אבני נזר/אבן העזר/צט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר צט

סימן צט

א

א) שם הב"ע בפסולי עדות וכו' עיין ברש"י דה ועשו אבל היכא דאמרה ברי לי שאין זה די עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר אפי' הן אלף שכל אדם נאמן ע"ע באיסורין בדבר הברור לו אא"כ יש עדות כשירה בדבר הלכך כמאן דליתנייהו דמי ומחזקת א"א יצאה לה ע"פ ראשון, והרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין פסק כלישנא בתרא, וכשניסת עפ"י אשה מעיקרא ואח"כ באו שני פסולים ואומרים לא מת אי שתקא איהי הו"ל רוב דיעות לאיסורא, ובאומרת ברי לי לא תצא וכן פסקו שאר פוסלים דהאשה עצמה שאומרת ברי לי ג"כ נחשב לעד שהרי נאמנת לומר מת בעלי, ותמוה לי שהרי מה שנאמנת לומר מת בעלי אף שנוגע אחר אינו נאמן שהרי אין הבעל נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו, הוא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא שכבר נאסרת לבעלה ראשון משעה שנשאת בעד אחד וליכא חומר עוד למה תהי' נאמנת:

ב

ב) וליישב נראה דהנה צ"ל דהא דמהני רוב דיעות לאחר שנשאת דהא כבר האמינוהו כשנים כשרים, ואם נאמר שהנאמנות הי' בטעות וכעין דברי רשב"ם בזה אומר של אבותי בשמעתא דפרה וטלית, א"כ גם באתא אחד המכחיש נאמר כן דשם הי' ג"כ בשוה, ונ"ל דהנה בירושלמי דאם עד אומר מת ועד אומר לא מת בבת אחת ונשאת לאותו עד שאמר מת לא תצא באומרת ברי לי כמו בתרי ותרי, וכן פסק הרמב"ם, ולכאורה קשה דממה נפשך אם בב"א יש לו נאמנות לעד שאומר מת הרי הוא כשנים ואין עד שאומר לא מת מהימן להכחישו, ואי אין לו נאמנות אין כאן עדות כלל, וצ"ל דלעולם אף בב"א הוא כשנים רק דהשני ג"כ כשנים, ודווקא בזה אחר זה שהראשון כבר הי' כשנים בשעה שבא השני אין השני יכול ליעשות כשנים וע"כ בבאו אחר שנשאת רוב דיעות אגלאי מילתא שהי' בטעות מה שהאמינוהו כשנים כדברי הרשב"ם הנ"ל עי"ש, אבל בבא ע"א אח"כ שאפי' הי' מתחילה ג"כ הי' מאמינים אותו כשנים רק שהשני הי' נאמן ג"כ כשנים אבל מ"מ לא הי' טעות במה שעשאוהו אז כשנים, ואין השני שבא אח"כ נאמן להכחיש:

ג

ג) ובזה מיושב קושיא הנ"ל דבמכחישתו אף שבאו שני פסולין לא הי' טעות במה שעשאוהו תחילה כשנים, שהרי אם הי' באים הרוב דיעות תחילה והיא היתה מכחשת הי' לה ג"כ נאמנות ולא הי' מתבטל נאמנות, נמצא שאז לא הי' טעות כלל והראשון נאמן כשנים כשרים ואין הרוב דיעות שבאים אח"כ נאמנים להכחיש:

ד

ד) ונ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם הובא לעיל אות ב' בעד ועד בב"א ממתני' דכריתות עד אומר אכל ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי, ואי כדעת הרמב"ן החולק דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אין כאן עדות כלל ולמה מביא אשם תלוי, ואפשר לומר לפמ"ש הריטב"א דדווקא בדבר שבערוה במקום שהאמינה תורה עד אחד חשוב כשנים אבל באיסורין אינו כשנים רק שא"צ שנים ע"כ באיסורין בעד ועד הוי ספק, משא"כ בעד מיתה שצריך שנים רק שע"א נאמן כשנים ובמקום שיש עד המכחיש בב"א לא עשאוהו כשנים, וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה, ע"כ אפילו ספק אינו ואפי' נשאת לאחד מעדי' ואומרת ברי לי תצא:

ה

ה) איברא דקשה לי לאביי בפרק האומר בקידושין (ס"ו.) אשתך זנתה בע"א והוא שותק נאמן ורבא פליג דאין דבר שבערוה כו' ולאביי צ"ל דהא דהאמינה תורה ע"א ושותק משום דכשנים ועיקר דבר זה ילפינן מע"א אומר אכלת חלב, וא"כ קשה לדידי' בעד ועד למה מביא אשם תלוי:

ו

ו) ואפשר לומר דאביי לטעמי' דלית לי' דרבה דאמר כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו, ועי' ברשב"א שם בסוגיא דמקדש שתי אחיות, ע"כ לדידי' שפיר י"ל דאפי' בב"א העד הראשון כשנים והשני ג"כ כשנים, רק בזאח"ז דכבר הי' שנים בשעה שבא השני, ע"כ אין דבר שבערוה פחות משנים ואין עד שני יוכל לחול, וע"כ מביא אשם תלוי, אבל לדידן דקי"ל כרבה ע"כ כי היכי דבזאח"ז אין עד שני כשנים, כמו כן בבת אחת שניהם אינם כל אחד כשנים. והא דמביא אשם תלוי משום דבחיובי חטאת א"צ שנים וכן באיסורין וכנ"ל, ע"כ רבא לשיטתו בקידושין (נ:) כרבה ע"כ חולק על אביי בקידושין (סו.) דבדבר שבערוה לא מהני עד ושותק כן נ"ל ליישב דעת הרמב"ן:

ז

ז) אולם הדבר הקשה שהרי ראיית הרמב"ן לדחות דעת הרמב"ם משמעתא דכתובות מאוקימתא דאביי [עיין הרה"מ פי"ב מה' גירושין הי"ט] והרי לאביי להנ"ל ע"כ הדין כהרמב"ם, ואולי טעמו של הרמב"ן משום דבע"א בעי היתר ב"ד וכשיש עד המכחיש אין ב"ד מתירין, ונהי שאין יכולין למחות במי שאומר ברי עכ"פ הם אינם מתירין וממילא נשאר באיסורו, אולם לשון הרמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום לא משמע כן, גם קשה ממתני' פ"ה דטהרות עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא:

ח

ח) ע"כ נ"ל ברורן של דברים דטעמו של הרמב"ן בעד ועד מוקמינן בחזקה קמייתא, ודווקא בתרי ותרי איפלגו אמוראי אי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ולכולי עלמא מדרבנן חיישינן לתרי שבאים להוציא מחזקה, אבל בחד וחד לא חיישינן לדברי העד שבא להוציא מחזקה כיון דאיכא עד המכחיש, וע"כ בספק טומאה ברה"י דספיקו טמא אפי' נגד חזקת טהרה. אף בעד ועד טמא, וכן באשם תלוי דמביא בספק אכל אף דאיכא חזקת פטור ע"כ גם בעד ועד מביא אשם תלוי, [והא דמביא הש"ס ראי' מדעד נאמן לחייבו קרבן, דנאמן להוציא מחזקתו ראשונה, ועיין רמב"ן ורשב"א דהכי הוא לפי המסקנא לחד לישנא בכריתות, היינו דחטאת אינו יכול להביא בלא ידיעה כדכתיב או הודע ואינו מתכפר בלא ידיעה, וע"כ מביא הש"ס ראי' דנאמן להתיר כמו שנאמן שם שיחשב ידיעה לפטור מחיובו ואם נתוודע אח"כ ע"י שנים א"צ להביא קרבן אחר] וע"כ בעד אומר מת ועד אומר לא מת מוקמינן לה בחזקת א"א, ואין לומר חזקה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, דהא עד ראשון שאמר מת כל הנאמנות שלו משום חזקה דייקא מתוך חומר כו' נמצא דבלא חזקה דייקא הי' בחזקת חי ודאי, וע"י חזקה דייקא נעשה ספק, ואיך יכול עוד חזקה דדייקא לבטל חזקת א"א, ועיין בתוס' כתובות (ע"ו.) ד"ה וחדא בתירוץ ראשון, והרמב"ם לטעמי' דע"א נאמן משום דעבידא לאגלויי ופש לי' חזקה דדייקא להורע חזקת א"א, ע"כ ס"ל אם נשאת לא תצא:

ט

ט) העולה מזה דאף הרמב"ן יכול לסבור כרמב"ם דאפי' בב"א חשוב ראשון כשנים אלא שגם השני כשנים, וכן נ"ל עיקר וכמו שהבאתי ראי' ממתני' דכריתות ודפרק ה' דטהרות, ואין קושיא מכל שאינו בזאח"ז וכמו שרציתי לצדד לעיל, דהא דאין השני נאמן בזאח"ו משום דכבר נעשה הראשון כשנים ואין להשני תורת עד כלל במקום שנים, אבל כשבאו בב"א וכל אחד נעשה כשנים, ויש דבריו של שנים במקום שנים ולא נתבטלו דברי שום עד, אבל בזאח"ז שהראשון כבר הוא כשנים, השני אף תורת ע"א אין לו במקום שנים ממילא אינו נעשה כשנים, אבל בב"א תחילה כשהם כל אחד כע"א יש דבריו של עד במקום עד וכשנעשו כשנים יש דבריו של שנים במקום שנים, וע"כ מ"ש תחילה נכון אפי' לדעת הרמב"ן:

י

י) שו"ר להש"ך סי' קכ"ז הקשה על הפוסקים ע"א בהכחשה לאו כלום ממתני' דכריתות ועיי"ש מה שתירץ. ודבריו לא יספיקו ליישב מתני' דפ"ה דטהרות, אח"כ ראיתיו כתב טעמא דחזקה עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף