אמרי בינה/דיני שבת/יד

סימן יד

אסור לבטל כלי מהיכנו בשבת כמבואר שבת (דף מ"ג) וש"ע (סי' ש"י ס"ו) אולם לבטל הכלי על מקצת שבת מבואר מש"ע (סי' רס"ו ס"ט) דמותר ועי' ר"ן ר"פ מי שהחשיך שהקשה מהא דפריך הש"ס שבת (דף מ"ג) נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות והא שאני ניצוצות דאפשר לנערם ועוד הקש' מפרכת הש"ס מדלף עי"ש. והמג"א (סי' רס"ה) כ' וז"ל וקושית הנצוצות נ"ל דלק"מ דעכ"פ אי אפשר לנערו מיד עד שיכבו ומשני אין בהם ממש ומיד הם כבים גם שאר קושיות הר"ן יש ליישב עכ"ל ובודאי כונתו על הקושי' מדלף וכונתו ליישב דעכ"פ כשמעמיד הכלי רוצה שיתמלא ואינו רוצה להוציאה לחוץ ולשפוך דביני וביני ידלוף הגשם ואם יריקנה לכלי אחר יבטל על שעה הכלי האחרת וכמ"ש מהרש"א שם בשיטת תוס' הטעם לגבי שמן המנטף עי"ש ותמהני שרבינו עק"א ז"ל בגליון משניות שבת (אות ס"ב) תמה על המג"א דמה יתרץ על קושיא זו וכן בגליון המג"א כתב כזאת הא קושיא זו היא קושית הר"ן ורמז אליה המג"א והיינו דבמקום דרוצה לבטל הכלי אף רגע אחת שישאר הוי תורת ביטול כלי מהיכנו רק כונת הג"א מה שאינו רוצה להשהות אף רגע אחת דומה להא (דסי' רס"ו ס"ט) עוד הקשה רבינו עק"א ז"ל על הג"א המובא במג"א שם דאם יש בכלי דבר היתר דאי אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל השמן דיכול לטלטלו אגב היתר א"כ איך משכחת דאין נותנים כלי תחת הנר הא ל"ה ביטול כלי דכשירצה לטלטל הכלי יניח בו ההיתר ומשום דהוי בסיס שעה א' ליכא דהא קי"ל אין מוקצ' לחצי שבת וכמ"ש בזה הטו"ז (סוף סי' ש"י) ונראה ליישב דהא התוס' בשבת (דף מ"ג) הקשו במה דקאמר הש"ס טבל מוכן הוא דאם עבר ותקנו מתוקן ה"נ כשמניח כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה נימא שאם עבר והסיר הביצ' מותר הכלי לטלטל וא"כ בטלת תורת בטול כלי מהיכנו ומתרצי דהא כמו שהכלי עם הביצה אין לה היתר אבל טבל י"ל היתר על ידי תיקון א"כ י"ל אף היכא דיכול להסיר האיסור מהיתר ג"כ הוי בטול כלי מהיכנו כיון דמ"מ כמו שהוא עכשיו עם הביצה א"א לטלטלו רק עד שיסיר האיסור ולא דמי לטבל כיון דאינו מסיר האיסור רק שהאיסור יכול להיות היתר בזה אף דלכתחלה אסור לתקן הטבל מ"מ כיון דליכ' רק איסור דרבנן מהני אם עבר אבל היכ' דבידו להסיר האיסור מ"מ כיון שרגע אחת מבטלו בידים אסור וכן נמי אף דבידו להניח דבר היתר מ"מ כיון דצריך לעשות מעשה מצד אחר בגוף הכלי להחזירו לההיתר חשיב ב"כ ואינו דומה לטבל דבזה אינו עוש' מעש' בגוף הכלי וראיתי בקרבן עדה ירושלמי פ' משילין שעמד ע"ד ד"מ ומג"א (סי' של"ה) שכ' דמותר לתת כלי עם מים תחת עביט של ענבים שיתבטל היין במים ראשון ראשון דא"כ אף עביט של ענבים יש היתר הא יש לו תקנה ע"י ביטול דומיא דטבל עי"ש. ודבריו תמוהין דא"כ תהדר קושית התוס' דלעולם יש היתר לאיסורו וע"כ כיון דכמו שהוא עכשיו אין לה היתר כן נמי לתת כלי בלא מים כמו שהוא עכשיו אין לה היתר ואם יתן שם מים צריך לעשות מעש' בגוף הכלי ומלבד זה אם ישים מים יתבטל שם היין ממנו ויחזור גוף היין להיתר א"כ אין תיקון לשם יין שיחזור להיתר ולכך אסור וא"ד לטבל כלל ואף למ"ש המג"א דאף כשיתערב רוב יין ג"כ אמרינן ראשון ראשון בטיל מ"מ הכל הוא מטעם דכבר נתבטל קמא קמא דנפל ורק לענין בכמ"ה נסמוך על זה אבל לא כשמקבל היין בהכלי אין בידו שוב לבטל וכבר נעשה הבכמ"ה:

והנה בטעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו כ' רש"י מס' שבת שם דהוא משום בונה דהוי כעין בנין כיון דאסור לטלטל הכלי הוי כמחברו במקום שהוא ובשבת (דף קנ"ד) כתב רש"י כשמניח הכרים וכסתות תחת דבר שאינו ניטל שוב לא יטלם משם ודמי לסותר וכתב הפנ"י דבכלי כיון דגם השתא יכול להשתמש בה ולהניח בה איזה דבר ואין כאן סתירה רק כיון דאינו יכול לטלטל ממקומו הוי כבונ' משא"כ בכרים וכסתות דאין דרך בנין בהם לכך פי' רש"י הטעם משום סותר דאינם ראוים לתשמישן הראשון עי"ש ולפי זה נראה אם מניח דבר האסור תוך כלי המחוברת לקרקע אף דל"ה כבונה כיון דבלא זה כבר מחובר הוא מ"מ חשיב כסותר כיון דמבטל הכלי המחוברת מתשמישה הראשון ע"י שמניח בו דבר אסור בשלמא בכל כלי אם משים בו דבר היתר אינו כסותר כיון דיכול ליטול משם ג"כ אבל כשמניח דבר האסור לטול משם וצריך שישאר שם על כל שבת הוי כסותר ועי' מג"א (סי' של"ה סק"ד) שכ' ואפשר דמיירי שא"א להעמידו כאן כגון שהוא מחובר שם במקומה ובגליון רע"א ז"ל שם הניח דבריו בצ"ע דכששופך תוך כלי מחובר מה שייכות לבכמ"ה הא בלא"ה אי אפשר לטלטלו עכ"ד ולעד"נ בפשיטות דאף במחובר שייך איסור ביטול כלי מהיכנו מטעם דהוי כסותר וכמבואר מדברי רש"י הנ"ל ועי' מ"ז (סי' רס"ה סק"א) ולא אבין דבריו שכתב דלטעם סותר אם נותן בכלי היתר דבר האסור באכילה ושרי בטלטול כמו נודר הנא' משמן לאכיל' אסור ליתן תוך כלי בשבת כיון דשוב לא ישמש בהכלי היתר אכילה שלא תערב עם זה ולא אדע כיון דמותר לטלטל הוי כמו שמניח דבר המותר בהכלי דאין בזה מחזי כסותר כיון דיכול לטלו משם ואינו מוכרח שינוח שם כל היום:

עוד ראיתי בגליון רע"א ז"ל (סי' של"ה) שהקשה על הש"ע (ס"ד) אם יזוב תירוש כו' ואינו רשאי לתת כלי תחתיו מפני שמבטלו מהיכנו למה דפסק בש"ע (סי' רס"ו ס"ט) לשתרי להניח כלי תחתיו ע"ד כשיתמלא לחזור ולשופכו אל הגיגית דכיון דל"ה עלי' בה"ש וגם אין דעתו להניח שם כל השבת וצ"ע עכ"ל. ולא אבין קושיא זו מלבד דא"ד להך דסי' רס"ו דשם יכול לנערו מיד ואינו מבטל כלל מהיכנו משא"כ להניח כלי תחת הגיגית מבטלו עכ"פ לשעה דרוצה שיקבל הכלי ויתמלא כדי שלא יפסיד וכמו"ש לעיל לענין דלף בלא"ה לא אדע הא אינו רשאי לטלטלו ועי' תוס' ביצה (דל"ה ע"ב) ד"ה שופך שהקש' לס"ד דאיירי בדלף שאינו ראוי היכי מטלטל לי' הא הוי ככלכלה ואבן בתוכו וכתבו דשרי משום דהוי כגרף של רעי וא"כ אם לא יכנוס שם מטתו ל"ה כגרף של רעי יהי' אסור לו לטלטל הכלי ולשפוך היין לגיגית רק שישאר בתוך הכלי והוי שפיר מבטל כלי מהיכנו:

וראיתי בא"א (רס"ה ס"ק ג) שכ' ואני עני מסופק אם נתן כלי שיש בו יי"ש וכדומה לקבל שמן הנוטף אם אסור לטלטל הכלי אם לאו כו' והספק הוא אם בעינן ס' ככל מבא"מ א"ד דוקא באכילה כי חיך אוכל יטעם והוי כניכר משא"כ טלטול מוקצה י"ל ברוב' בטל כה"ג א"ד אין ביטול לחצאין עיי"ש. ולענ"ד יש מקום להוכיח דבטל לענין טלטול מדברי תוס' בכורות (דף כ"ב) ד"ה הנך דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבלה בטילי בשחיטה לענין טומאה אפילו חזר ונתבטל הכל ביחד עכ"ל הרי אף מה דלענין איסור לא נתבטל מטעם טעם כעיקר או מטעם דחשיב מין במינו כמו נבלה שנתערב בשחוטה דלענין אכילה הוי כמין במינו דלא נתבטל לר' יהודא מ"מ לענין טומא' נתבטל מטעם הואיל דאפשר לנבלה שתהיה כשחוטה חשיב לענין זה מבא"מ וכ"כ הרא"ה סוף מס' ביצה דהך דנבלה בטלה בשחוטה רק לענין טומאה אתמר דל"ח מב"מ ובכ"ז חזינן אף דבר דלא נתבטל לענין אכילה מ"מ לענין טומאה נתבטל וכן מבואר בר"ש (פ"ב מ"ג) דטבול יום דהא דאין כל המקפה נפסלת דתחשב כתרומה מחמת טעם כעיקר משום דעיקרה חולין היא ובחולין קנגע ולענין איסור אכילה דוקא הוא דהוי כעיקר ומביא ראי' מהא דאין טע"כ ליחשב שחוטה כנבלה לענין טומא' וה"נ דכוותה אם נתבטל באופן שאין האיסור ניכר רק דטעמא קיהיב אף דלענין אכילה הוי כניכר האיסור דחיך אוכל יטעם מ"מ לענין טלטול אזלינן בתר רוב ומותר בטלטול ועי' ר"ן ע"ז (פ"ה) דאף לענין איסור הנאה אינו אסור ע"י הטעם דרק לענין אכילה דשייך בי' טעמ' אבל לא לענין הנאה כיון דל"ש בי' טעמא ואף דכ' שם למה לא נאמר דהנאה ממש לענין הנאה כטעמו ממש לענין אכילה עי"ש היינו כיון דמ"מ נהנה מן האיסור אבל לענין טלטול המיעוט נגרר בתר רוב וגם י"ל דכיון דעיקר מה שמטלטל הוא ההיתר הוי האיסור לגבי' כמו טלטול מן הצד והא דמבואר (סי' של"ה) במג"א בשם ד"מ דדוק' לתת כלי עם מים תחתיו שיתבטל היין אבל למב"מ אסור הואיל דלא יתבטל דהוי דבר שיש לו מתירין נימא ג"כ כיון דלענין טלטול הוי כמו איסור אחר יתבטל וניזל בתר רוב זה אינו דשם כיון דהוי חומר מב"מ במקום שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן נדרים אינו בטל לשום דבר אף לענין טלטול וראי' לזה דלענין טלטול מהני מה שנתבטל ממה שכתב שם המג"א להקשות דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וכ' דשאני הכא דאין כונתו לאכול האיסור רק להציל היין ולכאורה הא מ"מ כיון שמבטל בידים ודאי אסור לשתות וא"כ שוב מבטל כלי מהיכנו ואין לומר כיון דאינו מכוין לבטל האיסור רק להציל היין הוי כמו דאינו מכוין לבטל כמו בדבש ביו"ד (סי' פ"ד) ז"א כיון דא"א להציל בענין אחר הוי כמתכוין להתיר היין שיפול וע"כ צ"ל הטעם כיון דאינו מבטל לאכול רק לטלט' שרי ואף דעצים שנשרו מן הדקל א"ל דמקלי קלי איסורא אין מבטלין שם ע"כ הטעם משום דהוי שימוש במוקצה ובאסור דהא בלא"ה טלטו' מוקצה לצורך אוכל נפש שרי רק שם כשמהפך הוי כמו שמשמש עם המוקצ' דאסור כמ"ש המג"א (סי' תק"ט) אבל לענין בטול כלי מהיכנו דלא יצטרך לשמש עם המוקצה רק לטלטל הכלי ממקומו כיון דנתבטל ברובא אף דאסור באכילה מ"מ לענין טלטול בלבד יהי' רשאי לטלטל ומותר אף לבטל כיון שאין כונתו לשתות אך מ"ש המג"א עוד דאפי' נתרבה האיסור לית לן בה דיש לסמוך על המקילין ביו"ד (סי' קל"ד) יש להבין דהא כיון דלהלכה קי"ל דחוזר וניעור אף אם נתערב מב"מ ומכ"ש באינו מינו כיון דנתרבה האיסור ואסור ונקרא ע"ש הרוב היין שנתערב בו אמאי יהי' שרי בטלטול ואולי כונתו דרק היכא דנשאר עכ"פ רובא דהתירא אולם בזה י"ל לכ"ע מותר בטלטול כנ"ל וצ"ע:

וגם לכאורה מבואר מש"ס ביצה (דף ט"ל) בהא דפריך שם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומתרץ רבא תבלין לטעמא עבידי ואי נימא דטעם כעיקר לא נאמר רק לענין אכילה ולא לענין טלטול א"כ מה חומר בזה דלטעמ' עבידא הא מ"מ מה שמוליך העיס' לתחו' של בעל עיס' עיקר מה שמוליך הוא העיס' אלא מוכח כיון דלא מבטל התערובות לענין אכילה מטעם דחיך אוכל יטעם וחשיבת האוכל הוא בטעמא חשי' כאילו ניכר האיסור ועומד במקומו מבלי תערובות לכן אף לענין תחומין דלא תליא בטעמא מ"מ כיון דניכר התערובות ע"י טעמא הוי כמוליך בעינא הדבר חוץ לתחומו וה"נ לענין טלטול. אך י"ל דהא מצינו דדבר דעבידי לטעמא עדיף משאר נתינות טעם כמבואר חולין (דף ו) דאף דלא גזרו על תערובות דמאי מ"מ בשאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל גזרו ועיי"ש ברש"י לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקרי הרי דאף במקום דבטל ברוב ולא חיישינן על הכרות הטעם מ"מ בדבר דלטעמא עבידי גרע ונקרא העיקר כן נמי לענין תחומין י"ל באמת דנתינת טעם אינו אוסר התערובות דלא אמרינן טעם כעיקר רק לענין אכילה ולא לשאר דברים ומ"מ דבר דלטעמא עבידי עדיף יותר וחשיב כאלו הוא בעינא ועיקר הדבר לאסור התערובות להוליכו חוץ לתחומו. ולא בטעמ' לבד. אולם בכ"ז מוקשים דברי המג"א דאם נתרבה היין ומתהפך המים ליין שוב מה שנפל מן היין אח"כ הוי כיין ביין והוי דבר שיל"מ במב"מ דאפי' באלף לא בטיל וע"כ דהג"א איירי רק באם עכ"פ נשאר רוב מים אז מותר אבל לא אם הרוב יין דבזה הוי כמבטל כלי מהיכנו

וראיתי בפ"מ או"ח בפתיחה להלכות יו"ט ח"ב (פ"ב אות י"ד) שכ' להניח בספק אם מודר הנא' מדבר ונתבטל די"ל דל"א דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל רק באכילה ולא בהנאה וטלטול. ולכאור' יקשה עליו מש"ס ביצה הנז' בהא דאשה ששאלה מחברת' מים ומלח לעיסה דשם לא יש איסור אכילה ואף לא איסור הנאה רק לענין להוציא לתחום בית בעל העיסה ואעפ"כ לא בטיל מטעם דהוי דשיל"מ ולמ"ש י"ל דלטעמא עבידי וכן מים לגבי עיסה חשיב יותר בעין ולא נתבטל אף לענין טלטול ועוד למ"ש תוס' שם בתירוץ הראשון אף בלטעמא עבידא הוי מבא"מ רק גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא ועי' מג"א (סי' תקי"ג) דלגבי איסור מוקצה בטלים מים ומלח לגבי עיסה ורמז ע"ז (סי' שצ"ז ס"ק ט') דרק לגבי תחומין מחמירינן ודוק' בדבר דלטעמ' עביד' ועי"ש בד"מ בביאור הדברים דאזלינן לקולא בכל הנ"מ לבין שני תירוצי התוס' וכן נראה מירושלמי ביצה שם דקאמר תחומין עשו אותן כמדת הדין והקרבן עדה מדחיק שם בביאורו וכנרא' דפירושו הוא כמ"ש תוס' כיון דממונ' הוא וכן משמ' מדקאמר שם תדע לך שכן תמן אמרין בשם ר"ח ואפי' עצים וסברינן מימר עצים אין בהם ממש עי"ש והדברים מתמיהין הא כבר כתבו התוס' וכל הראשונים דאף דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו באיסורי הנאה הוי כניכר האיסור ואסור אף בזה וזה גורם אבל באיסורי אכילה לכ"ע ל"א יש שבח עצים בפת דאף דניכר מ"מ לית בי' איסור אכילה רק מטעם הנאה אסרינן לומר יש שבח עצים בפת ועיין תוס' פסחים (דף כ"ו) ובר"ן ע"ז (דף ס"ו) וכמו דמבשל בשבת מותר א"כ אמאי נאסור אם השאיל עצים שיהיו כרגלי שתיהן אלא ודאי לגבי תחומין כיון דממונא הוא חמור רק לדידן לא מחמרינן כ"כ לגבי עצים כדמשמע שם מדברי הירושלמי ומסתימת הפוסקים שלא הביאו להלכה וא"כ י"ל דלעולם ל"א דשיל"מ בהנאה רק באכיל' ובתחומין הטעם דהוי ממונא כמ"ש התוס':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף