אבן האזל/נחלות/ה

אבן האזל ‏ נחלות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

יבמה שלא שהתה שלשה חדשים ונתיבמה בתוך שלשה חדשים וילדה בן, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, זה הספק אומר שמא בן המת אני ואירש את נכסי אבי כולן, ואין אתה ראוי ליבם אותה שאין אמי בת יבום, והיבם אומר שמא בני אתה ואמך ראויה ליבום ואין לך בנכסי אחי כלום. הואיל וגם זה היבם ספק שמא יבם או אינו יבם חולקין בשוה, וכן דין זה הספק עם בני היבם בנכסי המת שנתייבמה אשתו חולקין בשוה הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, מת היבם אחר שחלק עם זה הספק, ובאו בני היבם הראויין לירש אביהם אע"פ שיש לזה הספק לומר אם אחיכם אני תנו לי חלק בירושה זו, ואם איני אחיכם החזירו לי החצי שלקח אביכם, אין לזה הספק בנכסי אביהן עמהן כלום, ואין מוציא מידן.

הואיל וגם זה היבם ספק שמא יבם או אינו יבם חולקין בשוה, הרא"ש בפ' החולץ סי' ח' כתב בזה וז"ל ותימה ולימא יבם דל מהכא היבום שזכיתי מנכסים מכח היבום, מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק, ותנן לקמן דף ק' הוא אינו יורש אותן אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו השבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה מספק, ונ"ל דמיירי שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מכח טענה דאת ברי דידי וזו טענת ספק הוא, ומ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא בין שהוא בן היבם הילכך חולקין הנכסים ביניהם עכ"ל, והטור פסק כדברי הרא"ש ויש חילוק בין כשהסבא קיים או לא, והמחבר בשו"ע הביא דעת הרמב"ם שלא חילק בזה, וכתב ויש מי שאומר שאם אין אבי המת קיים יטול היבם הכל, והקשה הדרישה לדעת הרא"ש מדין סבא וספק בנכסי יבם דחולקין ואמאי לא יאמר הסבא אני ודאי יורש של היבם כדין אב והספק הוא ספק בן כמו דסובר הרא"ש בספק ויבם בנכסי מיתנא שהיבם טוען אני ודאי אח, והספק הוא ספק בן, עיין מה שכתבו בזה הדרישה והט"ז.

ונראה דהתוס' פ' יש נוחלין כתבו דכל היורשין יורשין מדין משמוש מכח האב שהאב יורש בקבר להנחיל לבניו, ומטעם זה לא תנן במתני' אחי האב, והקשו דאם כן למה תנן אחין, ותירצו דנקט איידי דבעי למיתני אחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין ותירוצם דחוק, ונראה דאיכא נ"מ בין אחין לאחי האב דאף דשניהם הוזכרו בכתוב מ"מ הא אמר בגמ' דף ק"ט אחי האב לא צריכה קרא שהאב קודם, אחי האב מכח מאן קאתו מכח אב, קאי אב קא ירתי אחי האב, וכיון דדריש שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין, מוכח שהאחין אינם יורשין מכח אב אלא מכח עצמם, אלא דאיכא קרא שהאב קודם, ומשו"ה מייתי במתני' האחין ולא אחי האב.

ולפי"ז מבואר דיש חילוק בין סבא וספק בנכסי יבם, ובין ספק ויבם בנכסי מיתנא, דגבי ספק ויבם בנכסי מיתנא אם הספק הוא בנו של היבם אינו יורש כלל, ומשו"ה סובר הרא"ש דמה שהיבם הוא ודאי אח, דוחה להספק שהוא ספק בן, דאם הוא בן של היבם כשהיבם חי אינו יורש כלל, אבל גבי סבא וספק בנכסי יבם, דהמיתנא הוא ג"כ יורש מצד עצמו משום אח וכן הספק אם הוא בנו של המיתנא רק דאביו שהוא הסבא קודם, וממילא הספק הוא ממ"נ יורש דגם אם הוא בן אח הוא יורש אלא דהסבא קודם מדין אב, ולענין שם יורשין שניהם יורשין, אלא דדין הירושה הוא בספק ומשו"ה חולקין.

אכן דעת הרמב"ם שהביא ההלכה בסתם ולא חילק אם הסבא קיים, וכן דעת המחבר בדעת הרמב"ם צריכה ביאור, והוא פשוט דאינו סובר כדעת הרא"ש דודאי אח דוחה ספק בן, וראיית הרא"ש מהא דיורשי היבם מדחים אותו מירושת אביהם אינה ראיה, דהתם הם עכ"פ הם ודאי יורשים בפועל, אבל הכא אם יש בן אין האח יורש, וכתב כן הט"ז בסימן קס"ג, אלא דקשה לפי"ז מדברי הרמב"ם בהל' ה' שכתב נפל הבית עליו ועל אמו מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשין ודאין, אבל יורשי הבן ספק הם שאם מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום, ומבואר דאף דיורשי האם אינם ודאין אלא אם מת היבם תחלה, אבל אם מתה האם תחילה יורש בן האם ויורשין ממנו אחיו מאביו, ומ"מ אנו אומרים שיורשי האם הם ודאים ודוחים ליורשי הבן.

והנה דברי הרמב"ם שם גם בלא זה צריכים ביאור דבב"ב דף קנ"ח ע"ב במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו דאמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, ואמר על זה בגמ' בחזקת יורשי האם, ואמר על זה וטעמא מאי אמר אביי, הואיל והוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וזה אינו כמש"כ הרמב"ם דהטעם הוא משום דיורשי האם הם ודאין, ויורשי הבן ספק, וטעמא דהוחזקה נחלה באותו השבט הוא טעם אחר, דמתחלה היתה הנחלה עומדת בחזקת משפחת האם, ובפשוטו הם שני טעמים, ואינם שייכים זה לזה, והוא תימה שיכתוב הרמב"ם טעם אחר דלא כהגמ'.

ונראה דהרמב"ם סובר דטעמא שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט וע"כ דהכונה בחזקת משפחת האם, לא הוי מהני בפני עצמה, דאטו לא היתה עומדת האם לינשא, ועוד דהא לא הוזכר במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו, מתי קנתה האם את הנכסים. ואם קנתה הנכסים אחר שהיה לה הבן הא לא הוחזקה נחלה בחזקת משפחת האם, כיון שהיה לה בן העומד לירש אותה, ולכן סובר הרמב"ם דעיקר טעמא דהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט היינו בגדר הסבת נחלה דאף דדין הסבת נחלה לא היה אלא לבאי הארץ כיון דמצינו דאיכא גדר הסבת נחלה גם עתה מדין אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, ולמד אביי זה שם בדף קנ"ט מגדר הסבת נחלה, לכן כשנעשה לנו ספק בדין אם ע"פ איזה ספק אנו צריכין להוציא נכסי האם ליורשי האב על ידי ירושת בנה שיירשה להוריש לאחיו מן האב, אם הענין ספק הוא נאמר הוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וסובר הרמב"ם דדוקא בצירוף עם הך טעמא דיורשי האם הם עכ"פ יורשים ודאים מעיקר הדין, אלא שאם יש בן לאם והוא מת אחרי כן מוריש לאחיו מן האב, לכן אף דהרמב"ם אינו סובר דודאי אח דוחה ספק בן, וזהו משום דאם יש בן אין האח יורש בפועל, זהו כששניהם בדרך ירושה רגילה, אבל היכי שהשאלה הוא לאחים של בנה מן האב אנו אומרים שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, וזהו משום שיורשי האם הם יורשים ודאים, ואחי בנה מן האב הם יורשים בספק, שאם מת בנה קודם מיתתה אינם יורשים.

והנה מש"כ הרמב"ם וכן דין זה הספק עם בני היבם בנכסי המת שנתייבמה חולקין בשוה הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, שכתב רש"י ונראה בעיני דההוא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין, וטעמא של רש"י הוא מהא דגבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, דאמר הגמ' בההוא פלגא דקא מודו להו שקלי תילתא דקא מודו ליה שקל, פש להו דנקא הוי ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הרמב"ם כתב הספק נוטל מחצה ובני היבם מחצה, וכתב המ"מ דימה הרב דין זה לדין ספק ויבם הנזכר שחולקין בנכסי המת ונוטל היבם מחצה, ואולי הודאין במקום אביהן הן עומדין, ואע"פ שהן טוענין לזה שהוא אחיהם כיון שהוא טוען דבר מיתנא הוא ומשום ספיקא פלגינן ליה בנכסים, אין לו בחצי האחר כלום, אח"כ הביא המ"מ דברי רש"י וכתב על זה וכן נראה וכן כתב הרשב"א, ודברי המ"מ בביאור שיטת הרמב"ם אינם מיושבים, דגבי ספק ויבם בנכסי המת הוי ספק השקול, אבל כאן הוא דומה ממש לספק ובני יבם בנכסי סבא דאמר הגמ' כמו שהבאנו, כתב כן הרמב"ם בהל' ה' שהחצי שמודה להם נוטלין, והשליש שמודין לו נוטל והשתות הנשאר חולקין בשוה, והמחבר באה"ע סי' קס"ג הביא שתי הדעות מקודם כד' רש"י ואח"כ כתב ויש מי שאומר בכל הנכסים חולקים בשוה הוא מחצה והם מחצה וכדעת הרמב"ם.

והנה הב"ש כתב על שיטת הרמב"ם ואין להקשות מ"ש מספק ובני יבם בנכסי זקן דאין חולקין בשוה משום דכאן אם היה בא הספק עם אביהם לדין היה כל אחד נוטל מחצה, אמרינן אף השתא לא נשתנה דינם ויש להם זכות מכח אביהם ונוטלים חלק אביהם, כמו שהקשה הרא"ש שם בדין ספק ויבם בנכסי זקן, משא"כ בספק ובני יבם בנכסי זקן, אז אם היה בא לדין עם היבם היה נדחה מכל וכל, ועכשיו ע"כ דינו נתחדש ונוטל חלק א' ונוטל מה שמודים לו, ובמה שהם מחולקים עמו חולקין עכ"ל, ודבריו אינם מובנים דאיזה סברא הוא דבספק ובני יבם בנכסי מיתנא שעומדים בכח אביהם, ואם הי' בא הספק לדון עם אביהם הי' נדחה, לכן דינו נתחדש ונוטל יותר ממחצה, וכבר תמה על דבריו המגיה בט"ז, והאריך הרבה בזה, ואח"כ כתב בעצמו לתרץ וז"ל, דשאני ספק ובני יבם בנכסי המת, דהתם תיכף כשיבם זה ייבם אשתו היה כל הנכסים של המת שייכים להיבם רק אח"כ כשנולד זה הספק נתעורר דין על הנכסים של היבם שאין מגיע לו הנכסים שזכה מן המת, והדין הוא שיטול היורש החצי, והחצי השני ישאר אצל היבם, וא"כ באותו חלק שנשאר אצלו זכה בו למפרע כבר משעה שייבם אשת המת, והרי הם כנכסי היבם עצמו משעת יבום, א"כ אם מת היבם אח"כ מה לו לספק בנכסי היבם נגד בני היבם עכ"ל, וגם דבריו אינם מיושבים, חדא דעיקר יסודו שכתב דכשייבם מתחלה אשת המת זכה בהנכסים, דמנין ברור לו לומר כן, כיון שלא המתין היבם ג' חדשים, ועוד יש ספק שמא נתעברה היבמה מן המת, וגם לפי דבריו מה שייך לומר שזכה למפרע, הרי לא זכה אלא מדין חלוקה שחלק עם הספק, בשביל שלא הי' ידוע אם הספק הוא בן היבם או בן המת.

לכן נראה ליישב באופן אחר, דגבי ספק ובני יבם בנכסי סבא, דהתם שניהם יורשים ודאין, בין הספק הוא יורש בכל אופן, בין אם הוא בנו של המיתנא, בין אם הוא בנו של היבם, ובין הבני יבם הם יורשין ודאין, דגם אם הספק בנו של המיתנא הם יורשין שוים עמו דהוא בנו של המיתנא, והם בניו של היבם, אלא דהמחלוקת ביניהם הוא רק על חלוקת הירושה, לכן אמרינן דפלגא דקא מודי להו שקלי תילתא דקא מודו ליה שקיל והשאר חולקין, אבל בספק ובני יבם בנכסי מיתנא כיון דהספק הוא על דין היורש, דאם הספק הוא בן המיתנא בני היבם אינם יורשים כלל דבמקום שיש בן הלא האח אביהם אינו יורש, וכשהספק נוטל מחצה הרי הוא נוטל משום ספק שמא הוא היורש היחידי, לכן אין טענה שיטול גם בצד השני שהם היורשין והוא ג"כ אחיהם, דממ"נ אם הם יורשים אינו מגיע לו חצי אלא שליש, וכיון דהדין בזה הוא בעיקר דין היורש, ומשום ספק זה אנו חולקין, לכן אינו נוטל הספק משום שני צדדים, אלא חצי משום צד שמא הוא בן המיתנא, ולכן יחלוקו בשוה.

ז

נפל הבית עליו ועל בן בתו, אם האב מת תחלה בן בתו יירשנו, ונמצאו הנכסים של יורשי הבן, ואם בן בתו מת תחלה אין הבן יורש את אמו בקבר כמו שבארנו, ונמצאו הנכסים של יורשי האב, לפיכך יחלקו יורשי האם עם יורשי בן הבת, וכן אם נשבה האב ומת בן בתו במדינה או שנשבה הבן ומת אבי אמו במדינה, יחלקו יורשי האב עם יורשי בן הבת.

לפיכך יחלקו וכו' כתב המ"מ שיש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא זו אחר שפסק כדברי האומר בנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם, ומשמע דכ"ש הוא בנכסי אבי האם דנכסים בחזקת יורשי אבי האם, והיאך יפה כח יורש זה בנכסי אבי אמו יותר מבנכסי אמו, וכבר הקשה כן הרשב"א בתשובה על דברי רבינו ולא מצא בזה תירוץ, והוא כתב דמשמע דהך ברייתא אתיא כמ"ד בנפל הבית עליו ועל אמו יחלוקו, ואין הלכה כן, ואע"פ שהביאו ממנה ראיה בגמ' לא הביאוה לענין דין זה, אלא שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב עכ"ל המ"מ, וכתב על זה הכ"מ שהרא"ש בכלל פ"ד כתב לתרץ קושיא זו שיש לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח"כ האם באו הנכסים ליד קרוביה, לכן מעמידים כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה, אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת, וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם, הלכך הואיל וממ"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע"פ שהוא עדיין בחזקת אותו שבט, הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו עכ"ל הרא"ש שהביא הכ"מ.

והנה תי' הרא"ש קשה במה שהניח יסוד דמתחלה כשמת אבי הבת בין כשבן הבת קיים בין כשאינו קיים והנחלה חוזרת לאחיו של אבי הבת, בכל אופן יורשת הבת שהיא בקבר והנחלה ממשמשת לבנה אם הוא קיים, ואם אינו קיים, הנחלה ממשמשת לאביה, ומהאב לאחיו, וקשה דאיזה משמוש שייך אם בן הבת אינו קיים והנחלה צריך לירש אחיו של אבי הבת, איך שייך לקרוא זה משמוש, דמשמוש נחלה שייך אם בן הבן יורש ע"י הבן שהוא בקבר, או אבי האב ע"י האב שהוא בקבר, אבל אבי הבת בשעת מיתתו איך שייך שיירש את עצמו ע"י משמוש מבתו, ובודאי הירושה נופלת לאחיו אם בתו מתה, וזה ודאי דאחיו אינו יורש מכח בתו של המת אלא מכח עצמו שהוא אחיו, וא"כ גם בירושה שנפלה כשמת אבי הבת שאנו מסתפקין אם יירש אחיו או אחיו של בן בתו, הוי כמו בנפל הבית עליו ועל אמו שכתב הרמב"ם בטעמא דיורשי אמו יורשין משום דהם יורשים ודאין של אמו, ויורשי הבן הם ספק יורשין, והיינו אם מתה אמו קודם, וה"נ גבי אבי הבת אחיו הוא יורשו ודאי, ואחיו של בן בתו הוא ספק יורש.

ונראה דבגמ' בב"ב דף קנ"ט ע"ב איתא בעו מיניה מרב ששת, בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, אמר להו רב ששת תניתוה האב שנשבה ומת בנו במדינה וכו' ומוקי לה בבן בתו, ומוכיח מהברייתא דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אח"כ, אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו, ואם איתא נהי נמי דבן מית ברישא לירתיה לאמיה בקבריה ולירתינהו לאחי מאבוה, אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, וטעמא מאי אמר אביי נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל, מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף סיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, והקשו בתוס' דמעיקרא מה מייתי רב ששת מברייתא כיון דהוא משנה, וכתבו דהביא הברייתא משום שהיא משבשתא הביאה והי' רוצה לתרצה, ואין תירוצם מיושב, דעכ"פ לענין האבעיא שהיא משנה מפורשת לא שייך שהביא ברייתא, ועוד מה אמר ראב"מ אף נמי תנינא דלא שייך זה על משנה לומר שהיא כהברייתא.

והנה בדף קנ"ח אמתני' דאמר ר"ע הנכסים בחזקתן ומסיק הגמ' דזהו בחזקת יורשי האשה, אמר ע"ז הגמ' וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט, ומבואר דלא משום דיורשי האשה מוחזקין יותר אלא דאוקמינן בחזקת אותו השבט, ואף דלא הוזכר שתהי' דוקא אמו משבט אחר והבן משבט אביו משבט אחר, ובכל אופן אף שהאב והאם הם משבט אחד הדין כן, וצ"ל דכיון דעכ"פ אפשר שיהיו האב והאם משני שבטים, לכן אמרינן דנכסי האם לגבי הבן מוקמינן בכל ספק שיהי' במיתת האם והבן מיתת מי קודם, שהוחזקה נחלת האם בחזקת יורשיה, כדי שאם יהיו משני שבטים לא תסוב הנחלה משבט האם לשבט האב, וזהו דכיון דחזינן דקפיד קרא שלא תסוב נחלה ממטה למטה, לכן אף דעיקר קרא לדין שלא תשא אשה יורשת נחלה בעל משבט אחר, לא נאמר אלא בדור זה, וכן קרא דלא תסוב נחלה ממטה למטה דמפרש הרמב"ן בפירושו לתורה דזהו אם אשה נשואה ירשה נחלה אם מתה לא יירשו בעלה ובנה את נכסיה, גם דין זה לפירושו הוא רק בדור זה כמו שכתב שם, מ"מ כיון דחזינן דקפיד קרא בהסבת נחלה, לכן אם נעשה ספק בדין ירושת האם אם האם מתה קודם וירשה בנה ובמיתתו הוריש ליורשיו שהם יורשי אביו, או הבן מת קודם ואינו יורש בקבר, ויורשי האם יורשין אותה, אמרינן שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, ואפי' האב והאם משבט אחד הוחזקה הנחלה בחזקת משפחת האם.

ולפי"ז יש לומר דכיון דעיקר דין דהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט היסוד לזה הוא ממה דחזינן דקפיד קרא בהסבת נחלה, וכיון דעיקר קרא דהסבת נחלה נאמר בנחלת האם כדכתיב וכל בת יורשת נחלה, ולכן גם בדין הוחזקה נחלה באותו השבט לא אמרינן כן אלא ביורשת האם ולא ביורשת האב, ולכן לא אמרינן כן אלא בנפל הבית עליו ועל אמו דהדין הוא בירושת האם, אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו, והדין הוא בנכסי אבי הבת, לא אמרינן הוחזקה נחלה לקרובי אבי הבת, כיון דבזה ליכא הסבת נחלה, ולכן תניא בברייתא יחלוקו.

ובזה נוכל לבאר מה דמייתי רב ששת ראי' מהברייתא דנפל הבית עליו ועל בן בתו לדין אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, דקשה למה לא מייתי ממתני' כמו שהקשו התוס', אבל לפי"ז נוכל לומר משום דאחר דמייתי ראב"מ ראיה על זה ממתני' ואמר על זה מאי טעמא, ואמר אביי נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל, ולפי"ז נוכל לומר דהילפותא דאין הבן יורש את אמו בקבר, דגמר סיבה סיבה אינו אלא מגדר הסבה, וכיון שכתבנו דדין הסבה אינו אלא באם ולא באב, וא"כ בבן בתו ליכא דינא דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, לכן מייתי רב ששת ראיה מהברייתא דנפל הבית עליו ועל בן בתו, דהתם ליכא טעמא דהסבה, ומ"מ מוכח מהברייתא דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, ואח"כ אמר ראב"מ דיש ראיה ממתני' בנפל הבית עליו ועל אמו, ועל זה אמר אביי דהילפותא היא מסיבה סיבה, ולפי"ז דכל טעמא דאינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב הוא משום גדר הסבה, א"כ אין זה אלא בירושת אמו ולא בבן בתו לגבי ירושת אבי אמו, דאין בירושת אבי אמו גדר הסבה, ולכן צריך להביא הברייתא דסברה דהוא דין בפני עצמו, ולא משום גדר הסבה ממטה למטה.

והנה יישבנו שיטת הרמב"ם להלכה שפסק כהמתני' וכהברייתא משום דגבי בן בתו ליכא טעמא שהוחזקה נחלה באותו השבט, אבל לפי דבריו בעצמו אין מקום ליישב שיטתו, דהא כתב בטעמא דנפל הבית עליו ועל אמו דיורשין יורשי האם משום שהם יורשין ודאין ואחיו של בן אמו הם יורשין מספק, דאם הבן מת תחלה אינו יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב, וכבר כתבנו דהך טעמא שייך גם בנפל עליו ועל בן בתו, אם לא שנקבל תי' הרא"ש דמתחלה נופלת הירושה לבתו שהיא בקבר, וצריך לדון מדין משמוש אם לבנה אם מת אחר אבי אמו או לאחיו של אבי אמו אם בנה מת קודם, אבל הקשיתי דמה שייך משמוש מבתו לאחיו, אלא שכבר כתבתי בהל' ד' דדברי הרמב"ם קשים שכתב בעצמו טעם שלא הוזכר בגמ', וכתבתי דסובר דטעמא דשהוחזקה נחלה באותו שבט לא הוי מהני בפני עצמה כיון דאינו אלא משום גדר הסבת נחלה דבזה היכי שהוא ספק אצלנו המעשה, אנו מעמידין בחזקת אותו השבט, אבל זה אינו אלא היכי דעכ"פ יורשי האם הם ודאי יורשים בדין אף דאינם ודאי יורשים בפועל, ולפי"ז מבואר דזה דוקא בנפל הבית עליו ועל אמו דאמר על זה ר"ע במתניתין הנכסים בחזקתן, אבל בהא דברייתא שנעשה ספק בן ובבן בתו, דבזה ליכא הסבת נחלה, ובזה ליכא טעמא שהוחזקה נחלה בחזקת אותו השבט, בזה הלכה כהברייתא דתניא יחלוקו, ולא מייתי הא דאמר ר"ע הנכסים בחזקתן.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.