שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/מג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

מג) נראה לי חמץ של חרש שוטה וקטן שעבר עליו הפסח אפשר דאסור אף דליכא למיקנסיה לא פלוג כמו הניחו שוגג או מוטעה (וי"ל התם חיישינן להערמה) וישראל הוא ויש לעיין בחמץ חרש שוטה וקטן שזכו מההפקר דמן התורה לאו שלהם באין אחרים מזכים כי אם מדרבנן וקימא לן כל שאסור מדרבנן שרי אחר הפסח בהנאה כן כתב הרב פרי מגדים בפתיחה כוללת ח"ב אות ב' ובקונטריס הכללים במערכת החי"ת אות קט"ו (ד"ה והנה מסתמיות) כתבתי על דבריו דמסתמיות דברי הרמב"ם ברביעי מהלכות זכיה משמע דלא משכחת זכיה לשוטה אלא על ידי כן דעת דמזכה לו ולא ידעתי מנא ליה להרב פרי מגדים דבזוכה בעצמו אית ליה זכיה מדרבנן ורשמתי שם לעיין בחשן משפט סי' רל"ה סעיף כ' השוטה אין מקחו מקח וכו' וסיים הרמ"א ואין לו זכיה כלל על ידי עצמו:

גם במה שנראה מדבריו דאם אחרים מזכים לו זוכה מדאורייתא ואם עבר הפסח אסור בהנאה תמיה לי שהרי לדעת הרמ"ה והרא"ש שהבאתי שם שוטה גמור אין לו זכיה כלל אף במתנה ואם כן בחמץ שעבר עליו הפסח נוכל לסמוך על שיטתם:

ומה שכתב דקימא לן כל שאסור מדרבנן שרי אחר הפסח בהנאה כונתו למאי דקימא לן בסוף סי' תמ"ח בחמץ נוקשה דאיסורו מדרבנן ואם עבר עליה הפסח מותר בהנאה לכולי עלמא (ויש סוברים דגם באכילה מותר) יש לפקפק בזה לפי החילוקים שנאמרו בפוסקים ליישב מה בין נוקשה דרבנן לחמץ של ישראל שהוא באחריות העכומ"ז שגם כן הוא מדרבנן ואם עבר הפסח אסור ואחד מהחילוקים הוא מה שכתב הרב עצמו במשבצות סימן ת"מ סק"ד לדעת הרמב"ן דדוקא בחמץ שאי אפשר לבא לידי בל יראה כלל כמו נוקשה הוא דמותר אחר הפסח אבל חמץ שאפשר לבא לידי בל יראה כמו חמץ גמור של ישראל שאם אין האחריות על העכומ"ז הרי הוא בבל יראה אף שהאחריות על העכומ"ז ואינו עובר בבל יראה רק מדרבנן בחמץ כזה אמרינן דאם עבר הפסח אסור כיון שהחמץ הוא חמץ גמור מן התורה אם כן גם בחמץ של שוטה כיון שהוא חמץ גמור אף שעתה מפני שאין לו זכיה כי אם מדרבנן אינו עובר אלא מדרבנן יתכן דאסור באם עבר עליו הפסח וצריך להתיישב בכל מה שרשמתי בעניינים אלו בסי' זה אות יו"ד עי"ש ולפי מה שכתבו רבני האחרונים בשם הרב כתר כהונה דעד כאן לא סבירא ליה להר"ן דחמץ גמור שעבר עליו הפסח אף שאינו חייב בביעורו אלא מדרבנן אסור אלא דוקא בחמץ שהוא שלו מן התורה אלא דאינו חייב בביעורו אלא מדרבנן בזה הוא דקנסו ואסרוהו אחר הפסח אבל כשהחמץ אינו שלו מן התורה אלא מדרבנן בזה לא קנסו לאסרו אחר הפסח מתיישבים דברי הרב פרי מגדים כמובן:

אלא שבעיקר הדבר אף בחמץ שהוא שלהם מן התורה יש לפקפק דמנא לן שקנסו ואסרו חכמים חמץ של אלו כיון שאין שייכים בבל יראה כלל ומשום לא פלוג לא שייך כל כך לפי מה שכתב הרב טורי זהב בארח חיים סי' ער"ה ובאבן העזר סי' קי"ט ס"ק י"ב דלא אמרינן לא פלוג מאדם לאדם שאם באדם אחד שייכה הגזרה ובאדם אחר לא שייכה לא אמרינן דגם עליו גזרו משום לא פלוג ובקונטריס הכללים במערכת הלמ"ד אות צ"ב (בד"ה וכתב הרב) כתבתי שהגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"א סי' כ"ב דף י"ב ע"ג פלפל מאד בזה וביאר דדוקא מן הסתם הוא דלא אמרינן מאדם לאדם אבל אין הכי נמי דאיכא דוכתי דאמרינן לא פלוג גם מאדם לאדם אלא דהיכא דלא מצינו שאמרו כן אמרינן מסתמא לא גזרו מאדם לאדם משום לא פלוג ולפי זה במאי דקמן שלא מצינו שאמרו בפירוש לא פלוג אית לן למימר מסתמא דלא גזרו משום לא פלוג מאדם לאדם ובקונטריס הכללים במערכת החי"ת (בשדי חמד ח"ב) אות קט"ו כתבתי בשם הגאון פרי מגדים שמחלק בחרש ושוטה בין מצות עשה למצות לא תעשה דבמצות עשה הוא דחרש שוטה וקטן פטורים אבל מצות לא תעשה לעבור בקום עשה הרי החרש והשוטה שוים לקטן שמוזהר אביו מובן דבמצות לא תעשה שאינן בקום עשה כבל יראה ובל ימצא ליתנהו בהו חרש שוטה וקטן ואף בשיש בהן מעשה על אביו הוא האזהרה וכיון שכן מסתברא דעל חמצו של קטן לא גזרו כלל לאסרו אחר הפסח ומצאתי לגדול בדורנו בספר הבהיר אגודת אזוב מדברי סי' י"ד דף ו' ע"ד (ד"ה והנה) שכתב כיון שחמץ אחר הפסח אסור משום קנס יש לומר דלא גזרו רבנן לנשתטה והבאתי תורף דב"ק לקמן בסי' ט' אות י"ט עי"ש שלא זכר שר מדברי הפרי מגדים שהבאתי אני ההדיוט בריש אות זו ועיין לקמן באות ע"ז (בד"ה שוב חקר):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף