שבות יעקב/ב/קעא
|
< הקודם · הבא > |
אפטרופס של יתמי שמעון שמינו אביהם שתובע לראובן שמצא כתב בפנקס שמעון שחייב לו ראובן על משכנות אלו ואלו סך מאה זהו' וראובן טוען שפרעו לו בחייו ולא נשאר חייב לו רק סך חמשים זהו' היכי לדין דייני להאי דינא:
הנה לכאורה דין זה מפורש בטח"מ סי' ע"ב והובא בש"ע שם סעי' ל"ה והמוצא הדין הוא מבע"הת שער מ"ט חלק ג' וברי"ו ככ"ו ח"ג וז"ל ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם בחמשים וטוענין היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה החמשי' שראובן מודה יתן מיד ליתומי' והחמשים אחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וכו' ונוטלין החמישים מיד השליש עכ"ל א"כ י"ל ה"ה בנדון דידן יעשו כן דהיינו שישלם רק חמשים ובעד חמשים הנותרים יתן המשכון בעד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשי' ואז יפדה המשכון בעד חמשים הנותרים אע"ג דהתם צריך להשליש מיד המעות משום שהממשכן תובע משכונו וצריך לו מיד משא"כ כאן שהוא אין צריך למשכון עדיין רק שאפטרופס תובע לו בעד ממונו ואין מקום לומר דלמה איצטריך להמתין עד שיגדלו היורשי' ישבע מיד האפטרופס שמינו אבי יתומים וכה"ג מבואר בח"מ סי' ק"ח סעיף ו' וז"ל אם יש לקטן אפטרופס שמינהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע האפטרופס שלא צוה אבי יתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע וה"ה כאן דיש לו לישבע שלא צוה אביהם שפרע החציה זה אינו דהא בבעל התרומות סיים וכתב וז"ל ומה שטוען הממשכן ישבעו הקרובים שכך צוה המת וכו' ופסק דקרובים אין עליהם שבועה ולא חרם סתם שאפוטרופס של יתומים חובה עליו לטעון ליתומים כל דבר ודבר מכל טענה שאפשר לטעון עכ"ל הרי מבואר דאין האפוטרופס מחויב לישבע כלל ולא לקבל עליו אפי' חרם סתם בכה"ג ואם יאמר האומר דא"כ דברי הח"מ סתרו זא"ז וגם המקור דין ששניהם הם מבע"הת סתורים אי משום הא לא תברא דבאמת תמיהא זו כבר הרגיש בה בגידולי תרומה שם שער מ"ט ח"ג והניח בתימא דלמה אפי' חרם סתם לא יטיל עליו גם בב"ח בסי' ק"ח הרגיש בסתירת דברים אלו ומחלק ביניהם יע"ש גה הש"כ בסי' ע"ב ס"ק קמ"ז מדחיק בזה יע"ש ולע"ד א"צ לכל זה ותמה אני על תמיהתם ולק"מ מדהתם בסי' ע"ב הממשכן תובע משכונו מן היתומים ואף אם לא טענו הקרובים והאפטרופס כלום בעד היתומים אפילו היתומים עצמן היו אומרי' אין אנו יודעים כלום לא היו מוציאין כלום מן היתומים עד שיגדלו וישבעו שבועת היורשים ע"כ לא נגרע כח היתומים בשביל טענת הקרובים והאפטרופסים ואף אם יאמרו כדבריו האפטרופס והקרובים אין מוציאין מהיתומי' ע"פ עדו' האפטרופס שהוא עד א' והקרובים הם פסולין ואדרב' אין נזקקין לנכסי יתומים כלל כשהן קטנים וכמבואר בח"מ סי' ר"צ סעיף י"ב היה לאדם תביעה אצל יתומי' אין לאפטרופס לטעון בשבילם ואם טען ונתחייב הדין חוז' ע"ש בסמ"ע וא"כ מה לנו להשביע את הקרובים והאפטרופס בחנם או להטיל עליהם חרם סתם משא"כ בסי' ק"ח שאפטרופס תובע לגבות חובותיהם אזי הוצרך לישבע וא"כ לכאורה בנדון שלפנינו שאפטרופס תובע שיפדו המשכנות מהיתומים יש להטיל עליו שבועה שלא צוה אביהם שפרע החציה אבל אחר העיון גם זה אינו דבנדון שלפנינו אין צורך כלל שישבע האפטרופס דהא מבואר בח"מ סי' ל"ז סעיף ח' ובסי' ר"ן סעיף י"ב דאפטרופס יוכל להעיד ואינו נוגע בעדות ומה צורך לו לשבע ואדרבה הוא בעד אחד והוא יוכל לפטור אפי' היתומים משבועה כעד אחד דעלמא דפוטר משבועה והא דבסי' ק"ח צריך האפוטרופס לישבע מיירי בענין שהוא פסול לעדות שהוא קרוב וכה"ג לכן הצריכו לישבע משא"כ אם הוא כשר לעדות פשוט הוא שאין צריך לישבע כמו כל עד דעלמא וזה הוא פשוט וברור ובתשובת חוט השני סי' ו' וז' לא הרגיש בכל זה יע"ש הרי זכינו לדין שצריך ראובן לשלם כפי הכתוב בפנקס ואין לו שום שבועה על היתומים ולא על האפוטרופס כיון שהוא טוען שלא צוה המוריש כלום כנ"ל הקטן יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |