יש לו זכות בנכסי מלוג שלה וזה הוא כמן שכתבנו מתחילה דהרמב"ם לא סבר כהרשב"א דדין כל טהור דמי להדין יליד ביתו ובפרט דהרמב"ם לא הזכיר כלל דרשא דכל טהור.

ועכשיו שפיר דסובר הרמב"ם דעבדי מלוג של שני' לא יאכלו מכיון דצריך שהאדון יהי' לו זכות בקנינו שקנה קנין ורק דגבי עבד זהו גופא זכות.

אכן יש בזה צורך לבאר עוד דלכאורה נוכל לומר דלא דמי מה דיש לו זכות בנכסי מלוג לדין זכות שיש לו בקנין שקנה עבדו דהתם אנו אומרים דמכיון שהוא עבדו זכותו של העבד נקרא זכות של הרב אבל הכא מה שהכניסה לו עבדי מלוג והשיג זכות פירות לכאורה לא שייך לדין קנין שיש לו באשתו וקנין פירות מצד עצמו הא אינו מאכיל בתרומה כמש"כ בתוס', וצריך לומר דהרמב"ם סובר דמה שיש לו זכות פירות בנכסי מלוג הוא מצד קנינו שיש לו באשתו ואף דזכות פירות הוא מדרבנן מ"מ אפשר דגם זה מהני.

ובזה שכתבנו דזכות פירות הוא ע"כ זכות בקניני אשתו לא זכות מיוחד על פירות מוסבר בזה מה דאמרינן דאם כתב לה ועודה ארוסה דו"ד אין לי בנכסיך מ"מ אוכל פירות ולא מהני אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים, וגם אם כתב בפירותיך אוכל פירי פירות והטעם דאף שכ' בנכסייך מ"מ אוכל פירות דלא גרע מנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ואם היינו אומרים דהזכות משיג הבעל בהנכסים א"כ למה לא מהני בנכסיך לחוד דהא עכ"פ מנכסים אלו סילק א"ע ואינו דומה לנכסים שנפלו אח"כ דמנכסים אלו לא סילק עצמו, ומוכח דהזכות אינו בהנכסים לחוד דזה יש לו מטעמא דהוי כלוקח אבל יש לו זכות מיוחד באשתו לאכול פירותי' מאיזה קרן שיהי' לה, ולכן אף שסילק א"ע מהנכסים אבל מאשתו לא סילק א"ע.

והנה במש"כ נוכל לבאר דברי הכ"מ במה שהק' על הרמב"ם דלכאורה דבריו תמוהים בין במה שהקשה על מה ששני' בעצמה אוכלת דהא בגמ' וברמב"ם איתא להדיא שהיא כשרה ולמה לא תאכל דלא הוי אלא משתמרת לביאה פסולה מדרבנן אבל לענין חילול לא נתחללה [ואדרבה איכא למימר דלא הוי אפילו משתמרת לביאה פסולה לפי שיטת הרמב"ם דמיבמה לשוק פסולה וא"כ פשוט דאיכא למימר דעושה מאמר ביבמתו ואח"כ יבא האח השני תהי' זונה מדרבנן אבל שני' להדיא איתא בגמ' דלא הוי זונה, והחילוק נראה כמו שמצינו חילוק מחלוצה לשני' ובאמת מקשה המל"מ מה בין זה לזה, ואף דלפמש"כ לחלק דבדין חללה מאיסורי כהונה קפדינן על האיסור ובדין זונה כ' הרמב"ם דלא קפדינן על האיסור אלא דהאשה תהא אסורה ולפ"ז לא יתיישב כאן ויש לעיין בזה הגה מכ"י אח"כ ראיתי דהוא טעות דהרמב"ם כתב להדיא גם שני' לענין דין משתמרת לביאה פסולה דרבנן בסוף הפרק ע"כ]. ובזה אמרתי עפ"י ד' התוספתא בפ"ב דיבמות דתניא דאינה כאשתו לכל דבר ולכן יש לומר דאין לה דין אישות כלל רק יותר תמוה קושייתו השני' דאמאי אוכלים עבדי צ"ב וזה באמת פלא דהא עבדי צ"ב אוכלין לגמרי מכחו, אכן עפ"י האמור בירושלמי דלר' יוחנן דאם מכרן אינם מכורין הא בדין שלא יאכלו ורק משום דסבר ר' יוחנן דעבדי מלוג נמי אוכלין מדאורייתא וא"כ שני' דאין עבדי מלוג אוכלין מדאורייתא יש בדין דגם עבדי צ"ב לא יאכלו.

איברא דבסוגיא דבבלי איכא מפורש דלא כהירושלמי דהא מסיק דאף דלאו דידיה נינהו הואיל וחייב באחריותן בכחשא ובנפחת דמי' אוכל בתרומה ומייתי ראיה מברייתא דישראל ששם פרה מכהן, אכן לפמש"כ מוכח דהירושלמי פליג ומברייתא דישראל ששם פרה מכהן אין ראיה דהתם אין איסור על הפרה לאכול אלא שהישראל אסור להאכיל וכיון דלהישראל אין נ"מ בכחשא ובפחת דמי' לכן אין איסור, אבל עבד דיש איסור זרות עליו וכיון דאינו לגמרי עבד כהן אסור לו לאכול להלכה כיון דר' יוחנן בירושל' סובר דתלוי בשלו אפשר דכן צריך לפסוק.

והנה מה שכתבתי בשניות כיון דעבדי מלוג אין אוכלים לכן סובר הכ"מ דגם לעבדי צ"ב אין לאכול אף דלא דמי דהא עבדי מלוג אין אוכלין משום דלקנינו שקנה קנין צריך שיהי' להבעל איזה זכות ובשניות אין להבעל זכות בהם אבל בעבדי צ"ב הא יש לו זכות אף דאינו יכול למכרם, אכן יש לומר דכיון דבשניות אין להבעל זכות בעבדי אשתו מצד קניינו באשתו, ורק דבצ"ב יש לו זכות בהם מצד ששמה אותם אשתו בצ"ב, נמצא דאין אנו צריכים לדון אלא מצד דין של עצמו וכיון דמצד דין צ"ב סובר הירושל' דאינו אוכל גם בזה אינו צריך לאכול.

והנה בירושלמי אמר דנ"מ לענין עבד ערל ותמהו דהוא נגד סוגיא דידן דערל הוי פומייהו דכאיב להו, והנה אף דאפשר לומר כפ"מ שהעיר ח"א דלמסקנא דאמרינן בסוגין קנין אוכל קאמר א"צ להסברא דפומייהו הוא דכאיב להו, אבל מ"מ משמע דלגמ' הוי זה סברא פשוטה וכן כתבו תוס' כעין זה לענין חרש וחרשת לענין חליצה בדף מ"ד ולכן נראה דבאמת מה דמפרש הרשב"א דע"מ שיהי' לרבו רשות הוא דומיא דנכסי מלוג אינו מוכרח וגם קשה לומר כן דא"כ גם בע"מ שיהי' אין לו אלא קנין פירות וא"כ אם מת העבד וגם הרב ג"כ כל הקודם זכה דיורשיו אינם יורשים כיון דאין לו אלא זכות שישמשו אותו, ואין לומר דכונתו שישמשו אותו ואת יורשיו דא"כ הוא קנין הגוף דעבד אין לו תשמיש אחר דלאחר מותו אינו שוה כלום, ולכן יותר הי' מחוור לפרש להיפוך דהאי ע"מ שיהי' לרבו רשות הוא להיפוך שישמש העבד כל ימי חייו, והיינו דיהי' לרבו רשות אלא שישמש את העבד, ונמצא דלהעבד ק"פ ולהרב קה"ג, והנה כתבו התוס' דאפי' למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ אינו אוכל כמו דאינם יוצאים בשן ועין וה"נ נימא להיפך דאפילו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ אינו אוכל דומיא דשן ועין.

והנה מדין יום או יומים הי' אפשר לחלק דהתם משום דאינו תחתיו, אבל מדין שן ועין הוי ראי' דהרמב"ם כתב משום דאינו עבדו המיוחד לו, ומוכח דלא דמי לשכירות דהתם ודאי יוצא אלא דק"פ אלים יותר, ולכן אשמעינן קרא דקנינו שקנה קנין שאוכל אף דאין לרבו אלא קה"ג.

ולפ"ז שפיר נוכל לומר דהא דאמר עבד ערל שקנה עבדים היינו עבד ערל שעוד לא מל שלהישראל יש לו בו קנין הגוף כמש"כ הרמב"ן ביבמות דף מ"ה והוא קנה עבדים [והנה יש לחקור אם עבד כזה יכול לקנות עבדים לגופן דאין ראיה ממה שאינו קונה עכו"ם דאין לו דין לקנותו אבל עבד שנמכר אפשר יכול לקנות וצ"ע] והנה אף אם נימא דאינו יכול לקנות אלא למעשה ידיו אפשר דכיון דקנה עבדים ע"מ שיהי' לרבו רשות בהן א"כ הרב קונה הקה"ג והעבד קונה הק"פ ומעשה ידיו וכיון דצריך נמי שיהי' בין הקה"ג בין הק"פ של הכהן וכמו הק"פ של הערל ואף דהמוכר עבדו לעכו"ם יצא לחירות אפשר דהיינו בבית עכו"ם אבל זה העבד כיון דעומד לטבול והוא בבית ישראל לא יצא לחירות ועכשיו שפיר דעבד כזה באמת אינו אוכל.

והנה יש להעיר דבדין יום או יומים כ' הרמב"ם דראשון אין לו משום שאינו כספו המיוחד והשני מפני שאינו תחתיו ומשמע דאצל השני לא הי' חסרון מדין עבדו המיוחד, ואצל שן ועין כתב אצל הבעל דאין יוצאין שאין לו אלא פירות ואצל האשה שאינו מיוחד לה.

והנה הראב"ד בש"מ פירש מה דאמר רבא מאי טעמא דר' אלעזר היינו בזה דממעט מתחתיו דהוא מפני שאינו עבדו המיוחד לו וכונת הראב"ד דבלא זה לא היינו ממעטין מתחתיו כמו שאין אנו ממעטין שכירות, אבל הרמב"ם לא פי' כפי' הראב"ד אלא דכספו המיוחד לו הוא מיעוט על מה דראשון אינו בדין יום או יומים וא"כ סותר בזה דבשן ועין כתב להיפוך דבבעל הוי' פשוט שאין לו אלא פירות, ובאשה משום שאינו מיוחד, ונראה דהחילוק הוא פשוט דבדין יום או יומים אין אחד מעכב את חברו דלא איכפת לו לאחד אם לא ימיתו גם השני ויעשו אותו כבעלים, ואף דיש לו היזק העבד שלו אבל זה אינו דבשביל היזק לא ימיתו אדם וא"כ סבר דבאמת הי' סברא דבשביל ק"פ הי' נמי מיקרי קנין כספו ולזה צריך דרשא דכספו המיוחד, אבל בשן ועין דאחד מעכב את חבירו בזה הוי נ"מ דלראשון בודאי אינם יוצאים דהא מעכב ק"ג של השני אלא דלשני היו יוצאים כיון שעיקרו שלו והוי כמו שחרור דמפקיע מידי שעבוד אלא דמ"מ ילפינן מהא דדרשינן גבי יום או יומים כספו המיוחד דעכ"פ לגבי זה שיצאו לחירות אינו מיוחד להשני וכן להאשה ולא דמי לשעבוד והיינו דאף דנימא דיכול להיות נקרא שלו אבל אינו מיוחד לו לענין הוצאה לחירות, ואפשר דהרמב"ם נמי מודה להראב"ד דעכשיו דכתיב תחתיו בדין יום או יומים אנו מפרשים גם בזה דמיעוטא דתחתיו מגלה לנו דגם לשני אינו מיוחד וזהו שלמד הרמב"ם לדין שן ועין של האשה בשביל שאינם מיוחדים לה.

ג

בדף ס"ו במתני' בתוס' וקצת יש להביא ראי' דבתרומה אזלינן בתר קנין הגוף וכו' ותמה הק"א דהא לאחר הפקר ודאי אין לו קה"ג אלא קנין איסור, אך פשוט דכונת התוס' אינו לענין קנין הגוף של ממון אלא על קה"ג בלא ממון והיינו קנין של איסור וזהו כונת התוס' כאן דכיון דעיקר אזלינן בתר קנין הגוף של איסור א"כ לא מהני אפי' נימא ק"פ כקה"ג והתוס' נחתו כאן מתרי טעמי חדא דאפי' ק"פ כקה"ג מ"מ כמו דלא מהני לענין שו"ע כן לא מהני שצד בעל קנין הגוף יאכל בשביל צד הק"פ, ועוד דאפי' הי' אוכל בשביל צד אחד זהו אם עיקר קפדינן אממון אבל הכא קפדינן על דין איסור דאלא"ה לא הי' אוכל כיון שאין הממון שלו כלל.

אכן מש"כ דמפקיר עבדו אוכל בתרומה תמוה דהא בגיטין איבעיא לן במעכב ג"ש, וכתבו שם בתוס' דהאיבעיא היא על ח"ע וחב"ח ותמוה דאיך יאכל החצי ב"ח, וכבר תמה המהרש"ל והמהרש"א כתב כמו דאין לו קדושין וכבר תמה בפ"י והשאיר דברי התוס' בצ"ע, אכן יש לומר לפ"מ שכתבו בתוס' ביבמות דף מ"ה לחד תי' דזונה אינה פסולה בתרומה אלא מכי תהי' לאיש זר, א"כ לפ"ז שפחה וגיורת מותרות בתרומה אף דלקמן איתא בגמ' דשפחה וגיורת אין אוכלות בתרומה ע"כ הוא לר' יהודה דמשוה גר לחלל, ולפ"ז נוכל לומר דבן חורין שבא על שפחה לא נפסל משום לאיש זר כיון דאין החסרון מהישראל אינו פוסל אותו.

ויש להסביר כמו שכ' התוס' בדף ס"ט ד"ה כי תהי' דלא משמע לאוקמי לאיש זר גבי כהן והיינו מהאי טעמא דאיש זר משמע דהחסרון ממנו, ולא דמי לח"כ דהחסרון משניהם שפיר הוי לאיש זר, וכיון דנאמר כהן א"כ משכחת לה שפיר דחד צד יהי' ישראל גמור וחד צד יהי' עבד ובאופן זה יהי' אפשר דיאכל בתרומה אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה.

ואף דיש לדון דנפסול מהא דאלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין מ"מ נוכל לומר דגם בזה כיון דילפינן על נכרי ועבד ולא על ישראל הבא על השפחה אלמא דכיון דמה שאין לו אלמנות וגירושין הוא מצדה אינו פוסל, ולפ"ז הי' אפשר למצא דח"ע וחב"ח יאכל בתרומה כגון שהיתה ח"ש וחב"ח ובא עלי' ישראל ונמצא דהולד הוא חצי ישראל דהא אביו ישראל ולגבי דין גר מהני אביו מישראל, ואח"כ בא על בתם כהן ואוכלת בשביל בנה, אך אפשר לומר דחצי כהן אינו כהן ואינו מאכיל, אלא דלא צריך לזה דהא משכחת לה דנתקדשה לכהן דהא קיי"ל דח"ש וחב"ח שנתקדשה קדושי' קדושין והיינו דהבת הנולדה מישראל נתקדשה לכהן, ואפי' אם נימא דלא שייך נשאת מ"מ עכ"פ משכח"ל דתאכל מדאורייתא אלא דבאמת נ"מ יש בל"ז לענין אי חייב קרן וחומש ורק דקשה לשון מהו שיאכל בתרומה ובתירוצי לא יתיישב, אכן לפמש"כ בתחילה שתאכל ע"י בנה אם הי' אפשר הדבר הי' ניחא וצ"ע בזה.

ד

באו"ח סימן רמ"ו סעיף ד' שני דעות במחבר אם קבל העכו"ם אונס ויוקרא וזולא אי מותר לעשות מלאכה בבהמה של ישראל, וכתב הגר"א דמקור דעה ראשונה דמתרת הוא מהא דאמר ביבמות ס"ו ב. ותסברא נהי דמחייב בגנבה ואבדה באונסי' בכחשה ונפחת דמי' מי מחייב הא לא דמיא אלא לסיפא, אלמא דהיכי דחייב באונס וביוקרא וזולא הוי כשלו, וטעם הדעה הב' הוא משום דקיי"ל כרב יהודא דהדין עמה אלמא לא הוי שלו, וזה תלוי במה שנסתפק הרי"ף אי פסקינן כברייתא דמכנסת, והטעם לפ"מ דנבין מה דאמר רבא והא תניא כותי' דר' אמי ולכאורה הא תניא נמי כותי' דרב יהודא, ויש לומר אופן א' דאף דאינו יכול למכור אין ראי' לר"י דלא הוי שלו כמש"ש הא לא דמי וכו' [כונת הגר"א כאן דאף דהא לא דמי הוא דוקא אליבא דר"י דאף דהדין עמה הוי כשלו, מ"מ כתב הגר"א כן כיון דעכ"פ חזינן דאפשר דהוי שלו לענין תרומה ומ"מ אח"כ יש לה זכות ליקח אותם בעצמם א"כ ה"נ נימא דאף דאינו יכול למכור והוא גדר אפותיקי מ"מ הוי של הבעל גם לענין זה דהדין עמו]. או דנימא דבאמת תלוי בזה דאי אינו יכול למכור ומכ"ש היכי דהדין עמה לא הוי שלו, ומה דאמר רבא הא תניא כותי' דר"א היינו משום דמברייתא אין ראי' לר"י דאפשר אין הלכה כרשב"ג דאזיל לטעמי' דסבר אינה גובה משאר נכסים (והוי אפותיקי מפורש) ולכן אינו יכול למכור, א"כ דעות החולקים בשו"ע כאן הוא עפ"י זה דלאופן הראשון אף דאינו יכול למכרו הוי שלו, ולאופן הב' אי אינו יכול למכרו לא הוי שלו. וכתב עוד הגר"א דברייתא דמכנסת איירי לענין מטלטלין וזהו ספקו של הרי"ף אבל קרקע ודאי אינו יכול למכור וזהו שפ' הרמב"ם לחלק בין קרקע למטלטלין לענין דיעבד.

והנה יש לעיין אי לאופן הב' תלוי הא דאינו יכול למכור בדין שלו א"כ כ"ש דתלוי בדינא דהדין עמה, וא"כ ל"ל למימר והא ת"כ דר"א דהא לפ"ז הוי ראי' ממתני' דאוכלים עבדי צ"ב בתרומה, וא"כ ע"כ נאמר דבזה מודה דמדין תרומה אין ראיה דאף דהדין עמה חשובים כשלו כיון דעומדים ברשותו לענין אונסא ויוקרא וזולא כדאמר הא לא דמי, ורק דלענין שן ועין מסתבר לו דלא יצאו כיון דיש לה בהם זכות, ולא יוכל שן ועין דאיש להפקיע זכותה, ואף דלבתר הכי אמר דכיון דמחוסרי גוביינא היינו אח"כ דאמר משום שבח בית אביה וזהו דין שעבוד דהוי כאפותיקי מפורש, אבל מעיקרא ס"ד דאין לו אלא דין נצ"ב והגוף שלה ולפ"ז עדיף משעבוד ושחרור אינו יכול להפקיע, עכ"פ חזינן דלענין תרומה סגי דין נצ"ב אפי' אם הדין עמה מעיקר הדין.

והנה גם לאופן הא' יש לבאר מה שכתב דנאמר דהא דאינו יכול למכור אינו גורם שלא יהי' שלו וכמו שאמרו הא לא דמי, וכבר הערנו דהא לפ"ז אף דהדין עמה גם כן אינו גורם שלא יהי' שלו, וישבנו בדוחק, אך יש לומר דרבא מוכיח משן ועין דאין לה זכות הגוף דאלים משעבוד, וממילא עכשיו אין אנו מוכרחים לומר סברא דהא לא דמי ונאמר דבאמת גם התם לבסוף הדין עם המקבל אף דודאי אינו יכול למכור, וע"ז תי' ר"נ דמ"מ הכא משום שבח בית אביה הדין משום גוביינא דהדין עמה ולא משום זכות, ואפשר דהוא משום תקנה, עכ"פ לפ"ז דאם רק אינו יכול למכור אינו מעכב דהא בשם פרה עכ"פ אינו יכול למכור, אבל לאופן הב' דנימא דטעמא דרבא דאמר ת"כ משום דנימא דאין הלכה כרשב"ג אבל באמת גם דין מכירה צריך להיות מעכב את דין שלו, אז ע"כ נימא דתרומה לא דמי לשן ועין וזכות אפי' אם הוא זכות גמור אינו מעכב מלאכול בתרומה וכיון דחייב באחריותן יאכלו, אבל בשן ועין גם זכות מעכב.

ולפ"ז צריך לבאר לפי פי' הגר"א באופן הא' דת"כ דר"י היינו רק לשיטת ר"י והיינו דזהו הביאור בהא דאמר הא לא דמי דהתם ודאי אינו יכול למכור ור"י ס"ל דאינו יכול למכור והדין עמה חד דינא, ולכן כיון דמעיקרא אמר רק הא לא דמי אבל לא הוכיח דנצ"ב גבי אשה אינו יכול למכור לכן אמר ת"כ, אבל ר"א סבר דהדין עמה ואינו יכול למכור לאו חד דינא משום דנצ"ב אינו יכול למכור וס"ל דתרומה תלוי בשלו וממילא ניחא דמותר בשבת דאינו יכול למכור אינו מיגרע.

ולאופן הב' נאמר דר"א נמי סבר דאינו יכול למכור והדין עמה חד דינא, אלא דלא קיי"ל כרשב"ג, וממילא נצטרך לומר דר"א נמי מודה לר"י דתרומה שאני, וא"צ אלא חייב באחריותן דהא בנצ"ב דעלמא ע"כ אינו יכול למכור וממילא בשבת אסור. [וע' אבן האזל פרק ל' ממכירה הל' ה].

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.