דבר אברהם/א/כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כח
בענין לקוח במעשר בהמה

א

[א] גרסינן (דף פ"ח ע"ב) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. וכתבו התוס' (ד"ה תבואת זרעך) שאם הדר מוכר וקני ליה מלוקח חייב במעשר, וכ"ה בר"ש פאה (פ"א מ"ו). ויש להסתפק במעשר בהמה שהלקוח פוטר בו ג"כ כדתנן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, האיך הדין אם חזר המוכר ולקחו אם חייב הוא במע"ב כמו במעשר דגן או לא.

והנה מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות בכורות ה"י) שכתב הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורים מן המעשר עד שיולדו ברשותו, משמע קצת דבמכרו וחזר ולקחו חייב כמו במע"ד, דאל"ה לאו כללא הוא דבנולדו ברשותו חייב שהרי איכא כה"ג דפטור. ומצאתי בשו"ת חמדת שלמה (סי' א') שכתב דממש"כ הרמב"ם הלוקח טלאים פטורים עד שיולדו ברשותו משמע דחזר ולקחם חייב דאל"כ עד שיולדו מיותר שכבר כתב ר"פ מ"ע להפריש מכל בהמות שיולדו לו. עיי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות מתנות עניים הכ"ז) שכתב המפקיר כרמו וחזר וזכה בו חייב בלקט שכחה ופאה הואיל והיה שלו ועכשיו הוא ג"כ שלו קרינן ביה שדך כו' ומזה נראה ראיה לסברא הנ"ל. וכתב עוד בחיו"ד (סי' ל"א) שאין מקום לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה וחזר ולקחו חייב לשיטת התוס' גם במעשר בהמה. והא דאמרינן בבכורות (דף י"א ע"א) גבי פדיון פטר חמור שנכנס לדיר להתעשר ת"ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלוקח ושניתן לו במתנה פטור ממע"ב, ואי נימא דחזר ולקחו חייב הו"מ לאוקמי בהכי שחזר הישראל ולקחו מיד הכהן. ורש"י כתב להדיא שם שאפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או שהכהן נתנו לו פטור שהרי שנינו כו', ולשיטת התוס' צריכין לדחוק דאם חזר ישראל ולקחו פשיטא דשוב לא נקרא פדיון פטר חמור עכ"ד. ולפי"ז נראה דפלוגתא דרבוותא היא דלרש"י פטור ולתוס' חייב וכן מטין דברי הרמב"ם:

אבל ראיתי במהרי"ט אלגזי פ"ח על מתני' דאין פודין לא

בעבדים ולא בשטרות כו' שתפס בפשיטות שאם נולד ברשותו ומכרו וחזר ולקחו פטור ממע"ב, ומסתייע מש"ס ערוך בבכורות (דף נ"ו ע"א) תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסיל לה בלקוח כו' אלמא דאפילו חזר ולקחו פטור. אולם לפי"ז מסתימת הרמב"ם מוכח להיפוך דחייב ולא רק מדיוקא דלישנא בלחוד אלא מדלא הביא להאי דינא שהוא דבר המפורש בש"ס ש"מ שלא תפס כן להלכה. אך הא גופא טעמא בעי למה דחאה הרמב"ם ז"ל מהלכה אחרי שלא מצינו חולק בדבר:

ב

[ב] ונראה די"ל דאין ראיית המהרי"ט אלגזי מוכרחת

ושפיר לא הביא הרמב"ם כן להלכה. ומתחלה נבאר מנ"ל להש"ס באמת לומר כן דשאני מעשר בהמה ממעשר דגן בזה, דילמא במע"ב נמי חזר ולקחו חייב דלא נתמעט לקוח אלא שלא לחייב את הלוקח ולא לפטור את המוכר כמו במעשר דגן וכסברת הגאון חמד"ש שאין לחלק ביניהם:

ולכאורה היה נראה לומר, דהנה הוקשה לי למ"ל

למילף לקוח וניתן במתנה במעשר בהמה מהיקשא דבנך כמבואר התם בבכורות תיפוק ליה מדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) עשר תעשר ב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן כו' ובמעשר דגן הרי כתיב תבואת זרעך ולא לקוח. ואפילו לרבא דאמר התם אמר קרא שנה בשנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר כבר כתבו התוס' בכורות (דף נ"ט ע"א ד"ה איתקוש) דרק לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אמר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הא בכל מילי איתקשו מעשרות זה לזה גם אליבא דרבא עיי"ש. ומצאתי שכבר עמד ע"ז הטו"א בר"ה (דף ח' ע"א}}. ובס' עמק יהושע (סי' כ"א) תירץ עפי"ד התוס' שהזכרנו דאילו חזר המוכר וקני מלוקח חייב במעשר דגן ואילו במעשר בהמה כה"ג נמי פטור. והשתא שפיר מוכח דמכרו וחזר ולקחו פטור במעשר בהמה דאל"ה קרא דבנך למ"ל נילף ממעשר דגן ובזה מיושב נמי דלא תיקשי גם להיפוך למה באמת במעשר דגן חזר ולקחו חייב נילף מהיקשא דמעשר בהמה דאפילו בכה"ג פטור. וכ"ת דמשו"ה לא ילפינן לה מהיקשא דמע"ב משום דמע"ב גופיה מהיקשא ילפינן לה ובקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ז"א דא"כ התינח למ"ד בתר מלמד אזלינן אבל למ"ד בתר למד אזלינן [יעוי' זבחים (דף ס' ע"ב)] מאי איכא למימר הא מעשר דגן חולין הוא, ואפילו תרו"מ חולין הוא לענין זה כמבואר בתוס' זבחים (דף נ' ע"א ד"ה אמר אמרה), ועיי' בשבועות (דף כ"ו ע"ב) חולין בקדשים לא ילפינן, ובמק"א דברנו מזה. [אולם במל"מ (פ"א מהלכות תרומות הי"א) הביא בשם המהרי"ט דתרומה ותרו"מ אינו נפטר כלל בלקוח ורק מעשר ראשין הוא דנפטר בהכי יעו"ש]. ולפמ"ש אשה"ט דאי אמרת מכרו וחזר ולקחו פטור במעשר דגן הרי הוא דומה לגמרי למעשר בהמה וא"כ קרא דתבואת זרעך לפטור את הלקוח למ"ל נילף כולה מילתא ממעשר בהמה, ומדאצטריך קרא ש"מ לגלויי אתא דלא נילף ממעשר בהמה וממילא חזר ולקחו חייב דתבואת זרעך הוא וליכא למעוטיה. וכ"ת כיון דכל עיקרא דמילתא דבמעשר בהמה פטור ובמעשר דגן חייב ידעינן ליה רק מזה מדאיצטרכי קראי ש"מ שחלוקין הן בדיניהן דלא למילף מהדדי א"כ מנלן דמעשר בהמה פטור ומעשר דגן חייב דילמא איפכא הוא דמעשר בהמה חייב ומעשר דגן פטור בחזר ולקחו, ז"א דכיון דלא ילפי מהדדי מסתבר טפי למימר דמעשר דגן חייב דתבואת זרעו הוא ובשביל שמכרו לא פקע מיניה שם תבואת זרעו דגם בשעה שהוא ביד הלוקח תבואת זרעו של מוכר מיקרי, אבל במעשר בהמה איכא למימר מדאצטריך קרא יתירא ש"מ דהיקשא דבנך הוא דמשעה שנראה לחיוב יהא דומה לבנך שלא יעשה לעולם לקוח וכשמכרו אע"פ שחזר ולקחו הרי נעשה בו לקוח ונתמעט משום דלאו כבנך הוא:

ג

[ג] אבל כל זה אינו, דהתינח לשיטת ר"ת בתוס' ב"מ (דף פ"ח) דלקוח פוטר במעשר דגן אחר מירוח אבל קודם מירוח לא, ונמצא שהוא דומה למעשר בהמה שאין הלקוח פיטר בו אלא בשעת עשייה שהוא זמן חיובו ואיכא למילף מהדדי ומדאצטריך היקשא דכן תעשה ש"מ דלפטור מכרו וחזר ולקחו הוא בא, וכן גם להיפוך בתבואת זרעך שפיר הוה מצי למילף ממעשר בהמה, אנא ש"מ דלא לילפו מהדדי כי היכי דלא נימא דחזר ולקחו נמי פטור, אבל לשיטת הריב"ם בתוס' שם דבמע"ד לקות פוטר דוקא לפני מירוח אבל אחר מירוח לא, וזהו להיפוך ממעשר בהמה שהלקוח פוטר בו רק בשעת עשייה ולא לפני שעת עשייה כמבואר התם בבכורות א"כ ליכא למילף כלל מהדדי ובודאי איצטריכי תרי קראי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מנ"ל במעשר בהמה דחזר ולקחו פטור דילמא לא מיעט הכתוב לקוח אנא שלא לחייב את הלוקח ולא לפטור גם את המוכר כמש"ל, ועוד דאפילו לר"ת עדיין לא מוכח דהיקשא דכן תעשה אתא לחזר ולקחו די"ל דלגופיה איצטריך דלקוח פוטר בו, דממעשר דגן ליכא למילף כלל כמו שיבואר. דהנה בסברת ר"ת דס"ל דלקוח פוטר במעשר דגן רק אחר מירוח ולא קודם מירוח נראה דהוא משום דס"ל דכיון דבשעת מירוח שהוא המחייב במעשר היה ברשותו של לוקח הרי הוא כתבואת זרעו ומתחייב אז במעשר מצד אותו המירוח כדמשמע בתוס' שם. אבל כשלקחו אחר מירוח הרי לא נעשה חיוב ברשות לוקח אלא שצריכין אנו לחייבו מכח המירוח שהיה ברשות מוכר לכן הוא פטור. ולפי"ז ענין הפטור של לקוח הוא שאין המירוח של חיוב שנעשה ברשות מוכר מועיל לחייב גם את הלוקח שבא אחריו, וממילא נשאר לעולם אבל לוקח כלפני מירוח דפטור דלא אתיא ליה שעת חיוב. וכל זה הוא רק במעשר דגן שהמירוח הוא דמחייבו אבל במעשר בהמה אין הלידה או יום השמיני מחייבים אותו במעשר אלא שכל זמן שהוא ראוי להקרבה הוא מחויב תמיד במעשר ויום השמיני עושה אותו רק ראוי להקרבה, וא"כ לקוח דמעשר בהמה הוי לעולם כלקוח לפני מירוח של מעשר דגן שהרי גם אחר הלקיחה יכול הוא להתחייב במעשר בהמה באותה שעה וליכא למילף ממעשר דגן שיפטר שהרי בכה"ג מעשר דגן נמי חייב ושפיר איצטריך קרא במעשר בהמה לגוף הפטור שלא יחול חיוב מעשר אצל הלוקח, וא"כ שוב מנלן דענין הלקוח מפקיע גם את החיוב מעל המוכר. ומכש"כ לפי"מ דמבואר בשמ"ק ב"מ בביאור סברת ר"ת וז"ל ולוקח מדאורייתא מחייב כו' והקשה ר"ת מהא דאמרינן בבכורות כו' ותירץ דהכא בשנתמרחו ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמירתן לוקח הלכך לוקח מישראל חייב עכ"ל, הרי נראה דטעם הפטור הוא משום שאין בו מירוח של חיוב. ולפי"ז נראה שאם היה אפשר להיות מירוח שני של חיוב אחר המירוח הראשון היה חייב גם לוקח אחר מירוח אם חזר ועשה ברשותו מירוח שני של חיוב, דדל מירוח קמא מהכא איכא מירוח ברשותו מחדש, אלא שאי אפשר הוא דכיון שכבר נעשה דיגון לא שייך ביה מירוח שני. ולפיכך אני אומר דלפי"ז אפשר דמשכחת לה גוונא שלוקח אחר מירוח יתחייב גם לר"ת ע"י מירוח שני ברשותו כמו שיבואר. דאמרינן במנחות (דף ע' ע"א) בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלא לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע ליה טבלא מינה. והיא בעיא דלא איפשטא, וכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות תרומות הכ"ו) שאם קרא עליה שם ועשאה תרומה הרי זו ספק תרומה שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו. ונראה פשוט דאי פקע שם טבל אינה חייבת גם אחר שתלשה עד שיעשה לה מירוח מחדש [אם יהני לה עוד מירוח. יעוי' בשמ"ק ב"מ פ"ח] דמירוח הראשון כבר בטל מינה בשתילה בקרקע, **( וא"כ הלוקח שיבלין ממורחין ושתלן וחזר ותלשן ומירחן י"ל דחייב במעשר דאורייתא מספק לר"ת דשמא פקע מירוח הראשון בשתילה וכי הדר ומירחן השתא מחדש הו"ל כאלו לקחן קודם מירוח ומירחן דחייב [ולכאורה נראה דה"ה גם בחיטים שמירתן וזרען וחזר ולקטן כההיא דאיבעיא לן לעיל מינה לענין עומר, עיי' ברדב"ז בפירושו לרמב"ם שם]. וכן נראה עוד לדעת רבנו יונה בר"פ אין עומדין שכ' דהא דאמרינן בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) תני רבי הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות מיירי לאחר מירוח. ונראה דדעתו ז"ל שע"י עירוב בתבן נסתר ונתבטל המירוח וחזרו להיות כלא נגמרה מלאכתן, ולפי"ז י"ל שאם חזר ומירחן אח"כ הוי מירוח גמור מחדש לכל דיניו, [אולם המעיין היטב בשמ"ק ב"מ שם יתבאר לו דיש להסתפק בזה כובא ואכמ"ל] ולכן י"ל שהלוקח דגן ממורח וערבו בתבן וחזר ומרחו חייב גם לר"ת לפי שיטת רבנו יונה שהרי יש כאן מירוח מחדש ברשות לוקח. [איברא דיש לפקפק על דברי רבנו יונה מההיא דמנחות שהזכרנו, דהכא פשיטא ליה דעירוב בתבן מבכל את המירוח היינו הדיגון של תבואה והתם אפילו בשתילה בקרקע איבעיא לן אם מבטלת, ולכאורה דבר פשוט הוא דשתילה בקרקע חשובה יותר לבטל את הדיגון מעירוב בתבן, ודוחין לומר דפלוגתא היא בין ש"ס דילן וירושלמי יש ליישב דרבנו יונה מיירי קודם שראה את פני הבית שעדיין לא נתחייב במעשר אז עירוב בתבן מבטל אח המירוח, אבל אם ראה כבר את פני הבית שכבר הוקבע למעשר אין עירוב בתבן מפקיע, וזוהי איבעיא דמנחות בשתילה כשמרחה וראתה את פני הבית שכבר טבלה דבכה"נ אפשר שאינו נפקע עוד. ולפי"ז מיירי הירושלמי נמי לענין להכניסה אח"כ לביתו אע"פ שלא הזכיר מכניסה זו, וכן נראה דבש"ס דילן בברכות (דף לי"א ע"א) וש"ד אמרה רב הושעיא גופיה להדיא לענין להכניסה אח"כ לביתו דמערים אדם י"ל תבואתו ומכניסה במוץ שלה. ויש להסתפק אם עירוב בתבן דמי לשתילה לענין איבעיא דמנחות או לא, ר"ל אם עירוב בתבן אחר מירוח וראיית פני הבית יפקיע טבלא כמו שתילה ותיהוי לדידן ספיקא דדינא הגה"ה. עפי"ז איכא למידק קצת בשמעתין דמנחות למ"ל לרבי אבהו למימר שקרא עליה שם הרי בפשוטו היה מצי למיבעי לענין איסור טבל גופיה אם לא פקע טבלא והאוכלה חייב או פקע טבלא ופטור. ונהי דבשעה שהיא מחוברת ליכא למיבעי שיתחייב כדמסיק הש"ס בתר הכי דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם מ"מ הרי איכא למיבעי בתלשה ואכלה לפני מירוח חדש לפי מ"ש דבודאי צריכה מירוח מחרש. ומזה היה נראה לכאורה דאי"צ מירוח מחדש ורק בשעה שהיא מחוברת מופקע מינה טבלא אבל מיד כשנתלשה חזרה לדיגונה ולטבלה, והלכך לענין איסור טבל ליכא למיבעי כיון דא"א לאוכלה. אלא בתלוש ממילא אין נ"מ דבתלוש חוזרת לטבלה, אבל בתרומה שפיר איבעי ליה כשקרא שם במחובר, אבל דחוק לומר כן דאמאי לא תיבעי מירוח מחדש. ועיי' מ"ש בפנים במוסגר:

עוד נתעוררתי לדקדק בסוגיא דהתם דעלה דבעיא דרבי אבהו אמרינן אמרי ליה רבנן לאביי אם כן מצינו

תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר לו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם. וקשה מאי מהני מה דגחין ואכיל הא מכל מקום לאו מחובר הוא שהרי אינו חייב על הלעיסה אלא על הנאת גרונו וההיא שעתא כבר הוי תלוש ואולי יש לומר בדוחק דמשכחת לה כגון שתחב עד בית הבליעה ואז קצצו, וגם על זה יש לדקדק עוד ואין להאריך. ועוד קשה לי ברש"י מעילה (דף י"ח ע"ב) בהא דגמרינן דאין מעילה במחובר חטא חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע כו' אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע, ופירש"י ובתלוש מן הקרקע דתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן עכ"ל. וקשה טובא והרי איבעיא ליה לרבי אבהו שמא חל שם תרומה במחובר בשבולת שמרחה ושתלה א"כ משכחת לה כבר תרומה במחובר. ומגוף הברייתא ליכא למיפרך מידי על רבי אבהו דאף דמשכחת לה תרומה במחובר כה"ג מ"מ שפיר גמרינן מעילה מזר האוכל תרומה דחייב חומש וזה ליתיה במחובר כדמסקינן בסוגיא דמנחות דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו, אבל על טעמא דרש"י ז"ל דליכא תרומה במחובר כלל קשה הרי משכחת לה כר' אבהו, ולמה ליה לתקוע א"ע לאיבעיא דרבי אבהו עדיפא הו"ל למימר דנא משכחת אוכל תרומה במחובר כמש"ל. ולפמ"ש בפנים במוסגר י"ל ע"ד פלפולא דרש"י מפרש ההיא דירושלמי ברכות דמרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות כרבנו יונה דאחר

- (מירוח מיירי וגס אחר ראיית פני הבית שכבר נתחייב [משום דלא קתני בירושלמי ומכניסה לביתו כדקתני בבבלי] ומ"מ פקע איסור טבל ט"י עירוב בתבן, ולפי"ז נפשטה מכאן באמת בעיא דר"א דודאי פקע טבלא וליכא לאשכוחי תרומה במחובר אך זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא צ"ע. כ"ז העירותי מקופיא וצריך להתיישב בזה:

וזה לא כבר נדפס ס' עולת שלמה על ס' קדשים וראיתי בחי' למנחות בסוגיין שהביא למה שעמדנו לעיל למידק למ"ל

לר' אבהו למימר שקרא עליה שם והרי בפשוטו הוה מצי למיבעי לענין איסור טבל אם לא פקע טבלא והאוכלה חייב או פקע טבלא ופטור, וע"ז העיר בס' הנ"ל דהא קיי"ל דגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה אסורין וכ"כ בשמ"ק שם (שנדפס בש"ס דפוס ראם) וז"ל פקע לה טבלא מיניה ולא להתירה באכילה שהרי גידולים טבל כו' אלא כלומר פקע טבלא מינה והויא לה כאלו לא טבלא וקרינא ביה ממנו ולא מן המחובר עכ"ל. אבל בר"ש תרומות (פ"ט מ"ז) מבואר דאף להתירה באכילה מיבעי לי' לרבי אבהו דילמא פקע מיניה טבלא, דתנן בתרומות שם המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהם ארעי, וכתב הר"ש וז"ל אע"פ שפירותיו טבל, שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כו' אפינו הכי אוכל מהן ארעי וכמ"ד במנחות בפ' ר' ישמעאל מירוח הנכרי פוטר דלמ"ד אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת ארעי אסורה אבל למ"ד פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת ארעי לא גזור ואפילו גזיר כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למ"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא עכ"ל, הרי להדיא דלצד האיבעיא דפקע כבלא מותרת גם באכילה. ואי דתיקשי להר"ש דמתניתין היא בגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין וכ"ש עיקרן, צ"ל דלאותו צד האיבעיא דר' אבהו דפקע טבלא מתניתין דגדולי גדולין רק מדרבנן היא אבל מדאורייתא פקע טבלא:

עוד העיר בס' הר"ל על מה שעמדנו לעיל ברש"י מעילה, ובמחכ"ת לא דק, יעו"ש:

וחד מגדולי הכולל הוא ניהו ידידי הרב הגאון מוהר"ר אהרן דוד יפה נ"י העיר בסוגיין דאמרינן דשבולת שמרחה טבלא

לה והרי תנינן במעשרות (פ"א מ"ז) אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל, ופירש הר"ש מן הקוטעין שבולות קטועות שלא נידשו. הרי דשבולת לא הוקבעה כלל ע"י המירוח. האומנם שהר"מ ז"ל מפרש התם לקוטעין בענין אחר אבל שאר הראשונים פירשו בשבולות. והיא קושיא עצומה. ואולי י"ל דטעמא דמתני' הוה משום דמסתמא אין דעתו למרח אלא את הנידוש ולא את השבלין, אבל היכא דפירש וכיוון למרח גם את השבלין הוקבעו ובהכי מיירי איבעיא דר' אבהו, וצ"ע:)** או לא, מי נימא דוקא בשתילה איבעיא לן דעדיפא או דילמא ה"ה עירוב בתבן נמי. עוד יש להעיר דלשיטת הראשונים דסברי דלא בעינן ראיית פני הבית אלא אם נקה אותה בלבד ולא עשה בה מירוח אבל אם עשה בה מירוח גמור א"צ לראיית פני הבית כלל, יעוי' בשטה מקובצת ברכות שם וב"מ (פי"ח) ועוד, ליכא לפרושי להירושלמי דמיירי אחר מירוח ולענין ראיית פני הבית אחר כך. ובכל זה יש להאריך כובא יצריך בירור רב ולא באחי אלא להעיר ואכ"מ]. וא"כ במעשר בהמה שאין הלידה וסוף שמונת ימים מחיבים אותו שהרי אפילו אם בשעת לידה ואחר שמונח היה של נכרי ואחר זמן עשייה קנאו ישראל הימנו נמי חייב כמבואר בשמ"ק בסוגין דבכורות בשם רבנו גרשום כמו שיובא להלן א"כ לעולם הוא כלוקח לפני מירוח ואי אפשר למילף פטורו ממעשר דגן ואצטריך קרא דכן תעשה לגופי', וסרה קושיית הטו"א ואין אנו נזקקין לתירוצו של הגאון בעל עמק יהושע דמשום חזר ולקחו הוא דאיצטריך קרא:

ד

[ד] ואחר שנתבאר שאין הכרח לזר מן הכתוב הבה

ונראה דראיית המהריט"א אינה מוכרחת. ומתחלה נראה פנים לפי שיטת הריב"ם. דהנה להריב"ם יקשה לכאורה שיהא לקוח במעשר דגן פטור לפני מירוח מקרא דתבואת זרעך ואחר מירוח מהיקשא דמעשר בהמה, וכן במעשר בהמה יפטר בתרווייהו אחר זמן חיובו מקרא דכן תעשה ולפני זמן חיובו מהיקשא דמעשר דגן. ובטו"א בר"ה שם הקשה כן ושקיל וטרי ומסיק דעל מעשר בהמה לא קשה שיפטר גם לפני זמן עשייה ורק על מעשר דגן יקשה שיפטר גם אחר מירוח, משום דבאמת אין לומר כמ"ש ליתן את של זה בזה ושל זה בזה דא"כ ליכתבו תרווייהו בחד מינייהו במעשר בהמה ולילף אידך מיניה בהיקשא, א"ו דלהכי כתב רחמנא בכל חד מינייהו במעשר בהמה אחר זמן חיובו ובמעשר דגן לפני זמן חיובו משום דבדוקא הוא ולא לילפו חד מחבריה וכ"ת ליפטר גבי חד מינייהו לקוח בכל גווני חדא מקרא וחדא מהיקשא וגבי אידך לא ליפטר אלא בחד גוונא דהשתא אהני קרא ואהני היקשא בחד צד, ז"א דמאן מפיס הי צד לפוטרו בכל גווני והי בחד גוונא הלכך כל חד וחד תיקום בדוכתיה. אבל כ"ז לא שייך אלא במעשר בהמה דכתוב ביה שעת עשייה בהדיא י"ל דגלי קרא דבדוקא הוא ולא נילף מהיקשא מטעם הנ"ל אבל מעשר דגן דכתיב סתמא זרעך אלא דמצד הסברא אמרינן שהוא לפטור קודם מירוח דעדיין לא נתחייב א"כ נילף קודם מירוח מסברא ולאחר מירוח מהיקשא. זת"ד הטו"א:

ונלענ"ד לומר דליכא למילף כלל אחר מירוח דמעשר דגן

מכן תעשה דשעת עשויה של מעשר בהמה, לפי שאין ענין המירוח של מעשר דגן ושעת עשייה דמעשר בהמה דומין זל"ז אלא נפרדים הם לגמרי וליכא למילף מהדדי. דהנה הריב"ם בתוס' ב"מ כתב ביסוד שיטתו דלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע יעו"ש. וביאור דבריו דענין הפטור של לקוח הוא שאינו יכול לחייב את הלוקח דדוקא תבואת זרעך מיטבל ומתחייב במעשר אבל לוקח אינו מתחייב וכ"ז הוא בלוקח אינו ממורח שאיסור טבל צריך לחול עליו עכשיו ביד לוקח אבל כשנתמרח ביד בעה"ב וכבר נאסר אין אותו איסור נפקע במכירה שהרי אין ענין הלקיחה לרשותו צריך לחייבו עכשיו אלא הוא אסור ועומד כבר, ולא בא ענין פטור הלקוח אלא שלא יחול איסור מלקיחה ואילך ולא להפקיע איסור ישן. וזה אינו שייך אלא במעשר דגן שטובל וחל על התבואה איסור טבל לכן שפיר י"ל דאיסורא דמעיקרא שחל על התבואה עדיין רובץ גם עכשיו. משא"כ במעשר בהמה שאינו טובל ואין כאן שום איסור על גוף הבהמות אלא מצוה בעלמא היא דרמיא אקדקפתא דבעה"ב כמבואר בבכורות (דף נ"ז) לא שייך כלל לומר סברת הריב"ם דכיון שחלה כבר המצוה על בעה"ב תו לא פקעה גם מעל הלוקח ועדיין היא רובצת ממעיקרא דמאי שייטא דלוקח למצות שהיו רובצות אקרקפתא דמוכר. הלכך לעולם כשהוא קונה בהמה בין קודם זמן חיובו בין אחר זמן חיובו צריכה לחול על הלוקח מצות מעשר מחדש לפי שעכשיו נעשית הבהמה שלו, ונמצא שבמעשר בהמה אין מקום לחלק מכח זה בין לפני זמן חיובו ובין אחר זמן חיובו. והשתא הכי ליכא למילף כלל מעשר דגן ממעשר בהמה לפטור בו את הלוקח אחר מירוח כשם שפטור ממעשר בהמה הלוקח אחר שעת עשייה, דממעשר בהמה לא ידעינן אלא שלא תחול על הלוקח מצות מפשר עכשיו בשביל לקיחתו

אבל שיפקע איסור הטבל שהיה רובץ על התבואה מכבר לא מצינו כלל במעשר בהמה והאיך נלמוד ממנו דבר שאין בו. ואפילו ר"ת דס"ל דלקוח אחר מירוח פוטר וקודם מירוח אינו פוטר נראה דלא פליג על עיקר סברת הריב"ם אלא דמיסתבר, ליה יותר לחייב את הלוקח קודם מירוח משום דכיון שנתמרח ברשותו כתבואת זרעו דמי, אבל הא מיהא ודאי דנגד מעשר בהמה חמירא אחר מירוח דמעשר דגן במה שכבר חל האיסור על התבואה אצל בעה"ב ואי לאו דגלי קרא לא הו"מ למילף ממעשר בהמה שיפטר. נמצא דאחר זמן עשייה של מעשר בהמה אינו דומה לאחר מירוח של מעשר דגן אלא לקודם מירוח דמעשר דגן לענין ילפותא דידיה ממעשר דגן. ולפי"ז להריב"ם, דס"ל דלקוח פוטר במעשר דגן רק לפני מירוח מ"מ היה אפשר ללמוד מיניה מעשר בהמה לפטור בו בין לפני זמן עשייה ובין אחר זמן עשייה, דכשם שבמעשר דגן ענין הלקוח מונע חלות החיוב מחדש על הלוקח כך במעשר בהמה לא חל על הלוקח חיוב מחדש וממילא גם אחר זמן עשייה פטור כמ"ש דא"א לחייבו מכח החיוב שהיה רובץ על המוכר דלאו איסור טבל הוא אלא מצוה גרידתא היא דרמיא אקרקפתא דמוכר. וא"כ משום הא גופא איצטריך קרא דכן תעשה לגלויי דרק אחר זמן עשייה פוטר לקוח ולא קודם לכן כדאמרינן בסוגיין דבכורות א"ק תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב כי היכי דלא נילף ממעשר דגן לפטור בתרווייהו. ומיושב ברווחה קושייתנו הנ"ל וקושיית הטו"א:

והנה זוהי הצעת הסוגיא שממנה הוכיח המהריט"א דמוכר

וחוזר ולוקח חייב במעשר בהמה. תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסיל ליה בלקוח אישתמיטתיה הא דאר"א אר"י לקח עשרה עוברין במעי אמן כולם נכנסין לדיר להתעשר ותיעשרה איהי כו', אלמא דאפילו חזר ולקחו נמי פטור. אמנם לפי דברינו הנ"ל אין ראייתו מוכרחת. דלעיל מינה בסוגיא אמרינן הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, מנה"מ א"ר כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בניך אין בלקוח ומתנה אף צאנך ובקרך אינו בלקוח ובמתנה כו' אי מה בנך אינו בלקוח כלל אף שורך וצאנך אינו בלקוח כלל אלמה אר"א אר"י לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר אמר רבא אמר קרא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב. וא"כ המקשה דפריך והא איפסיל ליה בלקוח כיון דאישתמיטתיה הא דאר"א אר"י לא ידע נמי מדרשא דרבא דבשעת עשייה מיעט הכתוב ולדידיה צריך היה הלקוח להיות פטור ממעשר בהמה בין לאחר עשייה ובין לפני עשייה כדפריך הש"ס מה בנך אינו בלקוח כלל, ולפי"ז היה אפשר ללמוד כולה מילתא ממעשר דגן כנ"ל ומדאיצטריך קרא יתירא במעשר בהמה ש"מ דלפטור מכרו וחזר ולקחו אתי דא"א למילף ממעשר דגן ולהכי פריך שפיר והא איפסיל ליה בלקוח, אבל לדידן לבתר דמשני אישתמיטתיה הא דאר"א אר"י ודרשינן תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב ולוקח לפני זמן חיוב אינו נפטר שוב ליכא למימר דהוה ילפינן לקוח דמעשר בהמה ממעשר דגן דא"כ הוה פטרינן ליה גם בלוקח עובר במעי אמו, וא"כ איצטריך קרא דתעשה ללוקח גופיה וליכא הוכחה למכרו וחזר ולקחו וממילא אפ"ל דחייב כמו במעשר דגן. ונמצא דלבתר דמשני אישתמיטתיה אין אנו צריכין כלל לאוקמי בנתנו לה וחזר ולקחו הימנה במעי אמו אלא דאפילו נתנו אחר זמן עשייה נמי נכנס לדיר להתעשר כיון שהוא עצמו חזר ולקחו הימנה. וזהו דלא כפירש"י שפי' גם למסקנא בשנתנו וחזר ולקחו במעי אמו משום דאיהו אזיל לטעמיה בדף י"א דלמסקנא נמי מכרו וחזר ולקחו פטור, אבל לדעת הרמב"ם ולדעת התוס' כמו שתפס החמד"ש אליבייהו דבמכרו וחזר ולקחו חייב אין צורך לפרש את הסוגיא הכי אלא דבכל גווני נכנס לדיר להתעשר כשחזר ולקחו. ולהלן יבואר עוד:

ה

[ה] ואולם ליישוב דברי הרמב"ם ז"ל לא יספיקו דברינו

דאיהו ס"ל (בפ"ב מהלכות מעשר ה"ב) כר"ת דבמעשר דגן הלקוח פוטר אחר מירוח ולא לפני מירוח ודלא כשיטת הריב"ם, וכן לפום מאי דקיימינן השתא כפי שתפס החמד"ש דהתוס' דס"ל דחזר ולקחו חייב במעשר דגן ה"נ דחייב במעשר בהמה ובתוס' ב"מ משמע דר"ת נמי הכי ס"ל יעו"ש א"כ יקשה אליבייהו מסוגיין וכהוכחת המהריט"א, ולכן הנני מוסיף לומר בדרך אחרת דאף אליבא דר"ת והרמב"ם ראיית המהריט"א אינה מוכרחת. דהנה הא דאמר רבא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב יש לפרש על שני פנים א) דמשעה שנראה למעשר ואילך נקרא תמיד שעת עשייה כל זמן שהוא מחויב במעשר, ב) דשעת עשייה מקרי רק זמן התחלת החיוב דהיינו השעה הראשונה שבה נראה להתעשר, שהיא שעת לידה או שמונת ימים דנפיק מכלל מחוסר זמן. שבשעה זו בעינן שיהא דומה לבנך מה בנך שלך בשעה שחל חיוב הפדיון ה"נ צאנך יהא שלך בשעה שהוא נראה להתחייב במעשר פרט ללוקח שלקחו אחר שנילד או אחר ח' שלא היה שלו בשעה שחל עליו חיוב הראוי להתעשר והלכך לקחו במעי אמו שבשעה שנולד היה שלו חייב במעשר וה"ה לקחו תוך ח' למאן דס"ל דמחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר. אבל במה שיהא אינו שלו בכל הזמן חוץ מהשעה הראשונה שנראה לחיוב לא איכפת לן כלל. ולפי"ז אם נתפוס בדרך האחרון נמצא שאם נולד או נעשה בן ח' ברשותו שכבר נתחייב ואח"כ מכרו וחזר ולקחו צריך להיות חייב במעשר שהרי בשעת עשייה היה דומה לבנך. אבל כ"ז הוא רק לדידן לבתר דידעינן מדרשא דרבא דתעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב, משא"כ להמקשן דאישתמיטתיה הא דאר"א אר"י ולא ידע גם דרשא דרבא א"כ לא רק בשעה הראשונה של שעת עשייה לחודא אלא לעולם הלקוח פוטר כדקאמר הש"ס דאי לאו דרשא דרבא הו"א מה בנך אינו בלקוח כלל כו' ובעינן שלא יצא מרשותו כלל באיזה זמן שיהיה, וא"כ אפילו נולד ברשותו ומכרו וחזר ולקחו נמי יפטר משוה"ט שהרי יצא איזה זמן מרשותו, ולכן שפיר פריך והא איפסיל ליה בלקוח. אבל לדידן למסקנא באמת אין זו פירכא כלל דמכרו ולקחו חייב:

אך אפילו נימא כפשוטו כדרך הראשון דשעת עשייה מקרי

לא רק השעה הראשונה שנראה להתעשר אלא כל זמן שהוא ראוי להתעשר דהיינו מיום שנולד או מיום השמיני ואילך שבכל הזמן הזה לא יהא לקוח ולא באה שעת עשייה אלא למעט את הזמן שלפני היותו ראוי להתעשר. לפי"ז אמנם י"ל דאפילו חזר ולקחו יפטר ולא תליא כלל בדרשא דרבא, וכמו דהוה ס"ל למקשן דחזר ולקחו פטור ה"נ לדידן למסקנא דאין מקום לחלק בזה בין סברת המקשן ולמסקנא, מ"מ גם לפי דרך זו יש לדחות ראיית המהריט"א. דהנה במעשר בהמה לא נאמר בהדיא שהלקוח פוטר אלא משום דבעינן שיהא דומה לבנך נתמעט לקוח שאין לקיחה בבנך. והנה א"א לומר דשם בלקוח שעליו, ר"ל מה שנעשה שלו מכח לקיחה ולא מכח לידה הוא דפוטרו לפי שאינו כבנך שהוא שלך מכח לידה ולא מכח לקיחה, דא"כ בלקחו תוך ח' לפני זמן עשייה דקיי"ל דחייב משום דבשעת עשייה מיעט הכתוב דהיינו שלא יהא לקוח בשעת עשייה שהוא אחר ח' אבל מה שנעשה לקוח לפני זמן זה לא איכפת מידי הרי יקשה לן אמאי חייב אפילו כה"ג, נהי נמי דמצד שהוא לקוח לפני ח' אינו נפטר לפי שאותו הזמן אינו שעת עשייה מ"מ ליפטר מפני שהוא לקוח גם אחר ח' בשעת עשייה שהרי גם עכשיו בשעת עשייה עדיין שם הלקוח רובץ עליו ר"ל דהשתא נמי מה שהוא שלו אינו מכח הלידה ברשותו אלא מכח הלקיחה הוא דהוי עכשיו שלו, ואטו בשביל שנעשית הלקיחה מקודם לא רביץ עלי' עכשיו שם הלקוח. אע"כ צ"ל דלא איכפת לן כלל אם הוי שלו מכח לקיחה או מכח לידה אלא דאפילו הוי שלו רק מכח לקיחה נמי חייב ולא בעינן כלל שיהא כבנך ממש שהוא שלך מכח לידה, שהרי יורש

חייב במעשר בהמה ואי אמרת דבעינן כבנך ממש אמאי חייב נהי נמי דיורש עדיף מלוקח הא מ"מ אינו כבנך דבנך אינו גם בירושה אע"כ דלא בעינן כבנך ממש ועיקר המיעוט של לקוח הוא שיהא כל הזמן שלו פרט ללקוח שלפני הלקיחה היה ברשות אחר ומשו"ה יורש דחזינן ליה כאלו נמשך עדיין רשות האב אינו נפטר דדמי כמי שלא היה מקודם ברשות אחר דאידי ואידי כחד רשות הוי, וכ"כ המהריט"א שם לענין הקדיש ופדה אחר זמן עשייה דאפילו תימא דהקדש אינו כמכר דקרבנו הוא מ"מ פטור ממעשר בהמה כמכר וחזר ולקח דבעינן דומיא דבנך שלא יצא מרשותו והרי זה יצא מרשותו לפני המעשר. ומשו"ה אי לאו דרשא דתעשה הו"א דמה שהיה שלא ברשותו אפילו שלא בשעת עשייה נמי פוטר שהרי מ"מ היה שעה אחת שלא ברשותו, ואתא רבא וחדית לן דמה שהיה קודם שעת עשייה אינו פוטר דא"ק תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב. וצ"ל דרק משעת עשייה ואילך איתקש לבנך ולכן רק משעה זו ואילך בעינן שיהא ברשותו, ומשו"ה קנה לפני זמן עשייה אע"פ ששם הלקות רביץ עלי' גם עכשיו וגם בשעת עשייה לאו מצד הלידה הוא שלו אלא מצד הלקיחה מ"מ חייב שהרי משעה שבא לעשייה הוי ברשותו כבנך. ואולם יש לחקור בזה אם גם משעה שנראה לעשייה ואילך אין קפידא אלא שלא יהא שלא ברשותו באיזה זמן של שעת עשייה דהיינו של שעת חיוב מעשר, או דילמא מכיון שהגיעה שעת עשייה בעינן שיהא שלו תמיד בלא הפסק עד שיעשרנו כמו בנך שהוא תמיד שלו בלא הפסק. ונ"מ אם אחר שהגיעה שעת עשייה בא אח"כ זמן שאינו שעת עשייה ושוב חזרה לו שעת עשייה ובכל זמני העשייה היה ברשותו אלא שבאותו הזמן שבינתים שלא היה שעת עשייה אז לא היה ברשותו, דאם נימא כדרך הראשון דשעת עשייה בלבד מיעט הכתוב שבשעה זו בלבד יהא ברשותו הנה מה שהיה בינתים שלא ברשותו שלא בשעת עשייה אינו פוטר כמו שאינו פוטר מה שהיה שלא ברשותו תוך ח' ללידתו או במעי אמו, אבל לפי הדרך השני דמשעת עשייה ואילך איכא קפידא שיהא שלו בלא הפסק כלל כבנך בכה"ג נמי פטור. והנה בפשוטו נראה כדרך הראשון דכיון שהקפידה תורה רק על שעת עשייה ולא על שעת פטור שלפניה ה"נ אין זמן כזה שאינו שעת עשייה פוטר אפילו אם הוא בא אחר זמן עשייה דמ"מ אידי ואידי שעה שאינה של עשייה היא ותעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב. ולפי"ז מכרו אחר שעת עשייה וחזר ולקחו צריך שיתחייב במעשר בהמה, דנראה פשוט דאפילו היכא שהבהמה מצד עצמה היתה יכולה להתחייב מ"מ אם לאיזה טעם שיהיה היא פטורה ממעשר הרי זה נקרא שעה שאינה של עשייה שהרי מ"מ אינה חייבת במעשר. וכן מצאתי בפי' רבנו גרשום בסוגיין שכתב וז"ל איזה אתנן כו' וחזר ולקחו ממנה ובזונה עובדת כוכבים קא מיירי דלא איתחייבי' במעשר דמי כי חזר ולקחו ממנה כלקחו שלא בשעת עשייה ולית ביה איסור לקוח עכ"ל וא"כ ה"נ כיון שהלוקח פטור ממע"ב הרי אותו הזמן שהוא ביד הלוקח נידון לגבי מוכר שהזר ולקחו כשלא שעת עשייה וחייב הוא במעשר. ולא משכחת לה לפי"ז פטורא דלקוח אלא כשהיתה בשעת עשייה ביד מי שנתחייב לעשר דהויא לגבי לוקח אינו שלו בשעת עשייה דחיוב. אך אם נולד ברשותו ומכרו תוך ח' וחזר ולקחו אחר ח' אז הוי להיפוך שהלוקח חייב למ"ד מחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר והבעלים שחזרו ולקחו הימנו פטורים שהרי היה אינו ברשותם בשעה של חיוב:

והשתא הכי נראה ונוכח דמסוגיין אין ראיה לדינא דמכר

וחזר ולקח פטור, דאפ"ל דבאמת חייב מטעם הנ"ל דלא הוי כלקוח דמה שהיתה אינו שלו שלא בשעת עשייה הוה, אבל כ"ז הוא רק לדידן לבתר דידעינן מהא דאר"א אר"י דלוקח עוברים במעי אמן נכנסים לדיר להתעשר והוא מדרשא דרבא דתעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב, משא"כ להמקשן דאישתמיטתי' הא דאר"א אר"י ולא ידע דרשא דרבא וסבר דלוקח לפני שעת עשייה נמי פטור א"כ מוכר שחזר ולקח נמי פטור מה"ט שהרי היתה אינו שנו בינתים, מאי אמרת שעה זו שביד הלוקח כשלא בשעת עשייה דמיא הרי לדידיה לוקח שלא בשעת עשייה נמי פטור, ומשו"ה שפיר פריך והא איפסיל ליה בלקוח. נמצא דזה אינו אלא אליבא דמקשן אבל לדידן באמת מכר וחזר ולקח חייב. ולפי"ז לבתר דמשני אישתמיטתי' כו' הא דתני תנא קמיה דרב דבנתנו לה וחזר ולקחו הימנה נכנס לדיר להתעשר לא בעינן לאוקמי' כלל בנתנו לה וחזר ולקחו הימנה כשהוא בממי אמו אלא אפילו נתנו אחר זמן חיוב נמי נכנס לדיר להתעשר כיון שחזר ולקחו הימנה וכמש"ל. והא דאמר אישתמיטתיה הא דאר"א אר"י אין כוונת הש"ס דלדידיה נוקמי ברייתא בכה"ג אלא למימר דמינה מוכח דרק בשעת עשייה מיעט הכתוב מה שאינו שייך בחזר ולקחו. וה"ה דהוה מצי נמי למימר אישתמיטתיה הא דאמר רבא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב אלא משום דרבא עלה דמימרא דר"י קאמר לה הלכך מייתי לעיקר המימרא דמינה מוכח דינא דרבא. והא דפריך הש"ס בתר הכי ותיעשרה איהי לאו למימרא דבכה"ג דאוקימנא השתא יכולה איהי לעשר, דהא השתא מצינן לאוקמי בנתנו אחר זמן עשייה ואיהי פטורה אז מלעשר, אלא הכי פריך לתנא דתני קמיה דרב דמהדר בתר אתנן למישכח ביה גוונא שנכנס לדיר להתעשר למ"ל לצייר בנתנו לה אחר שעת עשייה שאינו נכנס לדיר להתעשר אא"כ חזר ולקחו הימנה הרי אפשר שיכנס לדיר להתעשר אפילו בדלא חזר ולקחו הימנה אלא בדמעשרא איהי כגון שנתנו לה במעי אמו שאינו נפטר גם אצלה בלקוח כדר"י, ומשני בזונה כותית פסקינן והא קמ"ל דזונה ישראלית לא הוי אתנן. והשתא א"ש שסתם הרמב"ם דכל שנולד ברשותו חייב במעשר דאפילו מכרו אחר לידתו [או אחר ח' שחשוב כנולד ברשותו] מ"מ כיון שחזר ולקחו חייב במעשר וכללא רבא הוא דמי שנולד ברשותו חייב, וכן כשנעשה בן ח' ברשותו חייב דחשיב כנולד ברשותו כמ"ש הרמב"ם שם (פ"ו הט"ו):

ו

[ו] הן אמנם דאף שדחינו ראיית המהריט"א מהש"ס מ"מ

ראייתו נכונה עכ"פ מרש"י ז"ל שפי' וז"ל אישתמיטתיה להאי מקשה הא דאר"א כו' וה"נ כגון שנתנו במעי אמו, ותיעשרה איהי כיון דבמעי אמו נתנו לה עכ"ל, הרי דלמסקנא נמי מיירי בכה"ג שנתנו במעי אמו. אבל אי לסיועי מרש"י ז"ל א"ל לסיועי מכאן שהרי מפורש הכי בדבריו לעיל (דף י"א) כמש"ל. ובשמ"ק בסוגיין ראיתי דהכי ס"ל גם לרגמ"ה ז"ל, דנראה שלא היתה לפניו הגירסא בש"ם והא איפסיל ליה בלקוח אלא הוא עצמו ז"ל הקשה כן. הרי דס"ל נמי דחזר ולקחו פטור ממעשר, וכן מפורש בדבריו בדף י"א בפירושו הנדפס בש"ם ווילנא. ולפי מ"ש וכמו שתפס החמד"ש נראה דפלוגתא היא בין רגמ"ה ורש"י ובין התוס' והרמב"ם:

אולם אחרי דלרגמ"ה ורש"י ז"ל מצינו מפורש דפטור קשה

עלינו לחדש בזה פלוגתא מדעתנו ולהעמיד סתימת לשון הרמב"ם נגד המפורש בדבריהם. לכן נראה לומר דמתוס' ורמב"ם נמי אין ראיה להיפוך. דהנה מה דדייק החמד"ש מהר"מ ז"ל דלשון עד שיולדו מיותר וכן מ"ש דלאו כללא רבא הוא אינו אלא דיוק קל שאין בי בכדי יסוד. ומה שהקשינו שאם היתה דעת הרמב"ם ז"ל כן היה לו להביאה להלכה כיון שהוא דבר המפורש בש"ס, הנה לפי המבואר בשמ"ק בכורות דרגמ"ה ז"ל לא גרס כלל בש"ס להך קושיא דאיפסיל ליה בלקוח ופירוקא דאישתמיטתיה כו' שפיר י"ל דהרמב"ם נמי לא פליג אעיקר דינא והא דלא הביאו להלכה אפשר שגירסתו היתה ג"כ כגירסת רגמ"ה וכיון שאינו מפורש בש"ס לא הזכירו כדרכו ז"ל בכ"מ:

ובטעם הדבר דחזר ולקחו פטור צ"ל דס"ל דמזמן שבא

לשעת עשייה ואילך צריך להיות כבנך בלא הפסק שלא יצא עוד מרשותו אפילו בזמן שאינו שעת עשייה כמש"ל ומשו"ה אפילו חזר ולקחו נמי פטור והכריחם לזה מאי דמשני אישתמיטתיה הא דאר"א אר"י ולא קאמר אישתמיטתיה הא

דאמר רבא וכן מאי דפריך ותיעשרה איהי. ואע"ג דלעיל בדברינו הראינו פנים ליישב נראה להם לדוחק. דפשטיות הדברים לא משמע הכי אלא דבהא דמשני אישתמיטתיה כוונת הש"ס למימר דמיתוקם הא דתני תנא קמיה דרב בשנתנו לה במעי אמו דוקא וחזר ולקחו וכדפירש"י ורגמ"ה:

איברא דלכאורה קשה טובא לפירש"י דמיירי שנתן לה

במעי אמו ומ"מ כשנולד שם אתנן עליו והרי אמרינן בתמורה (דף ל' ע"ב) דלב"ה דרשינן הם ולא שינוייהם הם ולא ולדותיהם. והנה אליבא דב"ש דס"ל דאין שינוי באתנן אין להקשות משום הם ולא ולדותיהם לפמ"ש התוס' בב"ק (דף ס"ו ע"א ד"ה הם) דגם בעיברו ואח"כ נתן לה הולד מותר, לפי שטעם ההיתר הוא משום דעיקר דעתה אפרה ולא אולד כמבואר התם בתוס' וזה לא שייך אלא כשנותן לה גם את האם, ולכן אין להקשות כאן שיהא הולד מותר דאפשר לאוקמי שלא נתן לה גם את הפרה אלא הולד לחוד דודאי דעתה עילויה ונשאר באיסור אתנן. ומשכחת לה הקנאת עובר במעי אמו אע"ג דהוי דשלב"ל כגון שהקנה פרה לעוברה דבכה"ג קנה עובר כמבואר בתו"מ וסי' ר"ט ס"ד). וכ"ז הוא רק לב"ש מצד ולדותיהם אבל אליבא דב"ה יקשה שיהא מותר משום שינוי דמעיקרא עובר והשתא בהמה, דזה הוי שינוי לגבי גזלה לדעת הראב"ד, ואפילו לדעת הרמב"ם שאינו שינוי משום דהוי ממילא אפשר דלענין אתנן לא שייך כלל לפלוגי בהכי, יעוי' בטוח"מ (סי' שנ"ד). אבל לפמ"ש לעיל בביאור הסוגיא ניחא דנא מוקמינן לה כלל שנתנו במעי אמו, והא דמקשה ותיעשרה איהי לאו למימרא בגוונא שנתן לה כשהוא במעי אמו דא"כ יפקע מיניה דין אתנן, אלא כגון שנתן נה בתוך ח' לדידן דקיי"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר וכמ"ש לעיל דפריך אתנא דמהדר בתר גוונא שיהא נכנס להתעשר. אבל מצאתי שכבר עמד בזה הרב הרש"ש בהגהותיו ותי' דלאו שינוי הוא לגבי מזבח כדאמרינן בע"ז (דף מ"ז ע"א) לענין ולד נעבד דמעיקרא בהמה והשתא בהמה ולא דמי לגזלה כמ"ש התם התוס' לדף מ"ו ע"ב ד"ה כל האסורין), וללישנא קמא דהתם דעובר שנולד הוי שינוי כחטים שעשאם סולת משכחת אתנן שנכנס לדיר להתעשר במחוסר זמן ודלא כר"ש. אבל אם העלה ארוכה לל"ק מסוגיין דנוקמי אחר לידה ובתוך ח' הנה עדיין יקשה מהא דאמרינן בנדה (דף מ' ע"ב) יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן כו' וקסבר ולדות קדשים כו' וכן מהא דזבחים דף קי"ד ע"א) בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה כו' אתנן ומחיר כלאים יוצא דופן בולדות קדשים, הרי שחל האתנן כשהוא עובר ולא פקע מיניה בלידה ודוחק לומר דאתיא כב"ש דאין שינוי מועיל באתנן. ואפילו למאי דמסקינן בע"ז דנולד לא הוי שינוי דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכסברת התוס' דשאני מזבח מגזלה, מ"מ תונכך אני דשרא לא נאמרו הדברים אלא בנעבד אבל באתנן דמיניה ילפינן שינוי קונה עיי' ב"ק (דף ס"ה ע"ב) ובתוס' שם (ד"ה הן) אילי שאני. ועיי' בקצוה"ח וסי' שנ"ד) וצ"ע. ואולם איך שניישב בכל הני הרי חזינן דאיסור אתנן שחל על העובר לא פקע בלידתו וא"כ שפיר תתפרש לן הסוגיא כפירוש רש"י שנתן לה כשהוא במעי אמו:

ז

[ז] ומה שכתב החמד"ש דאין מקום לחלק בין מעשר דגן

למעשר בהמה ולשיטת התוס' דמכרו וחזר ולקחו חייב במעשר דגן ה"נ דחייב במעשר בהמה, נא נראה כלל וטובא איכא לחלק בינייהו, דדוקא במעשר דגן שפטור הלקוח שבו ילפינן מקרא דתבואת זרעך שזה אינו תבואת זרעו שפיר חייב המוכר שחזר ולקחו שהרי תבואת זרעו היא, דגם כשמכרו לא פקע מיניה אלא קניינו ולא מיקרי שלו אבל תבואת זרעו הויא אפילו כשהיא ביד לוקח, משא"כ במעשר בהמה שפטור הלקוח שבו הוא מקרא דבנך שיהא דומה לבנך מכיון שמכרו פעם אחת ה"ז אונו דומה לבנך ואינו מועיל עוד מה שחזר וקנה. ואפילו תימא דמ"ש התוס' דחזר ולקחו חייב במעשר דגן אינו משום שהיא תבואת זרעו אלא דסברא היא שלא בא פטור הלקוח אלא שלא יתחייב הלוקח מעתה אבל לא להפקיע חיוב מעל המוכר שהיה מחויב כבר בדבר מ"מ אין זה שייך במעשר בהמה, דדוקא במע"ד שהוא טובל וחל על התבואה איסור טבל איכא למימר דכשמכרו לאחר גלי קרא דעל הלוקח לא חל אבל איסור דרביץ על המוכר לא מצינו שנפקע אלא נשאר הוא עדיין באיסורו הקודם דגם עכשיו שהוא ביד הלוקח חייב המוכר במעשר, ר"ל שאסור למוכר לאוכלו אפילו אי לא קנייה בהדי דלעפי', אלא דכל זמן שהוא ביד הלוקח לא נ"מ למוכר מידי וכשחזר ולקחו נ"מ למוכר לחיובי ביה כדמעיקרא, ונמצא דמאי דאמרינן חזר ולקחו חייב אין פירושו דקודם לכן היה פטור והלקיחה שחוזר ולוקח היא דמחייבתו במעשר אלא שעדיין באיסורו הראשון הוא עומד כל הזמן אפינו כשהיה ביד הלוקח ולא הוה הפסק לאיסורו כלל, ומה שאמרו חזר ולקחו דוקא הוא משום דקודם שלקחו הוא ביד הלוקח ולא נ"מ למוכר מידי כמש"ל ודיברו בהווה, משא"כ במעשר בהמה שאינו טובל כלל ואין שום איסור רובץ על גוף הבהמות אנא מצוה היא דרמיא אקרקפתא דבעה"ב ליכא למימר דגם כשמכרו לא נפקעה ממנו המצוה שהרי אי אפשר הוא דהאיך יהא זה מצווה לעשר מה דאינו שלו עכשיו, [דדוקא באיסור שייך לומר שרובץ גם בדבר שאינו שלו ולא במצוה כמובן]. אלא בודאי נפקע ממנו החיוב הישן במכירתו ועכשיו כשחזר ולקחו בא להתחייב מחדש והרי זה בא מצד הלקיחה ושפיר אפשר לפוטרו משום לקוח ואינו דומה כלל למעשר דגן:

ואולם קושטא דמילתא היא דבמעשר דגן נמי אין טעם

החיוב של חזר ולקחו משום שהמוכר באיסורו הראשון עומד, דזה לא שייך אלא לר"ת דלקוח פטור בלוקח אחר מירוח אבל להריב"ם דבלוקח קודם מירוח מיירי הרי לא נתחייב עדיין המוכר. וכ"ת דמ"ש התוס' דחזר ולקחו חייב הוא רק לר"ת אבל להריב"ם באמת במע"ד נמי מכרו וחזר ולקחו פטור. ז"א דהר"ש בפאה (פ"א מ"ו) ס"נ כהריב"ם ואפ"ה כתב נמי דחזר ולקחו חייב. ועוד דאפילו לר"ת לא א"ש דאין זה שייך אלא כשמירחו המוכר ע"מ לאוכלו ונמלך עליו ומכרו שנתחייב במעשר במירוח זה אבל כשמירחו ע"מ למוכרו לא שייך לומר כן שלא נתחייב המוכר כלל כמבואר התם בב"מ ואכלת ולא מוכר, ומכש"כ לפמש"ל בשם השמ"ק דמשו"ה פטור הלוקח לר"ת משום דגם המוכר פטור ובשם הרמב"ן מובא התם בשמ"ק דדוקא בשמירתן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו פטור הלוקח אבל בשמירתן על דעת לאכול ונמלך ומכרן שכבר חל החיוב באמת גם הלוקח חייב לעשר, וא"כ כל עיקר פטורא דלקוח היא במקום שלא נתחייב המוכר עדיין ואפ"ה אם חזר ולקח מתחייב הוא עכשיו, ומוכח מזה דלאו משום טעמא דבאיסורו הראשון עומד הוא חייב אלא משום דתבואת זרעו חייבה תורה והרי זו תבואת זרעו שלא נפקעה ממנו במכירתו וכמ"ש. ומ"מ במירחו ע"מ למוכרו וחזר ולקחו עדיין צ"ע ובירור:

ומסתפק אני עוד לר"ת שבלקחו קודם מירוח ונתמרח

ברשות לוקח חייב ולפום מאי דמשמע מתוס' דזה מיקרי כתבואת זרעו של לוקח, האיך הדין אם חזר המוכר ולקחו אם חייב הוא במעשר או לא, מי נימא דעכשיו שנתמרח ברשות לוקח תבואת זרעו של לוקח הוא לגמרי והמוכר שלקחו ממנו כלוקח דעלמא דמי, או דילמא אע"ג דהוי כתבואת זרעו של לוקח משום המירוח מ"מ תבואת זרעו של מוכר נמי הוי שגדלה ברשותו:

ומה שנסתייע החמד"ש ממ"ש הרמב"ם במפקיר כרמו

והשכים ובצרו שחייב בלקט כו' הואיל והיה שלו ועכשיו הוא ג"כ שלו קרינן ביה שדך, הא נמי לא שייך כלל

למעשר בהמה דאע"ג דמיקרי שורך מ"מ לא דמי לבנך ונתמעט כנ"ל:

ומעכשיו כיון דאין ראיה מתוס' ורמב"ם להיוב מהיכא

תיתי לן לחדש בזה מחלוקת בין הראשונים מנפשנו, וממילא הדרינן להחזיק כדעת רש"י ורגמ"ה וכל למעוטי בפלוגתא שפיר דמי, וצדק ממנו המהרי"ט אלגזי שתפס במוחלט דמוכר וחוזר ולוקח פטור ממעשר בהמה באין חולק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף