אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא כא

חיוב מיתה על ארור

האם הרג יואב את רבו על טעותו בהגיית תיבת 'זכר'

בגמרא במסכת בבא בתרא (כא.-:) איתא: שבשתא כיון דעל על, דכתיב (מלכים א' יא טז) 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זָכָר באדום'. כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה, מאי טעמא עבדת הכי [- שלא הרגת את הנקיבות. רש"י]. אמר ליה, דכתיב (דברים כה יט) 'תמחה את זָכר עמלק'. אמר ליה, והא אנן 'זֵכר' קרינן. אמר ליה, אנא 'זָכר' אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן. אמר ליה, 'זָכר'. שקל ספסירא למיקטליה. אמר ליה, אמאי. אמר ליה, דכתיב (ירמיה מח י) 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. אמר ליה, שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר ליה, כתיב (שם) 'וארור מונע חרבו מדם'. איכא דאמרי קטליה, ואיכא דאמרי לא קטליה.

ובשאילות דרב אחאי גאון (פ' ואתחנן שאילתא קמב) העתיק רק: א"ל יואב, כתיב ארור מונע חרבו מדם, וקטליה. וכתב הנצי"ב בהעמק שאלה שממה שבגמרא איכא תרי לישני ובשאילתות לא העתיק אלא וקטליה, נראה ששני לשונות אלו אינם מעיקר הגמרא, אלא הגאונים הראשונים נחלקו בנוסח הש"ס אי מסיים בעל המאמר 'וקטליה' או 'לא קטליה', והובאו שני הנוסחים בגמרא.

ועל עיקר המבואר בסוגיא לפי האיכא דאמרי דקטליה, שהרגו על שקם בארור, תמה הנצי"ב: נתתי אל לבי להבין היאך אפשר דקטליה, וכי כל הקם בארור הוה רשאי למיקטליה ח"ו. ומי גרע מכמה ארורים דאיתא באורייתא דמשה בפרשת תבא. ועיקר ארור אינו אלא מנודה או מוחרם.

רצון שאול להרוג את יונתן על שעבר על הארור וטעם מיערת הדבש

כיוצא בדבר מקשה הנצי"ב על המבואר בנביא (שמואל א' יד כד ואילך): 'ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי, ולא טעם כל העם לחם וגו' ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותאורנה עיניו. ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום ויעף העם. ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה וגו' וישאל שאול באלוקים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא. ויאמר שאול גשו הלום כל פינות העם ודעו וראו במה היתה החטאת הזאת היום. כי חי ה' המושיע את ישראל כי אם ישנו ביונתן בני כי מות ימות ואין עונהו מכל העם וגו' ויאמר שאול אל ה' אלקי ישראל הבה תמים וילכד יונתן ושאול והעם יצאו. ויאמר שאול הפילו ביני ובין יונתן בני וילכד יונתן. ויאמר שאול אל יונתן הגידה לי מה עשיתה ויגד לו יונתן ויאמר טעום טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש הנני אמות. ויאמר שאול כה יעשה אלקים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה זאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלקים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת'. ומבואר בפסוקים ששאול רצה להמית את יונתן על שעבר על הארור, ואף זה צ"ב וכי כל הקם בארור רשאי למיקטליה.

ומצאנו עוד ביושבי יבש גלעד (שופטים כא א ואילך) 'ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה וגו' ויאמרו בני ישראל מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה' כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת וגו' ויאמרו מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ה' המצפה והנה לא בא איש אל המחנה מיביש גלעד אל הקהל. ויתפקד העם והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד. וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב והנשים והטף וגו'.

יסוד הרמב"ן שמלך או סנהדרין שהחרימו איזה דבר העובר על החרם חייב מיתה

והרמב"ן בסוף פירושו לחומש ויקרא, עה"פ (ויקרא כז כט) 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת', הביא דברי המדרש: תניא רבי עקיבא אומר, החרם הוא השבועה והשבועה היא החרם, אנשי יבש גלעד עברו על החרם ונתחייבו מיתה. וביאר שאין הסברא נותנת שעשו כל הקהל רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין, אלא ודאי נתחייבו מיתה בשביל שעברו על החרם.

ומייסד הרמב"ן לאור זאת: ולכן אני אומר כי מן הכתוב הזה [- כל חרם אשר יחרם מן האדם וגו'] יצא להם הדין, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר - העובר עליו במיתה. והוא חיובן של אנשי יבש גלעד. והרמב"ן מוסיף שהוא גם כן טעם חיוב המיתה ביונתן שאמר לו אביו 'כי מות תמות יונתן', "ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן הכתוב הזה". ועל פי זה ביאר את מה שנאמר שם 'ויפדו העם את יונתן ולא מת', שכלפי מה שאמרה תורה 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות ימות' אמר שם 'ויפדו העם את יונתן ולא מת' - כי בעבור שאירע הנס על ידו, ידעו כי בשוגג עשה. וזה הביאור במה שנתנו טעם לדבריהם 'אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל', היינו שזהו הכרח לכך שעשה כן בשוגג. וכן תירגם יונתן בן עוזיאל: ארי קדם ה' גלי דבשלו [- שבשגגה] עבד יומא דין ופרקו עמא ית יונתן.

ובדרכו של הרמב"ן הלך גם הרשב"א (נדרים ז.), שאחר שהביא דעת ה"ר ברוך בר' שמואל שמנודה שנידוהו בית דין אסור להנות מנכסיו כלל, כתב הרשב"א: ושמא לא אמרו אלא בבית דין של כל ישראל כו' שאפילו העובר על גזירתם וחרמם חייב מיתה כחרמו של עכן כו'. הרי שנקט הרשב"א שהעובר על גזירת בית דין חייב מיתה, וכדברי הרמב"ן.

תמיהת הנצי"ב מהריגת רבו של יואב והריגת עכן

אלא שהנצי"ב תמה שאף אחר דברי הרמב"ן עדיין לא יתיישב לנו כיצד רצה יואב להרוג את רבו על שעבר על הארור דירמיה, הלא ודאי שארור עושה מלאכת ה' רמיה אינו עדיף על כל ארור שכתוב בתורה. וגם מה שהביא הרשב"א מחרמו של עכן צ"ב, שהרי יהושע לא ארר את מי שיקח מן החרם, אלא רק עשה את נכסי יריחו חרם, ואם כן דין הנהנה מנכסים אלו כסתם חרם שאינו אלא באזהרה של 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם', אך מהיכי תיתי שיהיה על זה חיוב מיתה. וגם מה שפירש הרמב"ן עפ"ז את דברי שאול על יונתן בנו שראוי להורגו צ"ב, שהרי שאול לא אמר אלא 'ארור האיש' וכיון שבכלל לשון זו נידוי וקללה ושבועה, מהיכי תיתי לומר שכוונת שאול היתה לחרם וממילא לחיוב מיתה, שמא לא היתה כוונתו אלא לנידוי בעלמא.

והנצי"ב רוצה מכח קושיות אלו וקושיות נוספות לנטות מדברי הרמב"ן, אלא שהוא מקדים שהרמב"ן עצמו ראה כי דבר גדול חידש, ולכן בקונטרס משפט החרם שלו שם כתב שוב את יסודו זה, הקדים וכתב: ואני אומר בשמא אחר בקשת המחילה בזה פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם וגו' ומוסיף שם הרמב"ן שאין להשיב על דבריו שחז"ל דרשו פסוק זה לדרשה אחרת, שכן אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וראיה לדבר מדרשת חז"ל על הפסוק 'לא יומתו אבות על בנים'. ועל כך כותב הנצי"ב: וגם אני אומר עפר אני תחת כפות רגלי קדושת הרמב"ן ז"ל, אך אין הנדון דומה לראיה, שכן הכתוב 'לא יומתו אבות על בנים' לא הוציאו חכמים מהפשט אלא משום שהוא מיותר, ולכן הוציאוהו מפשוטו ודרשוהו באופן אחר. אבל פסוק זה של 'כל חרם' אם אכן ביאורו כהרמב"ן, מדוע הוצרכו חז"ל להוציאו מן הפשט, הרי גם הפשט חידוש גדול יש בו כדברי הרמב"ן. ומלבד זאת: "הפלא דלא אישתמיט בתלמוד למחשב חייבי מיתה זו".

ביאור הנצי"ב במיתת כל אלו שהיתה מדין 'רודף' של כלל ישראל

ולכן מבאר הנצי"ב טעם אחר במיתת עכן ורצון שאול להרוג את יונתן בנו, והוא שכיון שאותה העת היתה שעת מלחמה ועל ידי מעילת עכן בחרם וטעימת יונתן מן הדבש נסתלקה השכינה ממחנה ישראל, לפיכך נתחייבו מיתה מדין 'רודף', כי "אין רודף גדול מזה שגורם שיכשלו כלל ישראל במלחמה".

עפ"ז מבאר הנצי"ב גם את טעם הדבר שרצה יואב להרוג את רבו, כיון שלא נזהר הרב בדבר כזה השייך למלחמת ישראל, וכל הנוגע לסדרי המלחמה הרי הוא בכלל פיקוח נפש, דמי יודע מה יולד ים, ושמא היה גורם מכשול לכלל ישראל.

ובזה מבאר הנצי"ב את מה שאמרו בני גד ובני ראובן ליהושע (יהושע א יח) 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ', ולכאורה תמוה שהרי יהושע לא היה מלך אלא שופט וגם אין דבר המלוכה שייך לבני גד ובני ראובן דוקא אלא תלוי הדבר בדעת כל ישראל. אמנם לפי מה שנתבאר יבואר היטב, כי יהושע היה המצביא במלחמה ומנהיג המלחמה בשעתו דומה למלך, ואילו היה ממרה איש את פיו על ידי זה ירף לבבו של יהושע ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנעניים יותר מזה, ונמצא שאותו אדם הוא 'רודף' וחייב מיתה. וזהו שסיימו ואמרו לו 'רק חזק ואמץ' שלכך מותר לו להמיתו כדי שיתחזק לבבו. ולפי זה מבואר היטב מדוע בני גד ובני ראובן הם שאמרו לו דבר זה, שהרי הם היו החלוץ במלחמה ולהם נאה ומוכרח לומר כן. וראה שם שביאר עפ"ז גם את עונשם של אנשי יבש גלעד.

וראה בדברות משה שהאריך לתמוה כיצד הותר ליואב להרוג את רבו על שעבר על ארור זה, ובסוף דבריו כתב: עכ"פ אין שום טעם וסברא שיהיה מותר ליואב להרוג את רבו על מה שלא אשגח למידע איך קרא תלמידיה אף שהוא מלאכת רמיה כו', וצע"ג, ומוכרחין לפרש שאין זה 'קטליה' ממש, ולא מובן לי בעניותי איך לפרשו. ואולי איזה גירסא מוטעת הוא כאן, כי במהרש"א חזינן שלא היתה לפניו גירסא שלפנינו שאיכא תרי לישני אלא היתה לפניו הגירסא 'וקטליה' והביא שבילקוט בשני מקומות לא גריס 'וקטליה'... ולכן יש לנו אולי למחוק ולגרוס כמו בילקוט, שהרי הילקוט לקח זה מגמ' דסוגיין, וזהו כוונת מהרש"א שהביא מהילקוט שהגריסא 'וקטליה' אינה נכונה. ועכ"פ חזינן שהגירסא שלפנינו לא היתה לפני רבותינו הראשונים, עכ"ד הגרמ"פ. ואמנם יש להעיר על דבריו, שכבר נמצא כן בשאילתות וכמו שנתבאר בדברי הנצי"ב.

דעת הרמ"ה שהעושה מלאכת ה' רמיה חייב מיתה בידי שמים

ובאמת כבר עמד הרמ"ה בסוגיין לבאר כיצד הותר ליואב להרוג את רבו על שעבר בארור זה, וזה לשונו: ואע"ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות מדורו של דוד ויואב, כולהו גמרא הוו גמירי להו הלכה למשה מסיני ואתא ירמיה אסמכינהו אקראי, לומר לך כמה קשה עונש הסופרים ומלמדי תינוקות וכיוצא בהן העושין מלאכת השם רמיה, שהן בארור וחייבים מיתה בידי שמים, עכ"ד. ובשיעור הגר"ד פוברסקי הקשה שהן אמת שמבואר בדבריו שהעושה מלאכת השם רמיה חייב מיתה בידי שמים, אך עדיין קשה כיצד הרגו יואב בידי אדם.

ובחידושי הגרא"א דסלר על הש"ס יישב על פי המבואר במשנה בסנהדרין (פא:) שכהן ששימש בטומאה 'פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין', וכתב הרע"ב שם שכהן שעובד בטומאה חייב מיתה בידי שמים, ומבואר שמי שחייב מיתה בידי שמים קנאים פוגעים בו, ואף העושה מלאכת ה' רמיה כיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כמו שכתב הרמ"ה לכן קנאים פוגעים בו. והוסיף והביא בשם 'מר שמואל הכהן נ"י' שביאר שלכך סמך ירמיה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' ל'ארור מונע חרבו מדם' לומר שחיובו של זה מיתה בידי שמים. ויש מאחרוני זמנינו שכתבו שלזה כיוון רש"י באומרו 'ארור מונע חרבו, סיפיה דהאי קרא הוא', דהיינו שמסמיכות זו למד יואב שדינו במיתה. [אלא שק"ק לפי זה מה לי לומר שחיובו מיתה בידי שמים, הלא אפשר לומר שהלל"מ היא שחייב מיתה בידי אדם, וכדמשמע מסמיכות הפסוקים].

ביאור העינים למשפט שהחייב בידי שמים חשיב 'גברא קטילא'

ובספר עינים למשפט הציע ביאור אחר עפ"ד הרמ"ה, וזאת לפי מה שכתב לחדש שאדם ההורג אדם החייב מיתה בידי שמים אינו נהרג לפי שאדם זה חשוב 'גברא קטילא', ולכן אמרו שכהן ששימש בטומאה פרחי כהונה פוצעין את מוחו, שכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים הוי בר קטלא. ומעתה מאחר שנתבאר בדברי הרמ"ה שהעושה מלאכת ה' רמיה חייב מיתה בידי שמים, נמצא שההורגו אינו חייב עליו כיון שהוא בר קטלא [ויעויין שם מה שביאר שאף לכתחילה מותר להורגו באופן זה, שאם לא יהרגנו נמצא שהוא עצמו עובר בארור זה].

עפ"ז הוסיף לבאר שזה גופא כוונת הרמב"ן בביאור הפסוק 'כל חרם אשר יחרם' וגו' דהיינו שבאמת חיובו הוא מיתה בידי שמים, אלא שכיון שחייבים מיתה בידי שמים נמצא שהוא גברא קטילא וממילא מותר למלך או סנהדרין להורגו.

· מעבר לתחילת הדף