אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/עט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא עט

מצא מציאה בחצר בית הכנסת

מחלוקת הראשונים בטעם שאין מעילה במים שהתמלאו בבור הקדש

שנינו במשנה במסכת מעילה (יג.) הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואחר כך נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים, מועלין בהן ואין מועלין בהמה שבתוכן, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגידוליהם, מפני שהן גידולי הקדש. ובגמרא במסכת בבא בתרא (עט.) מבואר שאף רבי יוסי לא נחלק על רבי יהודה אלא בשדה ואילן שהגדל בהם הרי הוא גידולי הקדש, אבל בבור ושובך מודי ליה.

ובטעם הדבר שאין מועלים במה שבתוכם, כתב הרשב"ם (ד"ה הכי) דלא אלים רשות הקדש לקנות מן רשותו כיד הדיוט, דאילו בהדיוט אתרבאי רשות מ'ואם המצא תמצא בידו', אבל לא בהקדש. וכ"כ התוספות (ב"ב שם ד"ה ואין) דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט, דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש, ע"כ.

והרמב"ן כתב: שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש, וכן פירש ה"ר שמואל ז"ל. ויש לומר אי נמי קניא ליה אין מעילה בזכייתה, עכ"ל. דהיינו שאף אם אכן ננקוט שהקדש קונה בחצר מכל מקום לא יהיה דין מעילה בדבר הנקנה.

ובביאור דברי הרמב"ן שיתכן ויקנה הדבר להקדש בחצר ומכל מקום לא יהיה בו מעילה, כתב הקצות החושן (סימן ר סק"א) שאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש על ידי אדם, אבל זה שאינו קדוש על ידי דעת אחרת מקנה אלא ממילא זכי לה הקדש בתורת חצר אין מועלים בה. וכמו שמצאנו לענין קדשי גוים שנחלקו תנאים (זבחים מה.) אם מועלים בהם אף שודאי שהקדש זכה בהם מכל מקום כיון שהוקדשו על ידי גוים יש הסוברים שאין בהם מעילה, והוא הדין בהקדש זה שהוקדש ממילא שלא על ידי אדם ואין בו קדושת פה שלדעת הכל אין מועלים בו.

פסק האגודה שהמוצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו כי אין חצר להקדש

והנה האגודה (ריש מעילה) הביא דין המשנה לגבי הקדיש בור ריקן ואחר כך נתמלא מים שאין מועלין בו, ודברי ר"י המפרש שאין ההקדש קונה משום חצר כיון שחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש, ועל פי זה הוסיף: לכך אם אדם מצא דבר בהקדש בחצר בית הכנסת זכה בו, עכ"ל. והביאו להלכה המגן אברהם (או"ח סימן קנד ס"ק כג).

וכתב הקצות החושן שכל דברי האגודה הם כדעת הרשב"ם והתוספות שהטעם שאין מעילה במה שבתוכם הוא משום שאין חצר להקדש כיון שאין יד להקדש, אבל לדברי הרמב"ן שהקדש קונה בחצר ורק לענין מעילה אינו מועל כיון שלא הוקדש בקדושת פה, אם כן הוא הדין מציאה שנמצאת בחצר בית הכנסת הרי היא נקנית להקדש, ולכן "לפי זה מצא מציאה בבית הכנסת, אכתי יש לחוש לדעת הרמב"ן דיש חצר להקדש לזכות בה".

קושיית הקצות החושן מדין מעות שנמצאו בהר הבית שהן חולין

ובמשנה בשקלים (פ"ז מ"ב) שנינו: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, בהר הבית חולין. ובירושלמי מבואר שאין חוששים שמא מעות אלו הם מתרומת הלשכה כיון שחזקה שאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה. והקשה הקצות החושן שמשמע שמעות הנמצאות בהר הבית הם חולין ממש, ולדעת הרמב"ן מדוע לא יקנה הר הבית שהוא חצר הקדש את המעות בקנין חצר לגבוה.

וכתב הקצות ליישב ע"פ דברי הרא"ש (ב"מ פ"ב סימן ט), הנמוק"י (שם יד. מדפה"ר) והמגיד משנה (גזילה פט"ז ה"ד) שבאופן שבא הדבר לידו קודם יאוש אין החצר קונה לו, דלא עדיפא חצרו מידו, וכשם שבידו אם אתא באיסורא לידיה לא זכי אף שהתייאש אחר כך, הוא הדין חצרו. לפי זה מבאר הקצות שאף מעות אלו שנמצאו בהר הבית, הרי בשעה שנפלו להר הבית לא ידע שנפלו ואינו מתייאש, ואף שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ותכף אחר כך הרגיש בדבר והתייאש אך בשעת הנפילה עדיין לא התייאש ואם כן באו המעות לחצר ההקדש באיסורא ולכן אף שאחר כך התייאש אין הר הבית קונה המעות להקדש מדין חצר אף לדעת הרמב"ן שיש חצר להקדש.

מעתה מיישב הקצות החושן את פסקו של האגודה גם לדעת הרמב"ן שיש חצר להקדש [אמנם האגודה עצמו ייסד להדיא את פסקו על סמך דברי התוספות שאין חצר להקדש, אך מכל מקום מקיים הקצות את פסקו גם כדעת הרמב"ן], שאף שיש חצר להקדש אבל בעת נפילת המעות קודם יאוש באו המעות לחצר ההקדש באיסורא ולא קנאם ההקדש.

תליית מחלוקת הראשונים בדין חצר הקדש במחלוקת ראשונים בטעם שזכה בנמצא בגל

אמנם יסוד הראשונים שבבא הדבר לחצירו קודם יאוש לא קני מדין חצר, באו כביאור למבואר בגמרא שם שאם מצא בגל לא זכי חבירו, ובראשונים נמצאו תירוצים אחרים לבאר מדוע לא זכה בדברים שבגל מדין חצר, לפי שדבר שאין רגיל לבוא ולא אסיק אדעתיה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו. ולדבריהם לכאורה חצר הקדש יקנה אף באופן שאינו רגיל לבוא ולא אסיק אדעתיה, כיון שלגבי הקדש 'שלא מדעת' הרי הוא 'כהדיוט מדעת'.

ומסיק הקצות שעל כרחך צריך לומר שראשונים אלו שלדבריהם היה ראוי שהר הבית יקנה מדין חצר יסברו על כרחך כדעת התוספות שכלל אין חצר להקדש, ואילו הרמב"ן שסובר שיש חצר להקדש יפרש שמכל מקום אין הר הבית זוכה להקדש כיון שאתא לידי באיסורא וכנ"ל.

תמיהת הקצות על הדימוי בין חצר הקדש לחצר בית הכנסת שדינה כחצר השותפין

אלא שעל עיקר דימויו של האגודה בין חצר הקדש לחצר בית הכנסת, תמה הקצות החושן שהרי בית הכנסת כלל אין לו דין הקדש אלא דינו כדין חצר השותפין, וכמו שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן ר"ה) שיש קנין ד' אמות בבית הכנסת כדין חצר השותפין, והו"ד בבית שמואל (אה"ע סימן ל סק"ט). ואף שמציאה בחצר השותפין נקנית לשותפין כמבואר בשו"ע (חו"מ סימן רס ס"ד) הרי שכאן לא יקנו המעות לשותפין כדין נמצא בגל, או משום דבאיסורא אתא לידיה קודם יאוש, או משום שהוא דבר שאינו רגיל לבוא ואינו זוכה שלא מדעתו [ורק לגבי הקדש אמרינן ש'שלא מדעת כהדיוט מדעת' אבל בחצר השותפין של הדיוטות אינם זוכים אלא מדעת], ואם כן המוצא בחצר בית הכנסת הרי אלו שלו כפסק האגודה, אך כלל לא מטעמו.

בירור דברי המגן אברהם מאיזו משנה בפרק שביעי דשקלים כוונתו להביא ראיה

והנה המגן אברהם גופיה אחר שהביא פסק האגודה, הוסיף וכתב: ועיין בשקלים פרק ז', ולא כתב לאיזה משנה כיוון בדבריו, ולפי דברי הקצות החושן לכאורה כוונתו למשנה ב' וכוונתו להוכיח כקושיית הקצות על הרמב"ן, שאם אכן יש חצר להקדש אם כן מעות הנמצאות בהר הבית לא היו חולין אלא הקדש.

ובמחצית השקל אכן כתב שכוונת המגן אברהם למה 'דתנן שם במשנה ב' מעות שנמצא בהר הבית... המעות חולין והן של מוצאן... ומה בכך שהיה חולין בשעה שנפלו מן האדם, מכל מקום יזכה בו חצר הקדש ויהיה הקדש, אלא ודאי דאין חצר קונה להקדש', עכ"ל.

אמנם הפרי מגדים (א"א ס"ק כג) כתב שכוונת המגן אברהם היא למה שנשנה שם במשנה א' לגבי השופרות שבהם הניחו מעות במקדש: מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה [- כלומר בין השופר של שקלים לשופר של נדבה], קרוב לשקלים יפלו לשקלים, לנדבה יפלו לנדבה וכו' ומבואר שכל מה שמעות אלו של הקדש הם הוא רק מכח דין זה שהולכים אחר הקרוב, ולולי זאת לא היה זוכה ההקדש, והיינו כדברי האגודה שאין חצר להקדש.

מו"מ בראיית הפרי מגדים מדין הלך אחר הקרוב בשופרות שבמקדש

ובקובץ תבונות ארי (ח"ב עמ' קעז) תמה חכם אחד על ראיית הפרי מגדים, שהרי כל המשנה שם עוסקת במינים שונים של הקדש: שקלים, נדבה, עצים, לבונה, קינין, גוזלי עולות וכו', ואין שם כלל שאלה האם מעות אלו שייכים למוצא או להקדש, ואם כן מה ראיה יש מכאן שאין חצר להקדש.

ואחר העיון כתב לבאר ראיית הפרי מגדים מהמשך המשנה, שם שנינו: בין חולין למעשר שני, קרוב לחולין יפלו לחולין, למעשר שני יפלו למעשר שני. ובזה הוקשה להפמ"ג שמבואר במשנה שרק משום שהוא קרוב למעשר שני יפלו למעשר שני ולא בגלל חצר הקדש. והעיר שם שהריבב"ן פירש נידון זה בנפל בין חולין למעשר שני שאין הנידון כלל במקש אלא באדם שהיו לו שני ציבורי מעות בתיבתו, ולדבריו נפלה ראיית הפרי מגדים.

ולא הבנתי ביאורו בדברי הפמ"ג, הרי מעשר שני אינו הקדש, ופשיטא שאין מעות אלו מעשר שני רק מחמת קרבתם למעשר שני, וכי מדין חצר הקדש ייעשו מעשר שני. ופירוש הריבב"ן פשוט וברור שאין מדובר כלל במקדש וממילא ודאי שאין לדון כאן משום חצר הקדש. וראיית הפרי מגדים צריכה ביאור.

קושיות הטעם המלך על ראיית המגן אברהם ממעות שנמצאו בהר הבית

גם בספר טעם המלך (הנדפס בגליון ספר שער המלך, גירושין פ"ו ה"א) מביא בסוף דבריו: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם... וכתב שם שכוונת המגן אברהם היא לדברי המשנה במשנה ב' לגבי מעות שנמצאו בהר הבית שדינם שהם חולין, ומדוע לא יקנה הר הבית להקדש. והקשה על ראייתו מדברי התוספות (ב"מ כו.) שחצר אינה קונה מעות כלל כיון שהם דבר קטן שאין סופו לימצא, ואם כן אפשר שבאמת הר הבית זוכה להקדש כחולין אך מעות אינן נקנות אף בחצר של הדיוט כיון שאין סופן לימצא.

והנה אם ימצא דבר גדול כגון כיס מלא מעות שסופו להימצא, אם כן פשוט שלדברי התוספות יקנה בחצר. ואם כן יש לבאר כוונת המגן אברהם שהיה לגמרא לחלק במצא מעות בין מצא מעט מעות שהם בגדר דבר שאין סופו לימצא ובין מצא מעות צבורים או מכונסים [באופן שאין בהם סימן] שבאופן זה לא יהיה דינם חולין כיון שהר הבית יזכה בהם להקדש מדין חצר, ומסתימת לשון המשנה משמע שבכל אופן אין הר הבית זוכה להקדש, ומכאן ראיית המגן אברהם.

עוד הוסיף הטעם המלך להקשות שם על ראיית המגן אברהם מדברי הראשונים שחצר אינה קונה ביאוש שלא מדעת, משום דאתי לידי באיסורא, ואם כן לעולם לא יקנה בית כנסת להקדש - גם לולי טעם האגודה - כיון שבעת הנפילה עדיין לא התייאש ובאיסורא אתא לידיה, וכמו שהקשה הקצות החושן. והניח דברי המגן אברהם בצריך עיון.

נידון החתם סופר במשרת בבית מזיגה שמצא בו מעות אם הם של בעל הבית

והנה בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן מד) נשאל על דבר בעל הבית אחד שיש לו חנות הפתוחה לרשות הרבים ומוזג שם יין, ובבית מזיגה זו שכיחים הרבה נכרים השותים במזרקי יין, והמשרת העובד אצלו מצא שמה כיס של מעות שידוע שנאבדו מהמצריים, ונשאל החתם סופר האם זכה הנער המשרת במעות אלו או שמה בעל הבית זכה בהם מדין חצר.

והביא דברי הרא"ש (ב"מ שם) שיישב שמעות הנמצאות בחנות אין בעל החנות זוכה בהם, באופן שבחנות מצויים אנשים רבים עד שאין החנות שמורה לדעת החנווני. ונקט שאף התוספות שיישבו שאינו קונה את המעות כיון שאין סופם להימצא, היינו משום שהם לא גרסו במשנה מעות צרורים, ולכן לא הוצרכו להעמיד דוקא בחנות שרבים מצויים בה, אך באופן שרבים מצויים בחנות מודים התוספות שמטעם זה אין בעל החנות זוכה אפילו באופן שהמעות צרורים וסופם להימצא. וכ"כ הש"ך (סימן רס ס"ק יח) בשם ראב"ן שבתים שלנו שרבים מצויים שם לא קני ליה חצרו. ולפי זה רצה החתם סופר לדון שאף בית מזיגה זה שמלבד מה שרבים מסתובבים בו בשל היותו בית מזיגה גם פתוח הוא לרשות הרבים, בידוע שרבים מצויים שם ואין הכיס נקנה לבעל הבית מדין חצר.

טעם נוסף לפסק האגודה שבית הכנסת רבים מצויים בו ואין זה חצר המשתמרת

אמנם מעיר החתם סופר על דבריו מדברי האגודה הנזכרים, שהרי בית הכנסת רבים מצויים בו ומכל מקום נוקט האגודה שכל הטעם שאין המעות נקנים להקדש מדין חצר היינו משום שאין חצר להקדש, ומשמע שלו יהיה אופן זה בהדיוט ודאי יקנו המעות לבעל הבית אף שרבים מצויים שם, ולפי זה גם בנידון זה של בית המזיגה יזכה בעל הבית בארנק. אלא שהחתם סופר מסיק: אך נראה לי האגודה יחיד הוא נגד כל הני פוסקים דלעיל ולא מצי למימר קים לי, ע"כ.

הרי לנו טעם נוסף שמעות הנמצאות בבית הכנסת זוכה בהן המוצאן, וזאת משום שבית הכנסת הוא מקום שהרבים מצויים בו ובאופן זה אינו נחשב לחצר המשתמרת ואינו מועיל מדין חצר אפילו אם ננקוט כדעת הרמב"ן שיש חצר להקדש.

· מעבר לתחילת הדף