אמרי בינה/דיני הלוואה/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה יז

סי' יז

כתב בש"ע (סי' מ"א ס"א) מי שבנה שט"ח כו' אבל שטר מתנה שנמחק כותבים לו אחר אעפ"י שלא נקרע הראשון וכתב הרמ"א וכותבים השטר מזמן הראשון וזה מדברי תוס' ב"ב (דף קס"ח) משם הר"י דדלמא חזר הלוקח ומכר להמוכר ויאמר שהמוכר חזר ומכרו לו פעם שנית ויש לדקדק בדברי רמ"א דכתב דין זה באמצע דברי המחבר וקאי על מתנה שהוא שלא באחריות ובאמת בתוס' שם מבואר אף אם היה מתנה באחריות וכן בשטרי מקח וממכר דאז צריך לכתוב בשטר השני ששטר זה לא נכתב לטרוף לא ממשעבדי ולא מבני חרי רק להעמיד שדה זו בידו גם כן כ' תוס' דצריך לכתוב מזמן הראשון דמזמן דהאידנ' איכא למיחש לשמא חזר ומכרה למוכר ויוציא אחר כך שטר זה ויאמר האידנא הוא דזבינתא מינך והדר טריף שלא כדין. וכן המחבר לקמן (סי' רל"ט) כתב זה בשם יש מי שאומר. ובאמת צריך להבין כיון דנכתב בהשטר שטרא דנן דלא למגביה ביה מובן דלא נכתב רק בשביל שאבד שטר הראשון ואם כן לא נאמין לו שקנאו ממנו שנית בזה השטר וכבר עמד על זה בסמ"ע שם (ס"ק ב') וכתב דחיישינן שיאמר מעולם לא קניתי רק מזמן הזה ואז בקש מן העדים שיכתבו לו שני שטרות והשטר גמור נאבד ונשאר בידו זה וזמנו מוכח שקנהו מהשתא. וקשה הא עיקר החשש הוא לחזר ומכרו למוכר אם כן יוציא המוכר שטרו שקנה ממנו וע"כ דהיה בידו מכבר שקנה פעם ראשון וכיצד יאמר מעולם לא קניתיהו רק מזמן הזה דיכחיש זאת השטר שהוא ביד המוכר שחזר וקנה ממנו וע"כ עיקר החשש הוא שיאמר הדרית זבינת כמו שכ' שם בש"ע ובאמת לשון התוס' הוא האידנא הוא דזבינתא מינך משמע כדברי הסמ"ע דיאמר רק האידנא קנה ממנו ולא מעיקרא אבל קשה דהא ע"ז הוא מוכחש בשטר המכר שיש ביד המוכר. וכן בטור כ' החשש שיאמר אחר שמכר לו חזר וקנה ממנו וכמו שכ' המחבר אם כן יקשה הא מוכח מתוך השטר שבידו דלא נכתב רק בשביל שאמר שאבד השטר הראשון. והב"ח שם כ' דהלוקח יאמר שחזר ולקח ממנו שלא באחריות ולא מפני שאבד שטרו וזה אתי שפיר אף שיש ריעותא דלא יש לו אחריות מ"מ לא איתרע השטר בשביל זה. ובדברי הסמ"ע צריך לדחוק דשמא חזר המוכר וקנה ממנו שלא בשטר רק שחזר ומכרה לו בקנין ואחר כך יאמר שלא קנה ממנו מעולם אף שהודה בפני עדים ששלו הוא ומוכר לו יכול לומר ששיחק בו אבל מעולם לא קנה ממנו רק אחר כך בשטר השני. או באם אינו ידוע למי היה הקרקע מקודם יטעון הלוקח שמעולם היה הקרקע שלו והוא מכר לו בכח שטר מכירה שיש בידו וחזר וקנה ממנו בכח שטר זה שיש בידו מזמן השני:

ואם המוכר לפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני כן כ' הש"ך (ס"ק ח') ולכאורה משמע מדבריו דוקא אם המוכר בפנינו ומצוה לכתוב אז כותבין מזמן שני אבל אם אינו מצוה אף שהוא בפנינו אין כותבין מזמן שני אולם בס' תורת חיים ב"ב שם כ' כשהוא לפנינו ואין בידו ראיה שחזר ולקחה כותבין מזמן שני דאז ליכא למיחש למידי ויש להבין למה ליה לתוס' לחשש זה דחזר המוכר וקנה מהלוקח בינתיים הא בלאו הכי ראוי שלא יכתוב מזמן השני דיש חשש דלמא מכר או נתן הלוקח השדה לאחר והשד' מוחזקת שהוא של המוכר מעולם ויאמר שמזמן השני קנה ממנו ונמצא מכר או נתן אז שדה שאינו שלו וא"כ אף אם המוכר בפנינו ואינו טוען שחזר וקנאה ממנו ניחוש לחשש הנ"ל ולא נכתוב לו שטר מזמן השני. אך זה אינו דהא מבואר (סי' שע"ה) במוכר שדה שאינו שלו אם חזר ולקחה מן הבעלים אז נקנה השדה להלוקח מטעם דניחא ליה כי היכא דליקום בהימנותיה. אך יקשה למה שכתב הב"ח (סי' מ"ג) מובא שם בש"ך (ס"ק כ"ט) עוד טעם דמאוחר במכר פסול מחשש פסידא דבעל חוב שלוה אחר זמן שקנה וגם קודם שקנה וכ' לתרוייהו דאקני יחלוקו השדה שלא כדין ומה שדחאו שם הש"ך דבריו תמוהין כמו שתמה אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט דהא אם אין עדים שקנה מעמידין הנכסי' ביד המוקדם ואם יש עדים שקנה רק שא"י חולקין כמבואר (סי' קי"ב) ואם כן אם מכביש השטר ולא יהי' עדים דקנה נוטל המלוה הראשון ואי לא מכביש וכ' להאחר הזמן ממילא יש עדים דקנה. וכתב אאמ"ו ז"ל שם לתרץ ע"נ דבמאוחר באמת אינו חל המכירה רק מאותו זמן שכ' בשטר והוי לוה ולוה ואח"כ קנה דמן הדין יחלוקו וזה אתי שפיר בשטר קנין אבל בשטר ראיה יתחיל המכירה מיד בזה יש באמת לפסול מחשש דהב"ח הנ"ל ובש"ע דקאמר הטעם משום דלמא חזר וקנה מהלוקח היינו בשטר קנין דהוא באמת דאיקני ומפסיד מה"ד אבל בשטר ראיה שייך ג"כ טעמא דהב"ח עיין שם בנועם דבריו. ואם כן באבד השטר דבזה באמת כבר קנה הקרקע מזמן שטר הראשון ואם יכתבו העדים שטר השני מזמן השני נשאר טעם הב"ח דיש פסידא דבעל חוב מצד דהוי דאקנו אצל הלוקח ובאמת כבר קנה וגם יש עוד לחוש לפסידא דבעל חוב של הלוקח יטרוף דלמא לוה בינתיים ולא שיעבד לבעל חוב דאיקני וכשימכור לאחר לא יטרוף הבעל חוב וכמו שכ' שם אאמ"ו ז"ל ובשטר קנין המאוחר ליכא כל חששות הנ"ל כיון דבאמת אינו חל עד זמנו מה שאין כן באבד השטר אם נכתב השטר מזמן השני דשל השתא אף שהוא בצוואת המוכר שייך כל החששות האלה:

וראיתי ברמ"ה ב"ב (פ"י אות ק"ה) וז"ל וה"מ בשטרי מאחרי דאכתבי בניסן וקבעו לזמנייהו בתשרי דאפשר דמסר לי' נהליה בניסן ונפיק מניה חורבא ולהכי צריך כל הנך תקנתא אבל שטר מו"מ דזבין ליה ארעא בניסן ולא כתב ליה שטרא כלל עד תשרי כו' כשרין דלא נפיק מנייהו חורבא כלל עכ"ל הרי מבואר דהיכא דליכא שום חשש מצד המוכר דלמא הדר וזבין מניה דלוקח כותבין ועיין ש"ך (סי' מ"ג ס"ק ל') באם הודיעו העדים למוכר כותבין שטר מקח מאוחר ובתומים שם כ' גם על זה דאפשר הדין אמת והוא מבואר ברמ"ה [ועיין שם ברמ"ה אות ק"ט) דבשטרי מקח אם נתאחר ואין העדים זוכרין יומא דקנו ממנו אם כתבו יומא דכתביה ביה פסול אלא היכא דכתבו ליה מדעת המוכר וזה דלא כדברי הב"י (סי' רל"ט) שכ' בביאור דברי הטור דבכה"ג ל"ח על חזר ולקחו וכמו שכ' שם בסמ"ע דיש לו קול ולפנינו דעת הרמ"ה דלא סמכינן ע"ז רק היכא דכתבו מדעת המוכר דכה"ג ליכא למיחש ולא מידי] עכ"פ מבואר דדעת הרמ"ה דאם מצד המוכר ליכא שום חשש ל"ח על חששות ופסידא של אחרים ודלא כשיטת הב"ח הנ"ל ועיין בס' בני יעקב (דף ל"ה ע"א):

עוד כתב שם התו"ח דאם אין יודעין זמן הראשון שאין כותבין בו שום זמן דשטר שאין בו זמן כשר ורק כותבין זמן כדי שנדע מאיזה זמן יטרוף מלקוחות וכיון דכותבין בו חוץ מאחריו' שוב אין צריך לכתוב בו זמן וכיון דא"ב זמן אם חזר ומכרה למוכר לא מצי למימר האידנא הוא דזבינתא מינך דאדרבה מוכר מצי למימר אנא דזבינא מנך בתר הכי דדומה להא דמבואר (סי' מ"ג סכ"ג) דנותנין למי שיש לו זמן בשטרו וה"נ כיון דבשטרו של מוכר כתוב בו זמן ובשטרו של לוקח לא כ' בו זמן איכא למימר שנכתב קודם שטרו של מוכר. ולכאורה אינו דומה לשם דשם כיון שאין אחד מהתובעים מוחזק בהשדה לכן נותנים למי שזמנו מבורר אבל מניין לנו להוציא מן המוחזק הואיל דיש לו זמן מבורר ולמוחזק יש זמן סתמא מ"מ המוציא מחבירו עליו הראיה אולם בהרא"ה מס' כתובות (דף צ"ד) בהך עובדא דתרי שטרא בחד כ' בה' בניסן ובחד כתוב בניסן סתמא כ' וז"ל אי נמי איכא לפרושי אפילו אחד שטר הלואה ואחד שטר מכר והכתיבו בו ה' בניסן היה שטר הלואה ודכתוב בו בניסן היה שטר מכר אוקמה ר' יוסף לההוא דה' בניסן בנכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה ולכן האי דכ' ביה בה' בניסן עדיף מההיא דכתב ביה ניסן סתמא דאימר בר כ"ט בניסן את עיין שם הרי בשביל דהקרקע מוקמינן בחזקת מרא קמא ואמרינן בזמן המאוחר מכרו המוכר בשביל זה גובה הבע"ח וכ"כ בדרישה (סוף סי' קי"ט) דאם יש בשט"ח זמן מבורר ובשטר שביד הלוקח אין זמן קנייתו מבורר ל"מ הלוקח לדחות לבעל חוב ולומר אני קניתי קודם עיין שם ומשמע מדבריו אף אם הלוקח הוא מוחזק בהשדה ויושב בה ואם קנה מקודם לא חל כלל שעבודו דבעל חוב מ"מ מוקמינן השדה על חזקת מרא קמא ואמרינן דקנה אחר כך. ואם כן הכא בנידון דהתו"ח אף דהלוקח יושב בהשדה מ"מ כיון דבשטרו אין הזמן מבורר ובשטר שביד המוכר שקנה ממנו הזמן מבורר וכיון דידענו דפעם אחד הי' של המוכר שקנה בהחזרה מיד הלוקח מוקמינן על חזקת מרא קמא ואמרינן דמאותו זמן שקנה שוב לא יצא מחזקתו והשטר שביד הלוקח היה נכתב קודם לזה:

וראיתי בנתיבות המשפט (סי' קי"ט ס"ק ד') דחקר בזה באם אין ביד הלוקח שטר בזמן מבורר או דאין לו שטר כלל רק שבא על הקרקע בטענת חזקה דשעבוד הוי כמכר ונותנין למי שיש לו זמן מבורר וכתב דאם הלוקח הוא מוחזק אמרינן המוצי' מחבירו עליו הראיה והביא ראיה מדברי תוס' גיטין (דף י"ז) שאם לא יהיה זמן בשחרור של העבד אין הלוקח שלקח את העבד יכול להוציא משום דהעבד מוחזק בעצמו עיי"ש:

ואאמ"ו ז"ל בחידושיו הנדפסים סוף ספר דברי משפט העלה שם דיש לומר דוקא מלוה שבא בשטר מבורר טורף מלוקח שיש לו זמן שאינו מבורר משום דכמו אם היה הלוה בא לדון עם הלוקח כגון שהיו פירות מונחים ביד אחר והלוקח בא עם שטרו שהוא בסתם ניסן והמוכר טוען שבסוף ניסן מכר לו והפירות הם שלו המוכר הלוה היה נאמן מטעם חזקת מרא קמא לכך המלוה זוכה בשעבודו בכל זכות שהיה להמוכר מה שאין כן בשטר שיחרור דאין בו זמן אם משוחרר מקודם שקנה אותו הלוקח שטרו חספא בעלמא הוא אם כן לא שייך לומר מה מכר כל זכות שהיה לו לרבו מה שאין כן במלוה דשטרו מבורר יש לו כח וזכותו של הלוה המוכר עיין שם בדבריו. ואנכי דנתי אז בפני אאמ"ו ז"ל דגם אם המוכר בא לדון עם הלוקח על הפירות יש לומר כיון דחזקת מרא קמא איתרע דהא בודאי מכר השדה לא שייך לומר כ"כ חזקת מרא קמא על הפירות ודומה למה שכ' רשב"א בתשובה בדברי רמב"ם דפוסק ת"כ אין מוציאין משום דלא הוי לו חזקת מרא קמא על הולד ואף דשם לדעת רוב הפוסקים הוי חזקת מרא קמא מעליתא היינו טעמא דהיינו מוחזקים כשיולד יהיה שלו דבמעי אמו היה ודאי שלו ובהא דמחליף פרה בחמור וילדה דמוקמינן על חזקת מרא קמא כתב מהרי"ט בחידושיו מס' כתובות (דף ע"ו) היינו דמוקמינן הפרה בשעת לידה בחזקת מרא קמא ואמרינן דאחר כך נמשך החמור ועיין מה שכ' בזה בדברי חיים דיני תפיסה (סי' ט') אבל בפירות דלא היה מוחזק בהם כלל ואנו דנין שבזמן שנלקח הפירות היה בחזקת מרא קמא לא אלים כל כך ואף אם נאמר דאם בא המוכר לדון עם הלוקח היו נותנים לו הפירות היינו בשביל שאינו מוחזק בו וגם דטוען ברי אבל לגבי הקרקע שהלוקח מוחזק בו וטוען ברי שקנה קודם שהלוה הבעל חוב יש לומר דאין מוציאין ממנו כיון דמרא קמא איתרע דודאי היה מכירה יש לומר דאין מוציאין מיד המוחזק ויש לומר לגבי הלוקח כאן נמצא וכאן היה מקודם כמו בח"מ (סי' ר"נ) ועוד יש לגמגם להמבואר במרדכי כתובות פ' שני דייני גזירות בהא דחד הבא מכח ד' דאמרינן אי שתקית והקשה למה לא מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו וכתב כיון דהראשונים לא הי' להם ודאי זכות אלא מספק דכל חד מדחי לגבי חבירו הרי דל"א מה מכר רק היכא דהמוכר היה לו ודאי זכות לא כשהיה לו הזכות מחמ' ספק אם כן הכא נמי כיון דלאו מטעם ודאי היה נאמן המוכר רק מטעם מרא קמא ולא הוי רק כספק וכיון דלגבי המלוה ליכא מר"ק יש לומר דלא שייך לומר מה מכר אולם אינו דומה לשם דשם נודע לכל דדרכו גבי' רק דאם היה ביד המוכרים היו יכולים לדחות כל א' מספק בזה לא אמרינן מה מכר כיון דהמוכר לא הי' לדחות רק מספק ועכשיו בודאי דרכו גביה הוא מה שאין כן בכל מקום דנשאר הספק וליכא בירור אמרינן מה מכר אף במה שהמוכ' לא היה זוכה רק מספק וכן כ' במהרי"ט (סי' י"א) סברא זו ומ"מ קשה דנוציא ממון בשביל חזקת מרא קמא דאיתרע כך דנתי אז לפני אאמ"ו ז"ל:

אולם אחר כך נתיישבתי דודאי הדין ברור דהמלוה גובה בשטרו המבורר מן הלוקח שיש לו שטר בסתם דהא מבואר בתוס' יבמות (דף ל"א ע"ב) ד"ה והא דכתבו בכל שטרי מכירת קרקע וכל שטרי מו"מ לא תקנו רבנן זמן וכ"כ שם כל ראשונים וכיון דלא תקנו זמן במכירת קרקע על כרחך מוכח דלעולם בעל חוב גובה כשיש לו שטר דיש בו זמן דאם לא כן מאי מהני לבעל חוב השעבוד הא לעולם לא ירצה ללות דיש ביד המוכר להפקיע שעבודו שיעשה קנוניא ויתן ללוקח שטר מכר שאין בו זמן וידחה לבעל חוב מלטרוף ואתה נועל דלת בפני הלוין אלא ודאי דאז גובה הבעל חוב בשטרו המבורר שיש בו זמן ובשביל הלוקח לא צריך לתקן זמן דיכול לתקן לו לעצמו שלא יקנה עד שיברר לו המוכר זמנו של הקניה וגם יכול לילך עם השטר מיד לב"ד או לעדים ויכתבו לו דמאותו היום קנה דומיא דכתבו תוס' גיטין (דף ג' ודי"ז) גבי גט אבל לגבי מלוה אם נאמר דאינו יכול לטרוף אם כן לא שבקית חי דיתן ביד הלוקח שטר שאין בו זמן אלא ודאי דטורף כשאין בו זמן. ועיין בש"מ כתובות שם בלשון תלמידי רבינו יונה דמה שיד בעל סתם ניסן על התחתונה דאימור בר כ"ט בניסן הוא וז"ל כיון דזכות שלי מפורש בהשטר וזכות שלך אינו מפורש בשטרך אינו נאמן כיון שלא נכתב בשטר שלך הזמן הוחזק בו ריעותא ומוכח' מלתא כי מפני שהזמן שלך היה בסוף החודש שלא רצית שיכתבו שם היו' ויש לנו לומר לאותו שנכתב שטרו בכ"ה בניסן מכר תחילה עכ"ל מבואר מדבריו דלא מטעם שיש להשני זמן מבורר נותנים לו רק כיון שיש לחבירו ריעותא דלית בו זמן והיינו אף דלא תקנו זמן מ"מ הלוקח היה לו לחוש לעצמו וי"ל אף בשטר מתנה נמי הדין כן אף דלא הוי ביד המקבל מתנה לכוף להנותן שיכתוב לו זמן מ"מ היה לו לילך עם השטר לב"ד או לעדים שיכתבו לו זמן וכיון דלא עשה כן הוי ריעותא מוכחת ולכך נותנים לבעל הזמן מבורר. אך אם כן בגט שיחרור נאמר גם כן כך למה צריך זמן ואי דיאמר לרבו שני דשטרו מאוחר לשטר שיחרור והעבד מוחזק בעצמו נאמר גם כן דהוי ריעותא אף דאין ביד העבד לכוף להאדון שיכתוב לו זמן מ"מ הא יכול לילך לב"ד או בפני עדים להראות השיחרור. ובכ"ז כתבו תוס' דהעבד מוחזק בעצמו. ולמה שכ' אאמ"ו ז"ל לחלק דשם לדברי העבד הוי שטר מכר שלו חספא בעלמא אם כן באמת בשטר מכר אין מוציאין ממי שיש לו שטר בסתם בלא זמן ואם כן בנידון דתו"ח אם נכתב ללוקח שטר בלא זמן יפסיד המוכר אם קנה בהחזרה. וצריך לומר דדעת התו"ח כיון דיש ריעותא לזה הלוקח שיש לו שטר בלא זמן זה מוכח דבפועל נעשה כך מה שאין כן בגט שיחרור דאין ביד העבד לתקן שיכתב בו זמן ואף דהי' יכול לילך לב"ד או לפני עדים מ"מ אין ריעותא כל כך במה שלא עשה כן מה שאין כן בלוקח דבידו היה שלא לקנות רק באופן שיהיה זמן בהשטר ולפי"ז באמת בשטר מתנה דליכא ריעותא יש לומר דאין מוציאין מיד בעל השטר שיש לו זמן בסתם. אך יש לומר במתנה איכא ריעותא במה דלא אזיל לב"ד או לעדים שיכתבו זמן שראו בידו מה שאין כן בשיחרור לפעמים משחרר על ידי אחר או בעבד קטן דנמי יכול לשחררו בזה ליכא ריעותא דקטן אין לו דעת וכן אם לא הגיעו השחרור לידו עד אחר זמן לכך כתבו תוס' דצריך זמן:

ועיין רמב"ן ב"ב (דף קע"א) בהא דקאמר שם בש"ס דשטרי מקח קרקע המאוחרין פסולין מטעם דאם זבין ליה מיניה בינו ובינו ויאמר הלוקח הדר זבינתה מינך ובשטר חוב מאוחר כשר וקאמר דכותבין השובר סתמא דכל אימת דנפיק לרעיה וכ' הרמב"ן ואם תאמר בשטר מו"מ נמי לימא הכי התם ליכא למימר דאי מתרמי ליה זוזי ביני וביני וזבין ליה מניה דלכתוב שטרא סתם דהא אית ליה אחריות כו' וא"נ שלא באחריות דלמא זבין לה או שעבדה לאינש אחרינא ואי כתב סתם ידו על התחתונה הלכך בעי זמן מפורש לפיכך פסלו המאוחרין מיהו אם מפורש ביה שהן מאוחרין ליכא למיחש למידי עכ"ל. וקשה אם נאמר דגם בשני שטרי מכר דזוכה זה שיש לו זמן מבורר כמו שכ' התו"ח אם כן למה צריך לומר דזבין או שעבדה לאחרינא דידו על התחתונה הא הלוקח בעצמו יוציא אחר כך שטרו שיש בו זמן מבורר ויוציא הקרקע שיאמר שקנה ממנו אחר כך וצריך לומר דאינו דומה לשם במי שאבד השטר דזה שיהיה לו שטר בלא זמן יהי' לו ריעותא וכשיבא לטעון על המוכר שקנה ממנו יוציא שטרו שהוא בזמן מבורר אשר קנה בזמן פלוני ואז אמרינן כיון דע"כ הוא היה בראשון לוקח ממנו מוקמינן על חזק' מרא קמא דמאז שקנה בהחזרה שוב לא יצא מרשותו ועל הלוקח שהו' המוכר השני לברר שחזר וקנה ממנו ושטר זה שיש לו בסתם בלא זמן הוא מקניה הראשונה שהיה קודם לזה השטר שביד הלוקח הראשון. מה שאין כן בשטר מכר המאוחר אם יהיה ביד המוכר שקנה בהחזרה שטר בלא זמן ליכא ריעותא במה שאין בו זמן דיאמר המוכר לכך לקחתי שטר בלא זמן הואיל דביד הלוקח שטר מכר ממני מאוחר ולכן אם יבא אחר כך בשטר זה ויאמר שחזר וקנה ממנו אחר כך בתשרי בא להוציא מחזקת מרא קמא דהמוכר דהא יש בידו שטר שחזר וקנה ממנו ושטר שיש בו זמן שביד הלוקח אינו מבורר כלל שנכתב אחר כשחזר ומכר לו דיאמר המוכר הא על כרחך אתה מודה שפעם אחת קניתי ממך קרקע זו ועליך לברר שחזרת וקנית ממני ושטר זה הוא הראשון ומה שאין בשטרי זמן מבורר הוא לפי שחששתי על שטר המאוחר שהיה בידך ואני קניתי בתוך זמן שבין ניסן לתשרי.

ועיין שם ברמב"ן דכתב ביש ללוה שובר בלא זמן דכל אימת דנפיק לרעיה דאף אם באו סהדי דחזיוה להאי תברא מקמי הכי אפילו הכי אי טעין ואמר להכי איכת' סתמא כי היכי דלירעיה להאי שטרא דמאוחר הוא טענתיה טענה הרי אף דזה יש לו שטר מבורר בזמן והשובר ראו עדים מקמי הכי ביד הלוה מ"מ מרעינן להשטר אם טוען הלוה ששטר זה היה מאוחר כן נמי בשטר מכר אם היה כשר מאוחר כשיש ביד המוכר שטר בלא זמן נאמן לאוקמי הקרקע בחזקתו כיון דעל כרחך פ"א קנה ממנו לומר דהשטר שביד הלוקח בזמן מאוחר היה אבל לדידן דמאוחר פסול שפיר כ' התו"ח דאם כותבין להלוקח דאמר דאבד שטרו בלא זמן לא יכול לומר דשטר שביד המוכר מאוחר היה דהא לא כתבו סהדי ועל כרחך בזמנו כתבוהו ולמה אין בידך שטר בזמן והוי ריעותא ואינו יכול להוציא שוב הקרקע מחזקת המוכר דיאמר כיון דעל כרחך בזמנו חזרתי וקניתי ממך עליך להביא ראיה דחזרת וקנית ממני ושטרך שהוא בלא זמן אינו מברר להוציא מחזקת מרא קמא דידי ובשטר שקבל המוכר כשחזר וקנה שפיר מוקמינן ביד המוכר ושטר אשר ביד הלוקח אינו מברר דיכול להיות מהקניה הראשונה לכך הוכרח הרמב"ן לומר דאינו מועיל השטר שהוא בלא זמן ביד המוכר נגד לוקח אחר דדלמא מכר או שעבדה זה הלוקח בשטר המאוחר לאינש אחרינא בינתיים היינו בין ניסן לתשרי ולהם יהיה זמן מבורר כמו בתמוז והמוכר חזר וקנה ממנו בסיון וכיון דיש בידו שטר בלא זמן אף דאם בא להוציא השדה מן הלוקח נאמן בלא חזר ומכר לו מטעם מרא קמא וריעותא לית ליה במה דאין בו זמן כיון דהיה מוכרח לזה דחשש על השטר מאוחר שביד הלוקח המוכר לו עכשיו מ"מ נגד לוקח אחר שקנה בכח שטר זה שהיה ביד הלוקח מן המוכר או בע"א לא יהיה נאמן דקנה בתמוז קודם מכירה ושעבוד שלהם דהמה יאמרו אדרבה אנחנו קודם בזמנינו המבורר ואז היה ביד הלוקח למכור ולשעבד דהיה שלו וחל המכר והשעבוד שלנו קודם לקנייתך שקנית בהחזרה ואף דבכה"ג יש לאוקמי על חזקת מרא קמא דלוקח ולומר שמכר בזמן המאוחר מ"מ יש לפעמים שהלוקח ישעבד או ימכור באותו זמן ובכל עת שיוציא זה שטרו בלא זמן אין בידו לברר נגד הבעל חוב והלוקח האחר לכך לא מהני שטרו שהוא בסתם.

ושם בחידושי הרמ"ה (סי' ק"ה) דכתב גם כן דלית ליה תקנתא לשטר מכר מאוחר דליכא למימר דכתבין ליה לשטרא דמוכר דחזר זבין ליה מלוקח סתמא משום פסידא דלקוחות דזבניה השתא בהאי שטרא דליכא לברורי בין לוקח ראשון ללוקח שני וליכא לברורי נמי שטרא דמאן קדים אי דלוקח אי דבעל חוב עכ"ל ומשמע מדבריו דבאמת יהיה ספק דליכא לברורי ובדברי רמב"ן מבואר דיהי' יד בעל הסתם על התחתונה. וכנראה דסובר דלוקח שאין לו זמן מבורר אף בלא ריעותא גובה ממנו בעל חוב דמוכר שיש לו זמן מבורר וכן הוכיח שם אאמ"ו ז"ל מדברי הרמב"ן. ובאמת ברמב"ן לפנינו כתב דלמא זבין לה או שעבדה ובמ"מ (פכ"ג ה"ז) הביא דברי רמב"ן שמא מכרה או נתנה לאחר ולא הזכיר שעבו' ויש לומר דסובר כמו שכ' שם אאמ"ו ז"ל דלגבי בעל חוב דבא להוציא ממון כיון דגוף קרקע בבירור הוא של הלוקח ויכול לסלקו בדמים וליכא נ"מ רק להוציא ממון יש לומר דהמוציא מחבירו עליו להבי' ראיה. אולם באמת היותר נכון כמו שכ' ברמב"ן שלפנינו דגם בעל חוב על כרחן דמוציא כשיש לו זמן מבורר מלוקח שאין לו זמן מבורר דאם לא כן לא שבקת חיי לכל מלוים ויכול בכל פעם הלוה למכור קרקעותיו המשועבדים לבעל חוב בשטר מכר שאין בו זמן כיון דלא תקנו חכמים ז"ל זמן בשטר מכר א"ו דלעולם גובה:

וראיתי בשער משפט (סי' מ"ג) שהביא דברי תו"ח הנ"ל והביא להיפך מזה מדברי ש"מ ב"מ (דף ע"ב) דכ' דשטרי מו"מ מאוחר פסול וז"ל לפיכך צריך לאזהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחודש דאי כתוב בניסן סתמא דלמא הדר זבנה ניהלה ביוד בניסן ואיהו קא טעין אין זבינתיה ניהליה בחד בניסן ואנא זבינתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבינתיה מינך בעשרים בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא עכ"ל הרי דהלוקח המוחזק בהשדה אף דאין בשטרו זמן מבורר יכול להחזיק ולומר הדרית וזבינת מנך אף שבשטר המוכר מבורר הזמן ובשטרו אינו מבורר והאריך הרבה בדינים האלה והרבה יש לדבר בדבריו על פי מה שכ' לעיל והמעיין ימצא הדברים ואולי יבואר עוד אי"ה במ"א בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף