שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

יד) שטר מכירת חמץ שכתוב בו שקבל זידאטיק מן העכומ"ז כנהוג ונודע אחר הפסח ששכח לקבל ממנו הזידאטיק וכתוב בשטר שהקנה לו החמץ אגב שכירות החדר והעכומ"ז הקונה השתמש באותו החדר אחר שקנאו מהמוכר הנה דעת המחנה אפרים דשכירות קרקע נקנה בשימוש בו לבד בלא נעל ופרץ אך היינו דוקא לגוף הקרקע אבל שיקנה בזה מה שהקנה לו אגב קרקע לא מהני כמו שכתב הנה"מ בסי' קצ"ב עי"ש טעמו וכאן שצריך להקנות לו החמץ אגב קרקע לא מהני על ידי שימוש לבד ולא מהני שיאמר הריני כאילו התקבלתי ואני מוחל לו הזידאטיק דדוקא לגבי תנאי מהני הרני כאילו וכו' אבל כל שגוף הקנין היה על ידי זידאטיק והוא לא קבל אם כן לא היה קנין כלל ומה יועיל שימחול לו עתה והלא אם נתן הזידאטיק בפסח אינו מועיל שכבר עבר בבל יראה ונראה דאף דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו בנאנס היינו משום קנס והערמה ודוקא כשלא מכר כלל אבל זה שמכר ולא רצה להערים רק ששכח לקבל זידאטיק לא שייך לקונסו ושכחה הוי אונס כהמג"א סי' ח"ק לכן נראה דמותר בהנאה וליתר שאת יערבו ברוב היתר אחר הפסח ומותר והיה נראה לי שיועיל מה שהודה שקבל זידאטיק אודיתא שהוא קנין בפני עצמו אלא דהט"ז ביו"ד סי' קס"ח סקי"ד כתב דלא מהני אודיתא להפקיע איסור רבית וקצות החשן סי' צד"ק כתב להשיב על דברי הט"ז דגם לאיסור מהני ממה שכתבו התוס' בבבא מציעא ד' מ"ו ד"ה וליקני והביא דברי התוס' בבבא קמא ד' ק"ד ד"ה אגב דאודיתא לא מהני מדאורייתא וכו' ונראה מדברי המרדכי בבבא מציעא ד' ע' ע"א אההיא דמעות של יתומים מותר להלוות קרוב לשכר ורחוק מהפסד דהפקר בית דין להפקיע איסור תורה לא מהני ותמהו עליו מפרוזבול עיין משנה למלך בפרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד. ולענ"ד יש ליישב וכו' ואם כן כל שקנין אודיתא הוא מדרבנן אינו מועיל לאיסור חמץ שהוא איסור תורה מיהו כיון שבטלו יצא מאיסור תורה אפשר דמועיל הפקר ב"ד אך כבר כתב בקצה"ח סי' מ"ב דקנין הודאה אינו נגמר בלא עדים וכן כתב בתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בח"מ סי' רב"ן ולא מהני אודיתא בנדון זה ועיין מקור חיים סי' תמ"ח דאודיתא לא מהני אלו תורף דברי הג' שואל ומשיב בח"א סי' רי"ד (שם נודע הדבר בפסח ובפסח שאלו ממנו וכתב שתשבותו יגיע להשואל בשמיני של פסח ולא יצטרך לבער כמו שכתב המג"א סי' תמ"ו ולהח"ץ אף בשביעי של פסח אין צריך לבער וכו' ויסוד ההיתר של הג' שו"מ שייך ללאחר הפסח כמובן) הנה מאי דסבר דאם יתן הזידאטיק בפסח לא מהני כן מתבאר מתשובות הג' בית שלמה סי' ע"ב שאביא להלן בס"ד:

אך מה שכתב דאודיתא לא מהני בלא עדים נראה שאין כז דעת הג' חת"ס דממה שכתב באו"ח סי' ק"ו נראה לכאורה שסובר דאי אודיתא מהני אף בלא עדים מהני שכתב וז"ל איך יעלה על הדעת ששטר החתום מן הלוקח ולא מן המוכר והשטר נשאר ביד המוכר וכתוב בו שנתן זידאטיק כך וכך ושניהם מודים שלא נתן כלום אך הישראל אמר לו שימכור היי"ש בפסח וישלם לו שכרו כך וכך הנה אפילו נכתב כדינו שמכר חמצו אגב קרקע צריך שיחתום המוכר ושימסרנו ליד הלוקח והמוכר מודה שקבל זידאטיק והודאתו מהני אפשר וקנה הלוקח במסירת השטר לידו ולמאן דאמר כסף קונה וסבר נמי אודיתא מהני בדאורייתא אם כן יקנה החמץ בכסף על ידי אודיתא שהמוכר כתב שקבל וחתם עצמו ואי נמי היה הקונה נותן ח"כ בחתימת ידו אני חייב ליתן כך וכך. אפשר מהני ככסף אבל הכא בשטר כתב הלוקח שנתן ולא שיתן והמוכר לא חתם בהודאתו שקבל הרי זה חספא בעלמא וכיון ששניהם מודה ששכרו לפועל וכו' היש רשע ערום מזה לכן אם החמץ בעין אסור בהנאה וכו' אלו תורף דב"ק הרי דאף דלא היה מסירה בפני עדים אמר מר דאם האודיתא היתה כהוגן שהודה המוכר שקבל מהני למאן דאמר דאודיתא מהני אלא דלפי מה שכתב הרב בית שלמה והבאתיו בקונטריס הכללים במערכת הקו"ף אות טו"ב לחלק בין אודיתא דבעל פה לאודיתא שבשטר וחתימת ידו אין הכרח מהחתם סופר שסובר דמהני בלא עדים ועל כל פנים מה שכתב השואל ומשיב דלא מהני בנדונו משום שהיה בלא עדים הנה לדברי הבית שלמה גם להקצו"ח מהני כיון דחתם בשטר ומה שכתב השו"מ בענין חזקה על ידי תשמיש עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת השין אות ע"ד:

ובשו"ת מים חיים ראפאפורט סי' ז' נשאל הרב בנדון זה במי שמכר לעכומ"ז כדין והקנה לו החמץ אגב שכירות קרקע וכתב בשטר שקבל זידאטיק ובאמת לא קבל והשיב דכיון דלא נקנה הקרקע לעכומ"ז ממילא לא נקנה החמץ דאין להתיר מטעם אודיתא לא מיבעיא להט"ז ביו"ד סי' קס"ח דלא מהני אודיתא להפקיע איסור רבית וכו' אלא אפילו להב"ח ונקה"כ שחולקים שם הכא מודו עי"ש מה שמחלק אך כתב להתיר החמץ משני טעמים האחד דכיון דקיימא לן דמוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחוד בישראל ומתבאר מדברי הרב המגיד ומרן כסף משנה בפרק ראשון מהלכות מכירה הלכה י"ז דהיכא דמהני בישראל מהני בעכומ"ז נמי ואם כן כי היכי דמוכר שדהו מפני רעתה מהני שטר לחוד משום דבזה ודאי גמר ומקנה הכי נמי במכירת חמץ גמר ומקנה שכירות הקרקע כדי שיוכל להקנות על ידו החמץ ומהני שטר לחוד וטעם השני הוא על פי מה שחידש דדוקא במכירת קרקע הוא דאמרינן דלא קנה בשטר עד דיהיב זוזי משום דאיכא זוזי אבל בשכירות דליכא זוזי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דומה למתנה דקונה בשטר לחוד ואף דכתבו התוספות בקידושין וב"ב דעכומ"ז אינו קונה בשטר לא כתבו כן אלא אליבא דמקשן וכו' וכיון דשטרי דידן שטרי קנין הם כדאיתא בסי' קצ"א ס"ג לכן נקנית שכירות קרקע בשטר לחוד ולא אמרינן כיון דכתב שקבל אדרוף אם כן גלי דעתיה דלא ניחא ליה להקנות בשטר לחוד דלא קיימא לן כי האי שינוייא דגלי דעתיה וכו' ככתוב בח"מ סי' רס"ח ואף אם נאמר דמה שכתבו התוס' דשטר לא מהני בעכומ"ז הוא גם לפי המסקנא מכל מקום כיון דמדברי ה"ה וכ"מ והסמ"ע בסי' צד"ק סק"ד (ד"ה ומ"ש ואינו קונה אלא בשטר) מתבאר דכל דמהני שטר בישראל מהני גם בעכומ"ז אם כן אף אם הוי ספק פלוגתא הוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח דקיימא לן דמותר בהנאה ובאכילה כמו שכתבו החק יעקב ואליהו רבה ומסיק להתיר באכילה בלי שום פקפוק והנה כל מה שכתב הג' הנ"ל הוא במונח דהשטר הוא שטר קנין וקנה העכומ"ז בו שכירות הקרקע והחמץ אגבו אך יש לפקפק דבשטרות שלנו שכותב בפירוש ולראיה באתי על החתום נראה דדין שטר ראיה יש להם ועיין מה שכתבתי לעיל באות י"ג אות קטן ז' בשם שו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' פ' ובאות קטן י"ו ואם כן נפל יסוד היתר זה כיון שאין השטר לקנין ואולי מפני זה לא פסק השו"מ הנ"ל להתיר בנדונו בפשיטות לאכילה אלא בהנאה מצד הטעמים שכתב משום שסובר דשטרי דידן הוו לראיה ולא שטר קנין:

ומצאתי שבעניינים אלו דבר הרב בית שלמה בסי' ע"ב וסי' ע"ג ואעתיק תורף דב"ק בס"ד והוא זה שבסי' ע"ב נשאל מרב אחד על דבר שמחזיקי הגראלני"א מכרו החמץ שבהגראלניא לנכרי ונכתב בהשטר שקבלו אדרו"ף ובאמת שכחו לקבל האדרו"ף ונזכרו אחר הפסח והם היו חייבים להנכרי שכר פעולה ואמרו לו אחר הפסח שניכו לו משכר פעולתו דמי האדרוף וכתב הרב השואל דאף דנחלקו הפוסקים בסי' ד"ר סעיף יו"ד אם חוב קונה במקום כסף היינו דוקא אם אמרו כן בשעת המכירה אבל מה שאמרו אחר הפסח לא מהני אלא שכתב להתיר דנקנה להנכרי מטעם אודיתא דמהני לחמץ כמו שכתב הקצוה"ח ואף לדעת המקור חיים שחולק באודיתא היינו דוקא אם מקנה החמץ עצמו שהוא גוף האיסור באודיתא אבל הכא שהקנה הקרקע ואגבו החמץ והאודיתא היא על הכסף של הקרקע שפיר דמי גם להמק"ח ואף דהקצה"ח התנה באודיתא שיהיו בפני עדים ונדון דידן לא היה בפני עדים הנה בחמץ שעבר עליו הפסח יש לסמוך על דברי נה"מ שחולק וסובר דנגמר שלא בפני עדים והמחבר השיבו דמה שכתב דמה שניכו משכרו אחר הפסח לא מהני יפה כתב ומה שכתב לסמוך אהנתה"מ דמהני אודיתא שלא בפני עדים אין לסמוך על זה כי דברי הקצוה"ח ברורים ובקו"ן משו"ן חיזק דבריו אך בנדון דידן גם להקצה"ח מהני כיון דהאודיתא היא בכתב וחתמו המוכרים לא בעינן בפני עדים וכו' אלא דמה שכתב השואל דלהמק"ח גם כן שפיר דמי כנז"ל הנה הקצה"ח עצמו בסי' צד"ק הביא דברי תוס' בבבא קמא ד' ק"ד ד"ה אגב דלא מהני לפדות מעשר שני בהקנה לו המעות אגב קרקע אף שהודה והוא ממש כנדון דידן ושם קיל יותר דעכשיו פודה במעות רק שהמעות נקנו לו על ידי אודיתא ולא מהני ואף דהקצוה"ח רצה לרפאת על נקלה וכו' (האריך לסתור דבריו) אמנם ביי"ש דעת הפנ"י סס"י י"ד וסס"י ט"ו דאינו רק חשש נוקשה ואף דעל זה לבד קשה לסמוך מכל מקום יי"ש שלנו שעיקרו מקטניות אף שיש מיעוט תערובת מאל"ץ בטל ברוב כדין מין במינו ושקיל וטרי בזה אי חשיב מין במינו ומסיק דביי"ש שלנו ן בו איסור תורה ומועיל קנין אודיתא אף להתוס' דב"ק הנ"ל וכל זה הוא לענין היי"ש שנעשה קודם הפסח ומכרו לעכומ"ז אבל היי"ש הנעשה בפסח מתערובת מאלץ שהמאלץ היה חמץ מן התורה ולהתוס' הנ"ל לא מהני אודיתא לשל תורה וכן הקמחים חמוצים שהם עדיין בעין אלא שיש לומר דבמכירת חמץ מהני קנין כל דהוא כמו שכתב המ"ב סי' ט"ן אף דהמק"ח חולק עליו אין דבריו מוכרחים ואף להמק"ח מהני המכירה להפקיע איסור תורה ועל איסור דרבנן מועיל אודיתא ועוד יש צד היתר בנדון זה שהקונה הוא פועל בהגראלניא אם עמד החמץ במקום שהשכירו לו נקנה שכירות הגראלניא להשוכר בלא כסף רק במה שנשתמש בו קודם הפסח אחר השכירות דשכירות קרקע נקנה בחזקת שימוש וכו' ועוד כיון שנהגו הסוחרים לקנות על פי שליש צעטלי"ך שעושים ביניהם מועיל מדין סטומתא ומכל מקום לא מלאני לבי להקל לענין היי"ש שנעשה אחר השכירות וכן שאר החמצים רק לערבם ברוב היתר אבל היי"ש שמקודם נראה להתיר בעין אם יסכים כ"ת עמי כי אני כותב בלי עיון וכו' אלו תורף דב"ק בסי' ע"ב הנ"ל:

ובסימן ע"ג הביא מה שהשיגו הרב השואל על דברי תשובתו הנ"ל והוא כתב ליישב השגותיו ושוב כתב דנתברר להרב השואל כי שטר המכירה מסר הבעל הבית לנאמן ביתו שיוליכנו לעכומ"ז פלוני שכבר גמרו עם העכומ"ז ההוא שיקנה החמץ ויתן אדרו"ף כך וכך ומסר לו השטר מכירה על דעת כן שיקח מהעכומ"ז האדרו"ף והשליח שכח ליקח האדרו"ף ואם כן אין כאן אלא שטר אמנה שבאמת דעת המשלח לקבל האדרויף ולא הקנות לו לכתוב שקבל ולא יקבל דכל אודיתא הוא שיודע בעצמו שהחפץ שלו ומחמת שרוצה להקנותו לחברו מודה שהוא של חברו ומכוין להקנותו לו מה שאין כן בנדון זה וכתב על דבריו שבאמת הוא תיוהא גדולה מאד אך כיון שהוא הפסד מרובה על כמה אלפים יש לצדד היתר דמסתמא נכתב בשטר וכל הנ"ל נעשה באוה"מ לדעת חז"ל כנהוג אם כן זהו בעצמו קנין אודיתא דכיון דהודה דנעשה באוה"מ אף לא נעשה בו קנין כסף הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונעשה המכירה על ידי קנין אחר המועיל ואף אם לא נכתב בשטר כן נראה ודאי אם לא היה העכומ"ז רוצה להחזיר החמץ והיה מוחזק בקניינו והיו באים לדין לא היינו יכולים להוציא ממנו כיון שכתב בשטר שקבל ממנו אדרוף ותפיסתו מוכחת עליו שבא השטר לידו מיד המוכר או מיד שלוחו וכו' וכתב דאין לפקפק מצד שינוי השליח ונתבטל שליחותו דאנן סהדי דניחא ליה וכו' ותו יש לצרף דעת הראב"ד שבסמ"ע סי' קפ"ב סק"י דכשעיות השליח ורוצה המשלח לקיים המקח המקח קיים וכו' ועוד כתב דיש צד היתר דשמא השליח קבל האדרוף דחזקת שליח עושה שליחותו והאריך בזה מאד ושוב כתב וחוץ מכל הנ"ל יש לצרף טעמי היתר בתראי שבתשובתי הראשונה מכל אילן טעמי נראה להתיר היי"ש כמו שכתבתי בתשובת הקודמת ובאמת שלולא שמעתי שיש להם יי"ש סך עצום יותר מעשרת אלפים טע"פ אקוויט לא הייתי מיקל רק להתירו בהנאה דיש צירוף כמה אחרונים להתיר בלאו הכי בהנאה בנאנס וגם ביטל ולא הייתי מתירו בשתיה רק על ידי ביטל ברוב הותר אך בנדון דידן שהוא יי"ש מרובה ואין להם היתר כל כך וגם להתירו בהנאה בלבד ממש הוא מהנמנע ועוד שגם זה הפסד עצום כידוע לכן נראה בצירוף כל הטעמים הנ"ל ובהפסד עצום כזה לסמוך להתירו אף בשתיה עוד יש לצרף דעת רש"י ורשב"ם דשכירות קרקע נקנה במסירת מפתח וכאן מסתמא מסר לו המפתח מהחדר שהיי"ש בתוכו ונקנה לו הקרקע בשכירות והיי"ש אגב קרקע ואף שרבו החולקים על רש"י ורשב"ם מכל מקום לענין חמץ שעבר עליו הפסח דקל יותר משאר איסורי דרבנן דבטל ברוב כמו שכתב המגן אברהם סוף סי' תמ"ז ובשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה סמכינן אף על יחיד במקום רבים ובצירוף דעת המ"ב דסגי קנין כל דהו:

אחר כל אלה הדברים כתב דאח"ז ראה שיש בנדון הנ"ל היתר יותר פשוט וברור והוא על פי מה שהוכיח מדקדוק לשון הרמב"ם דשכירות קרקע נקנה בשטר לבד ושכתבו הרב המגיד ומרן כסף משנה דמה שאינו קונה בישראל אינו קונה בנכרי הא מה שקונה בישראל קונה גם בנכרי ושכירות קרקע דנקנה בישראל בשטר לבד נקנה גם לנכרי בשטר לבד ועוד כתב כטעמו של הרב מים חיים (דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה) אך לא בסגנון שכתב במים חיים אלא כיון שבכלל שכירות המקומות נכללין גם הגראלניא גם על ימי הפסח דלא חזי אלא לנכרי גם המיגאזהן מחזקת היי"ש אינו ראוי לימי הפסח לקבל שכירות מישראל כל כך כמו מהנכרי כי הנכרי יוכל להחזיק בו יי"ש ולא הישראל ועוד דהא המותר זקף עליו במלוה וזה מועיל גם במוכר שלא מפני רעתה וזה המותר שזקף במלוה עולה גם על השכירות מכל המקומות שוב כתב שראה השטר מכירה וכתוב בו והקנינו לו כל דבר לפי קניינו שכירות קרקע בכסף ובשטר זה וכו' ואם כן יש לפקפק דשמא דומה לדברי הרמ"א בח"מ רס"י קצ"ז וכתב דגם זה אינו פקפוק ורמז מחלוקת הפוסקים אי אמרינן וא"ו לחלק או להוסיף ובחמץ בפסח ספק להקל לכן מותר היי"ש גם בשתיה אמנם לאשר אני רוצה שיסכים עמי עוד רב אחד בהוראה זו למעשה לזאת תכף יתיר כ"ת את היי"ש בהנאה בלי תערובת וגם בשתיה על ידי ביטול ברוב היינו מעט יותר ואם יסכים רב אחד מותר בשתיה לגמרי אלו תורף דב"ק ומבואר שסובר כסברת הרב מים חיים הנ"ל דשכירות קרקע סגי בשטר לחוד ואף דנראה דבכל זאת אין דעתו נוחה להתיר בשתיה אלא בהפסד גדול מאד ועל ידי כמה סניפים וטעמים הנז"ל מכל מקום נראה דאפשר לסמוך בחמץ שעבר עליו הפסח וכשביטל בזמנו אדעת הג' מ"ח דמתירו באכילה כיון דלא מצינו מי שאומר בפירוש דשכירות קרקע אינו נקנה בשטר לחוד ועיין בספר פרת יוסף להג' מסלאנים נר"ו בנימוקיו לטור ח"מ סי' הק"ץ שהביא שו"ת המ"ח הנ"ל בשתיקה כהודאה ועיין בשו"ת חתם סופר א"ח סי' קי"ג (ד"ה ועפי"ז נהגו) ומוכר החמץ אגב שכירות קרקע בשטר שעכומ"ז קונה קרקע בשטר ע"כ משמעות דבריו דבשטר לחוד קונה:

הן אמת דבשו"ת בית שלמה הנ"ל לא נחה דעתו להתיר על ידי קנין אודיתא בחמץ שהוא מדאורייתא לפי שכתבו התוס' בבבא קמא דאודיתא לא מהני לדאורייתא ואהכי מיהדר בנדונו למישויה חמץ דרבנן דבהכי מצינן למסמך אאודיתא שהיא קנין דרבנן כיעי"ש ואם כן בשטר לחוד אי אפשר לסמוך להתיר בחמץ דאורייתא לפי מה שכתב הרב בגדי ישע חא"ח סי' ב' אות ז' (בד"ה והנה ראיתי במקו"ח ובד"ה והנה ראיתי בתומים) דהתוס' בקידושין ד' ט' ע"א ד"ה הלכתא כתבו בפירוש דקנין שטר הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אך לפום ריהטא לא זכיתי להבין מהיכא משמע ליה הכי מדברי התוס' ההם ואי"ה יתבאר במקום אחר:

והנה לענין קנין אודיתא למאן דאמר דמהני משמע מדברי הרבנים הנ"ל דאין חילוק בין אם החמץ אינו ברשותו של ישראל לאם הוא בביתו וברשותו אך ראיתי בשו"ת אגודת אזוב מדברי בסי' י"ג אות ד' שהביא סברת הקצות החשן דאודיתא מהני לחמץ ושהמקור חיים חולק על סברת הקצוה"ח וכתב ויש לעיין במה שהקצה"ח המציא קנין אודיתא דוקא לחמץ שאינו ברשותו כמו שנראה מתחלת דבריו ומסיומא שכתב ואם כן אם אין החמץ בביתו יכול למוכרו באודיתא ולא כתב דגם לחמץ שבביתו מהני אודיתא ואפשר שסובר דאודיתא מהני גם למטלטלין על ידי אודיתא על המטלטלין עצמם או על ידי אודיתא של הקרקע מהני לקנות המטלטלין אגב קרקע של האודיתא אבל לא מהני שיסתלק המוכר מהקרקע לגמרי והטעם דלענין מטלטלין דסגי במשיכה ומסירה ובזיכה על ידי אחר משום הכי מועיל אודיתא שעשה קנין המועיל אף דידעינן שלא עשה שום קנין אבל קרקע דבעינן שיאמר בשטר שדי מכורה לך לא מהני אודיתא וככתוב בתשב"ץ שהביא הקצוה"ח ואף דמצינו אודיתא בקרקע בתוספות שהביא בקצה"ח היינו לענין שיקנה המטלטלין שהקנה לו אגב קרקע וכו' אבל קרקע לא קני באודיתא שיהיה של הקונה לגמרי וכו' ואם כן בחמץ שבביתו לא מצי להקנות באודיתא שאסור משום קבלת אחריות חמצו של עכומ"ז בבית ישראל כדברי המקור חיים לכן לא המציא הקצה"ח רק בחמץ שאינו ברשותו דליכא משום אחריות שהרי אינו בביתו אמנם דוחק הוא ונראה דגם לענין קנית קרקע לגמרי מהני אודיתא להסוברים דאודיתא קנין הוא דאם לא כן הוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא שהקרקע לא קנה והמטלטלין שהקנה לו אגבו קנה ועיין חתם סופר יו"ד סי' שי"ד דלא מהני על הקרקע אודיתא לקנות מטלטלין אגב קרקע עכ"ד הנך רואה דמשמע ליה בדעת הקצה"ח דלא מהני אודיתא לחמץ שבביתו מהטעם שכתב לחלק כנז"ל ולי הדל יש לפקפק במה שהסביר טעם לחלק דיועיל אודיתא למטלטלין ולא לקרקע ואני בער ולא אדע מה בין זה לזה דכי היכי דבמטלטלין דקנין דידהו במשיכה וכיוצא מהני אודיתא אף דידעינן שלא עשה שום קנין ואמרינן דהוי הודאת פיו כעשיית הקנין הכי נמי נימא בענין קניית קרקע דהודאתו תהיה חשובה כאילו עשה קנין המועיל ואמר בשטר שדי קנויה לך (כמו שכן צ"ל באמת לפי מה שנראה מסקנתו דגם בקרקע מהני אודיתא) וס' קצוה"ח אין אצלי לראות דב"ק כי מה שכתב בשמו ואם כן אם אין החמץ בביתו יכול למכרו באודיתא ניחזי אנן האי החמץ היכא קאי דודאי לאו בשופטני עסיקינן ואין החמץ במקום המופקר אלא מסתמא החמץ הוא מופקד ביד אחר ישראל או עכומ"ז ואם כן לפי דברי הרא"ש (בדין שבסי' ת"מ ס"ד) דהנפקד מושאיל מקום להמפקיד הרי הוא רשותו של בעל החמץ ואם כן אכתי הוי חמץ של עכומ"ז ברשות ישראל ואחריות על הישראל (לדעת המק"ח) ואמאי מהני ולי הדל יתכן שכונתו לחלק בין אם החמץ אצלו לאם החמץ אינו בסמוך לו אלא בריחוק מקום ממנו אף שהוא ברשותו של הישראל ובזה לא שייך מה שכתב הרב אגודת אזוב כמובן ונראה כיון דלא מצינו מפורש דלא מהני אודיתא לחמץ שבביתו ואף לדברי האגודת אזוב בכונת הקצה"ח הדבר תלוי בסברת המק"ח ומצינו שלמים וכן רבים דחולקים עליו (עיין במה שכתבתי בסי' ה' אות כ"ה) נראה דאין לחוש לזה לענין חמץ שעבר עליו הפסח ומהני למאן דאמר דאודיתא מהני לחמץ:

ובדין אודיתא אי מהני למכירת חמץ מתבאר מדברי הגאון בית שלמה בסי' ס"ה הנ"ל דכל היכא דהמכירה היתה מועילה מדאורייתא כגון בקנין כל דהו דמהני מן התורה משום דבגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי כדכתב המ"ב נהי דמדרבנן לא מהני ולא סגי בהכי כי היכי דלא סגי בביטול לחוד מכל מקום לגבי דרבנן מהני אודיתא עי"ש דב"ק ובספר היקר מנחת משה בסי' ט"ו אות ל"ג הביא תורף דברי הרב שואל ומשיב בסי' רי"ד הנ"ל וסיים ולע"ד בחמץ דסגי בגילוי דעת בעלמא יש מקום לומר דמהני אודיתא וע' בשו"ת בית שלמה סי' ס"ה שיש להקל בחמץ שעבר עליו הפסח באודיתא ע"כ ובאות כ"א הביא תורף דברי הרב בית שלמה הנ"ל עי"ש ועיין להרב ישועות יעקב בהתשו' שבסוף הלכות פסח בקונטריס אחרון (בד"ה והנה כבר כתבתי) ועיין לקמן בסי' ט' אות כ"ה (בד"ה ובשו"ת חשק) מה שהבאתי בשם שו"ת חשק שלמה החדש שנראה שדעת הרב דאודיתא מהני:

עתה השגתי ספר יקר שאילת שלום מהדורא תניינא וראיתי להעתיק אשר דבר בקדשו בענין זה והוא שבסי' ר"ל נשאל הגאון במי שמכר חמצו יי"ש וקמח סלת וחטים לתותים ומסר להעכומ"ז השטר מכירה בחתימת ידו כדת אך לא קבל מאתו כסף הערבון לא ממכירת החמץ ולא משכירות המקומות ולא נזכר עד יום ראשון דחול המועד ועתה עבר הפסח ונדרש לחוות דעתו בזה והשיב דמה שכתבו הרבנים השואלים לדון דכיון שכתב בשטר וקבלתי ערבון הוי קנין אודיתא דמהני לדעת הקצות החשן בסי' צד"ק אף לענין איסור בפרט אחר הביטול דאין כאן אלא איסור דרבנן דמהני אף לדעת התוס' בבבא קמא כדכתב הקצות החשן שם לכאורה יפה דיברו ואף דגם לדעת הקצות החשן בעינן הודאה גמורה בעדים וכדכתב שם ובסי' מ' מכל מקום בנדון דידן שמסר לו שטר בחתימת ידו יש לומר דמהני לקנין אודיתא כהודאה גמורה בעדים כמבואר בח"מ סי' פ"א דבהודאה בכתיבת ידו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא השבעה ועיין בח"מ בש"ך סי' מ' סק"ה ואף דבמה שכתב הקצות החשן דאחר הביטול אינו רק איסור דרבנן וכן כתב בנודע ביהודה כבר הרגישו בזה דמה שמכר לא היה בכלל הביטול וכיון דלא היתה המכירה כדין תו הוי נגד איסור תורה ויש לומר דלא מהני אודיתא לקנין אמנם הגאון יוזפא מזלקאווא אמר במה שתקנו לומר בביטול היום דבערתיה ודלא בערתיה דהכוונה על מה שמכר דהוי כביעור אלא שלא היתה המכירה כדין ונכלל בכלל הביטול ואם כן תו לא הוי רק איסור דרבנן ומהני קנין אודיתא אלא דמלבד דהנתיבות בספרו מקור חיים חולק על הקצות החשן דלא מהני קנין אודיתא לאפקועי איסורא לדעתי אף להקצות החשן אין לדון בזה משום אודיתא דלא מיבעיא אם לא נכתב כלל שום ערבון בהשטר ונשאר מקומו חלוק ודאי אין לדון בזה משום הודאה דמה זו הודאה אם לא נדע מה הודה שקבל ומה זקף במלוה אלא אף אם נכתב סכום ערבון בהשטר אלא ששכח לקבלו גם כן אין לדון בזה משום אודיתא כיון שלא חתם בתורת הודאה אלא שבאמת היה בדעתו לקבל ממנו ושכח אחר כך לקבל הוי הודאה בטעות וגם העכומ"ז בעצמו יודה בזה כי היה הודאה בטעות ועל פי שכחה ולא מהני הודאה כזו לעשות קנין ועיין בנה"מ בח"מ סי' מ' עי"ש אלה תורף דברי הרב הנ"ל בפרט זה וכבר כתבתי מאז דברי כמה מרבנן בתראי הם המדברים בענין זה כנז"ל ולענין השאלה הנ"ל אעתיק דב"ק בזה בס"ד כאשר אבאר:

עוד כתב בשם השואלים דכאן הוי כהתנו לקנות בשטר כיון שנכתב בהשטר שיקנה באיזה קנין שיהיה חל על פי דין תורה והשיב על זה דלענין קניית החמץ ודאי אין לדון מתורת קנין שטר דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו אלא דיש לדון דעל כל פנים המקום קנה בשטר וממילא נקנה לו החמץ בתורת קנין אגב קרקע אם נכתב בו או מתורת קנין חצר דעכומ"ז יש לו קנין חצר ובפרט כפי הנראה ממכתבם שהיה חצר המשתמרת לדעתו ועומד בצדו אבל הרי דעת רבינו תם תוס' קידושין ד' י"ד ובבא בתרא ד' נ"ד דעכומ"ז אינו קונה קרקע בשטר כלל עכ"ל:

אמר המחבר נראה דאפשר לקיים צד היתר זה על פי מה שחידש הגאון מים חיים ראפפורט בא"ח סי' ז' דגבי מכירת חמץ מהני שטר לקנין המקום אף בלא כסף והוא על פי מה שדקדק ממה שכתב הסמ"ע בסי' צד"ק סק"ד (בד"ה ומ"ש ואינו קונה אלא בשטר) וז"ל רוצה לומר עם נתינת הכסף דהא לא עדיף מישראל שקונה מישראל עכ"ל דמוכח מדבריו דקניית שטר לחוד היכא דמועיל בישראל בלא נתינת מעות כגון מוכר שדהו מפני רעתה מועיל גם בעכומ"ז וכן מבואר להדיא בהרב המגיד ומרן כסף משנה בראשון מהלכות מכירה דין י"ז ואם כן מוכח נמי דכמו שמוכר שדהו מפני רעתה מהני שטר לחוד כמבואר בסי' קצ"א סעיף ב' וכתב בסמ"ע הטעם דבזה ודאי גמר להקנותה ללוקח בשטר לחוד וכו' אם כן לגבי מכירת חמץ דאנן סהדי דלא השכיר המקום להעכומ"ז אלא כדי שיוכל להקנות לו החמץ המונח שם באגב קרקע בודאי דעתו להקנותו בשטר לחוד אף בלא נתינת מעות כמו במוכר שדהו מפני רעתה ועוד כתב דבר חדש דבשכירות מהני שטר לחוד אפילו בקרקע טובה כמו שמהני גבי שכירות כסף לחוד כמבואר בסימן קצ"ה סעיף ט' בהגהה ובסי' צד"ק בהגהה הכי נמי גבי שכירות מהני שטר לחוד דכי היכי דבמתנה דאין בה מתן מעות מהני שטר לחוד הכי נמי בשכירות דאין בה עתה מתן מעות דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכיון דאינו מקבל דמים בשעת השכירות בודאי גמר ומקני בשטר לחוד כמו גבי מתנה ושקיל וטרי קצת בזה במה שיש לדחות דלא דמי שכירות למתנה ומסיק דקנה המקום בשטר לחוד בשכירות והחמץ נקנה אגב קרקע:

שוב כתב ולא נעלם ממנו מה שכתבו התוס' בקידושין ובבבא בתרא הנ"ל בד"ה עובד אלילים מכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה שטר ודאי לא קנה מעכומ"ז משום דישראל גופיה לא קני בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוה אבל יראה לי דהתוס' כתבו כן אליבא דהמקשן שם בקידושין דמקשי אשכחן עבד עברי הנמכר לעכומ"ז הואיל וכל קנינו בכסף וגם להסלקא דעתין דגם חליפין אינו שייך בעכומ"ז כמבואר בתוס' בבבא בתרא בד"ה עובד אלילים דהא הראיות שמביאים התוס' שם לענין שטר שייכי גם לענין חליפין עי"ש דמשמע להדיא דהתוס' מדמו שטר לחליפין לענין עכומ"ז ואם כן כיון דמסקי התוס' בקידושין ד' ג' בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה דחליפין נקנין בעכומ"ז אם כן היא הדין שטר נקנה גם כן בעכומ"ז והש"ע בח"מ סי' קכ"ג פסק דחליפין מהני בעכומ"ז אם כן הוא הדין שטר ואף דהש"ך משיג שם על זה כבר החזיק הגאון בעל אורים ותומים כדעת התוס' והש"ע דחליפין מהני בעכומ"ז:

ותדע דהתוס' בבבא בתרא לא כתבו דשטר אינו נוהג אלא אליבא דהמקשן אבל לא במסקנא דאם לא כן למה השמיטו הפיסקי תוס' בקידושין ובבא בתרא דין זה דבעכומ"ז לא מהני שטר אלא ודאי דלא כתבו אלא לסלקא דעתין דהמקשן ולא לפי המסקנא וכיון שפסקו הפיסקי תוס' בריש קידושין דקנין חליפין מהני בעכומ"ז הכי נמי דמהני שטר גבי עכומ"ז ומי שירצה להתעקש ולומר דהתוס' סוברים כן גם להמסקנא מכל מקום כבר הבאתי בשם הרב המגיד וכסף משנה והסמ"ע דמבואר בדבריהם דשטר מהני בעכומ"ז היכא דמהני גבי ישראל והם פוסקים אחרונים ואף אם נחשוב לספק פלוגתא הוי השתא ספק חמץ שעבר עליו הפסח וכבר פסק הגאון חק יעקב בסי' תמ"ט דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה והסכים לדבריו הרה"ג באליהו רבה אלו תורף דב"ק:

הרי מדברי הרב שתים זו שמענו חדא דלגבי שכירות מהני שטר בלא כסף כי היכי דמהני כסף בלא שטר ועוד דמכירת חמץ כיון שעושה להציל עצמו מאיסור דינה כמוכר שדהו מפני רעתה ואסברה ניהלן דמדברי התוס' אין סתירה דלא כתבו אלא להסלקא דעתין שבש"ס והוכחתו מפיסקי התוס' היא נכונה ומה גם שכן מתבאר מדברי הרב המגיד וכו' והם פוסקים אחרונים כדכתב הרב ומעתה אם בנדון השואלים היה הקנאת המקום בשכירות הרי בשכירות מהני שטר לחוד ואם היתה ההקנאה במכר מהני מטעם דחשיב כמוכר שדהו מפני רעתה ומצאתי שהגאון שאילת שלום עצמו בסי' רס"ו נשתמש בסברא זו דמוכר מפני האיסור דינו כמוכר שדהו מפני רעתה לענין קניית המקום דאף בעייל ונפיק אזוזי ולא זקף מותר המעות במלוה קנה והבאתי דב"ק לקמן בסי' ט' אות יו"ד (בד"ה ובמה שכתב הגאון מוהרש"ז) עי"ש:

וראיתי בספר פורת יוסף להגאון מסלאנים בנימוקיו על הש"ע שכתב בסי' קצ"ה וז"ל ראיתי בתשובת מים חיים דחידוש דבשכירות יהיה סגי שטר בלא כסף אף אם שכר שדה טובה משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וגם החליט דגם בנכרי מהני שטר בלא כסף היכא דמהני גבי ישראל כגון במוכר שדהו מפני רעתה כדברי הסמ"ע דסי' קצ"ד סק"ד שכתב דרק היכא דלא מהני בישראל וכדברי הרב המגיד וכסף משנה פ"א מה"מ הלכה י"ז דלא כדברי התוס' דבבא בתרא נ"ד ע"ב ואם כן שכירות מנכרי סגי בשטר לחוד ודו"ק עכ"ל וכונתו לפי הנראה היא שהרב מים חיים מר קעסיק לשכירות קרקע ששכר נכרי מישראל דמהני בשטר לחוד כנז"ל ויליף מינה הרב פורת יוסף דהוא הדין בהיפך ישראל ששכר מנכרי סגי בשטר לחוד אלא דמה שכתב דלא כהתוס' דבבא בתרא הנה לדעתי העניה לא כן היא דעת הרב מים חיים לפי האמת אלא דעתו היא דלא כתבו כן התוס' אלא לסלקא דעתין דש"ס אלא שכתב שאף מי שירצה להתעקש לומר דהתוס' כתבו כן לפי האמת למסקנא דגמרא מכל מקום מדברי הרב המגיד ומרן כסף משנה והרב הסמ"ע מתבאר דמהני אבל לדעתו גם התוס' סוברים כן ועל כל פנים למדנו דגם הרב פורת יוסף מסכים לדברי הרב מים חיים הנ"ל:

גם אשו"ר להגאון בגדי ישע בחלק א"ח סי' ב' אות ז' (בד"ה והנה ראיתי בתומים) בהדי דקעסיק בדין קנין אגב אי מהני בעכומ"ז שכתבו הגאונים בתומים סי' קכ"ג וקצות החשן סי' צד"ק סק"ג דלא מהני קנין אגב בעכומ"ז וחלייהו דכמו שכתבו התוס' דקנין שטר אינו מועיל בעכומ"ז מטעם דבישראל נאמר ולא בעכומ"ז הכי נמי קנין אגב דקרא דעם ערים בצורות בישראל כתיב ותמה עליהם דהרא"ש והטור ורבינו ירוחם ומרן הב"י כתבו בבכור קנין אגב לעכומ"ז גם קנין שטר כתבו הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' צד"ק דמועיל בעכומ"ז וכתב דהפוסקים הנ"ל חולקים על מה שכתבו התוס' דדוקא לישראל נאמר וסוברים דעכומ"ז גם כן גמרינן מישראל דקני בהנך קניינים משום דדוקא במידי דבישראל לא ילפינן אלא מיתורא דקרא שפיר אמרינן דהך יתורא לישראל נאמר ולא לעכומ"ז אבל במידי דבישראל ילפינן מפשטיה דקרא ולא מיתורא שפיר ילפינן נמי עכומ"ז מניה כדמשמע בש"ס דמצרכינן קרא עמיתך דלעמיתך בכסף ולעכומ"ז במשיכה אלמא דוקא מיתורא דעמיתך ממעטינן עכומ"ז הא ליכא יתורא למעוטי אין חילוק בין ישראל לעכומ"ז בקניינים דעכומ"ז קונה בקנין ישראל עכ"ל והוא מסכים לדעת הרב מים חיים שדעת הפוסקים שלא כמו שנראה מדברי התוס' אלא דהרב בגדי ישע לא נחית למה שהכריח הרב מים חיים דלקושטא דמילתא גם התוס' מודים דמהני שטר בעכומ"ז ואם כן יש מקום לקיים ההיתר שכתבו הרבנים השואלים:

וכתב עוד בשאילת שלום שם בשם הרבנים השואלים לדון להקל על פי דברי הרב מחנה אפרים בשם הריטב"א דאפילו זקף הכל במלוה ולא קבל כלום חשיב קנין משום דהוי כאלו קבלו וחזר והלוה לו וכתב על דבריהם הטיבו אשר דברו בזה ועם כי הביא שם דהרשב"א מסתפק בזה לא שבקינן פשיטתא דהריטב"א משום ספקא דהרשב"א ובפרט בחמץ אחר הפסח דהוא משום קנס דרבנן בעלמא ובדרבנן שומעין להקל וגם יפה כתבו דהדבר מוכרח לפי מה שנוהגין לכתוב קבלת ערבון וכן נדפס הנוסח בכל הסידורים (וכתב במוסגר אנו נוהגין לכתוב שקבל בתורת פרעון וכן יש לכתוב לכתחלה) ואף שערבון אינו קונה אלא כנגד מעותיו אף בדלא עייל ונפיק אזוזי כמבואר בחשן משפט סי' ק"ץ ועל כרחין דמה שזוקפין מותר המעות במלוה הוי כאלו קבל כל המעות וחזר והלוה ואם כן גם בזקף הכל קונה שפיר ואף דכאן יש לומר דעל כל פנים הסכום שהיה בדעתו לקבל ערבון במזומן לא זקף במלוה ולא קנה כנגדו מלבד דאחר הפסח יש לדון בזה משום ברירה כמבואר בשאגת אריה ובס' תועפות ראם למו"ז וגם יש לדון בזה וכו' אלא דבלאו הכי לדעתי כיון דגם בערבון בפירש שיקנה נגד הכל ובפרט בפירש המוכר לכולי עלמא קנה הכל ועיין בסמ"ע שם והרי מנהגינו לכתוב לבסוף דמעכשיו קם כל המקום וכל החמץ ביד העכומ"ז ובודאי גם בשטר זה נכתב כן הרי פירש המוכר שיקנה כולו ומהני שפיר לקנות כולו על ידי זקיפת המלוה דהוי כקבלת מעות וכדברי הריטב"א:

אמר המחבר דברי הרב מחנה אפרים שרמז ולא ציין מקומו לפי הנראה כונתו למה שכתב בהלכות מכירה קנין מעות סימן ה' ואם היה כפי המובן מדברי הרב שהריטב"א והרשב"א לבדם דברו בזה והריטב"א פשיטא ליה והרשב"א מספקא ליה אף דלענין חמץ שעבר עליו הפסח יפה אמר מר דלא שבקינן פשיטותיה דהריטב"א מקמי ספקו דהרשב"א דזה כלל גדול לענין פסק הלכה דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקיטינן כמאן דפשיטא ליה וכמו שכתבתי בכמה מקומות בכיוצא לזה ועיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט ועל כל פנים במידי דרבנן סמכינן בזה אף להקל ובחמץ שעבר עליו הפסח דאינו אלא מדרבנן פשיטא ודאי דסמכינן על זה להקל אך אם לסמוך על זה בתוך הפסח שלא יצטרך לבער שהוא ספק איסור תורה היה הלב מהסס קצת אבל באמת המעיין בדברי הרב מחנה אפרים בגופן שלהן יראה דלא לבד הריטב"א הוא שסובר כן ואעתיק תורף דב"ק והוא זה:

מי שקנה מחבירו שום חפץ ולא היה לו ללוקח דמים וכתב לו שטר חוב ומסרו ביד המוכר או שקנו מידו שהוא מתחייב לחבירו דמי החפץ הרי זה קנה קנין גמור כן כתב רבינו האיי בספר מקח וממכר בשם הגאון בשער י"ג אלא שכתב שהוא עמד על זה ולא הכריע ומוהראנ"ח בסי' קי"ו עמד על זה ודקדק מההיא דבכורות דקאמר דבר תורה בנו פדוי לכשיתן דלא חשיב שיעבוד כדמים ולי אין משם ראיה דהתם שאני דבפירוש מיעטה תורה שאין פודים בשטרות וכמו כן אין פודין בשיעבוד אבל בעלמא אי יהיב למוכר שטר חוב על עצמו קונה ככסף וכו' והיה נראה להביא ראיה דחיוב שמחייב עצמו לחבירו בעד המקח חשיב כנתינת כסף מדאמרינן בקידושין ד' ט"ז ע"א האי שטר היכי דמי אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף וכן פירש הריטב"א אילימא דכתב שטר אדמיה פירוש ודוקא מדעתו של אדון אבל בעל כרחו לא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בה ואינו מחוייב מי שפרע במטלטלין וכיון שכן אף אינו מגרע מפדיונו במלוה:

הן אמת דבשיטת הרשב"א כתב קשה מאי קאמר היינו כסף דאם כן המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטר דכתיב עלייה היינו כסף ויש לומר דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב וצ"ע עכ"ל וכן כתב בד' ה' ע"א גבי מאי דאמרינן מה לכסף שכן פודים בו הקדשות אבל שטר אין פודין וכן פירש בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן והריטב"א פירש שם סוגיין לפי שיטתו ודחה פירוש הרשב"א ומתוך דברי הר"ן גבי מנה אין כאן וכו' נראה קצת דדוקא בקידושין הוא דאמרינן דאין האשה מתקדשת בשיעבוד משום דקידושין דאגיד גבי בעל לאו קידושין הוו ואפשר דהיינו טעמא משום דמקשינן הויה ליציאה לענין זה אבל לענין מכר אפשר דמודה דמועיל ובפרק האומנין גבי מאי דאמרינן התם מלמדים שלא יחזרו כתב הריטב"א פירוש דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאילו קבלום וחזרו והלוום ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף דאף דמלוה אינה קונה בקרקעות התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל מה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הרני כאילו התקבלתי זה כפרעון גמור חשיב שמענו מכל האמור דרש"י והריטב"א והר"ן סוברים בנדון דידן דקנה ואף הרשב"א נראה דרפיא בידיה שסיים בצ"ע ועיין בהרא"ש פרק השולח גבי אקנייה לבנו קטן במה שפירש ר"ת ולהרב המגיד בפרק ה' מהלכות אישות דין כ"ב אלו תורף דברי הרב מחנה אפרים שם:

עיניך הרואות שכתב הרב דלהריטב"א נלוו עמו רש"י והר"ן שסוברים דזקיפה במלוה חשיב ככסף במזומן ונראה גם כן שכן דעת הרב מחנה אפרים גם הרב שער המלך בשמיני מהלכות לולב הלכה יו"ד (בד"ה ומעתה תמיה לי בדף מ"ט סוף ע"א) נקיט הכי בפשיטות שכתב וז"ל ואף על גב דלא יהיב דמי לאלתר וכ"ת (אולי הוא טעות הדפוס וצריך להיות וד"ת והוא ראשי תיבות ודבר תורה) מעות קונות מכל מקום אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה דבר תורה עיין במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' וכו' עי"ש שמייחס סברא זו להרמב"ם ליישב מאי דקשיא ליה ולפי זה נראה דגם בדאיכא חשש איסור תורה נוכל לסמוך בזה דזקיפת מלוה הוי ככסף והרב ש"ך ביו"ד סי' ש"ך סק"ח כתב בשם הרב בית חדש בתשובה דאם מכר לעכומ"ז ולא קבל ממנו מעות אלא שהאמינו במה שהבטיחו ליתן לו כך וכך לא מהני עי"ש ושו"ת בית חדש אין אצלי לעיין בדב"ק ולכאורה הוא היפך שיטת הריטב"א ודעמיה הנ"ל ודוחק לומר דדוקא בישראל מישראל הוא דקני בכי האי גוונא ולא כשקונה עכומ"ז מישראל אך יותר נראה דהרב ב"ח מיירי כשלא כתב העכומ"ז לישראל שום שטר ולא היה שום קנין על זה רק דברים בעלמא שהבטיחו ליתן והאמינו בזה ומאחר שלדעת הרב מחנה אפרים כן היא שיטת רש"י והר"ן והריטב"א ולהרב שער המלך כן היא דעת הרמב"ם פשיטא דנקיטינן כותייהו:

איברא דמה שכתב דהרשב"א רפיא בידיה שסיים בצ"ע נראה לדעתי הקצרה דאינו מוכרח דמספקא ליה אי זקיפה במלוה חשיב ככסף כשכתב עלה שטר דממה שכתב הרב המגיד בחמישי מהלכות אישות דין כ"ג בשמו משמע דפשיטא ליה הכי וכן דעת הרמב"ן גם כן שכתב וז"ל וכתב הרשב"א ואפילו אמר לה הריני חייב ליך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת וכן כתב הרמב"ן עכ"ל משמע שכן דעתם בבירור ומאי דעסיק בצ"ע נראה שלא על עיקר הדין אלא על פירושו בסוגית הש"ס הוא דמספקא ליה אם הוא כמו שכתב או יש לפרש בענין אחר ומה שיש לומר דאין הרשב"א חולק על הריטב"א הוא במה שיש לחלק בין קידושין לשאר קניינים על דרך שכתב לחלק בדעת הר"ן אלא שבמקום אחר כתבתי על דבריו דלפי הנראה לא ראה דברי הרב מוהרימ"ט בחידושיו על הר"ן שכתב להדיא בהיפך וז"ל אבל בחוב דידיה כיון דאכתי פש גביה ולא יצא מרשותו לא חשיבה נתינה וכסף שיקנה האשה על ידו והוא הדין קרקע ועבד דמקני בכסף נתינה מעליא בעינן ומה שהזכיר אגיד ביה אשגרת לישן הוא ולאו בכסף קידושין דוקא קאמר אלא בכל מילי דקנין עכ"ל הרי דפשיטא ליה בדעת הר"ן שלא לחלק בין קידושין לשאר קניינים:

שוב מצאתי שמרן מוהריט"א בספר קהלת יעקב במערכת הפ"א סי' רס"ו (ד' קי"ח ע"א מדפוס אשכנז) כתב דלמדנו מדברי הרמב"ן דבין בקידושין בין במכר אם קידשה או קנה קרקע בחיוב מנה שנתחייב על ידי קנין או על ידי משכון אינה מקודשת ולא קנה הקרקע (גוף דברי הרמב"ן בסוגיא דקידושין ד' חי"ת ע"ב מנה אין כאן וכו' הביאם שם בד' קי"ז ע"ג) והביא מה שכתב הרב מוהרימ"ט בכונת הר"ן וכתב שמה שהוכרח לבאר כן הוא מפני שלא ראה גוף דברי הרמב"ן כי אם מה שכתב הר"ן בשמו אמנם בדברי הרמב"ן עצמו בחידושיו מפורש דדין הקידושין ודין המכר שוה הוא והביא מה שכתב הרב מחנה אפרים בהלכות קנין מעות סי' ה' הנז"ל וכתב דנראה שלזה נטתה דעתו שכתב שם בסי' ד' דרש"י והריטב"א והר"ן סוברים דהוי מכר וקנה ותמה עליו דמלבד שדברי הר"ן הן דברי הרמב"ן ובדברי הרמב"ן בחידושיו מבואר להיפך וגם מגוף דברי הר"ן כבר הכריח מוהרימ"ט דאי אפשר לומר כן ועוד אם איתא דיש לחלק בין קידושין למכר דבמכר מהני שיעבוד אם כן בפרק האיש מקדש ד' מ"ז דפריך לרב לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת ותסברא אימא סיפא וכו' ואם איתא מאי פריך ותסברא לוקמה דמיירי במקדש במלוה שנתחייב המקדש כקנין וקדשה כשעבוד שבקנין וכו' והביא דברי הרשב"א בחידושיו (כמו שהביאם הרב מחנה אפרים) ושקיל וטרי עוד בזה:

והביא שיטת הראב"ד בפירוש הסוגיא דמנה אין כאן וכו' כפי מה שכתב בשמו הרמב"ן והרשב"א וסיים דלדעתו הוא הדין אם כתב לה שטר חיוב או קנו מידו שנתחייב לה מנה מקודשת אף דאגיד גבי דבעל וכן כתב הריטב"א בחידושיו בפירוש דברי הראב"ד ושהעיקר כסברת הראב"ד ושמפורש שכן דעת הריטב"א בכמה מקומות בקידושין ובפרק האומנים דכיון דזקפו במלוה כנתינת כסף דמי ולאו דוקא נתן קצת דמים אלא אפילו לא נתן כלום קנה דשטר חיוב היינו כסף וכן מתבאר ממה שכתב בשמו באסיפת זקנים לכתובות בפרק מי שהיה נשוי בד' צ"ב ע"א גבי מאי דאמרינן התם ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וז"ל וזקפן במלוה יש שפירשו דמאי דנקט זקפן במלוה לאשמועינן דאף דאין קרקע נקנה במלוה התם הוא במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן כסף לקנות בו אבל מלוה זו שהתחייב הלוקח עכשיו למוכר כפרעון גמור הוא וקנה בו מדין כסף וכו' וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקיפה דמלוה עכ"ל הרי דפשיטא ליה טובא האי דינא עד דלא ניחא ליה לומר דנקט זקפן במלוה לאשמועינן זה אלא שתמה על הריטב"א שמאחר דרבותיו הרמב"ן והרשב"א סוברים בהיפך איך לפחות לא ניחא ליה לומר דאיצטריך להשמועינן היפך סברתם ועוד שקיל וטרי דנראה היפך סברת הריטב"א מסוגיא דפרק האיש מקדש ד' מ"ז דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת והאריך קצת בזה עי"ש ועיין בתשובות שאילת שלום מהדורא תניינא סי' רס"ו הבאתי דב"ק לקמן בסי' ט' אות יו"ד (בד"ה ובמה שכתב הגאון מוהרש"ז) נחזור לדברי הרב שאילת שלום בסי' ר"ל הנ"ל שכתב עוד:

אמנם מה שכתבו הרבנים השואלים דכיון שהתחיל למכור מהחמץ בזמן היתר לא גרע מקנין סטומתא איני רואה ממש בזה דמה ענין זה לקנין סטומתא וכי משום שמכר מעט בזה קנה הכל אלא דיש לדון דנקנה לו המקום בחזקת תשמיש במה שנשתמש בו בזמן ההיתר כשהתחיל למכור ושוב נקנה לו החמץ אגב קרקע או בתורת קנין חצר ואף שהנתיבות בסי' קצ"ב דעתו דבחזקת תשמישין לא נקנה חצר המושכר שיקנה על ידו דבר אחר מכל מקום במחנה אפרים ריש הלכות שכירות הביא ראיה ברורה דמהני והנתיבות לא ראה דבריו (אמר המחבר אין בידי ס' הנתיבות לעיין בו והגאון שואל ומשיב בח"א סי' רי"ד נמשך אחר מה שכתב הנתיבות בסי' קב"ץ דגם להמחנה אפרים לא מהני לקנות מטלטלין על ידי קנין אגב שכירות קרקע זו שקונה בשימוש):

גם העצה שעשו שאיש אחר יאמר להקונה ביום טוב שיקבל כל החמץ לביתו ומבואר בנודע ביהודה תניינא סי' ס"ג דכי האי גוונא אין מקום לקנוס אחר הפסח כיון שהנכרי זכה בו בפסח ואין לקנוס בשל נכרי יפה עשו בזה ועם כי החתם סופר בתשובותיו לא כן דעתו אין דבריו מוכרחים והראיה שהביא מחופר בור ברשות הרבים לא דמיא כעוכלא לדנא דשם אף דהחזיק בו עכומ"ז מכל מקום מחייבין להחופר על שגרם מכשול בחפירתו מה שאין כן בנדון דידן כיון שזכה בו עכומ"ז אם כן בשל נכרי אין לקנוס וכיון שהוא מותר רשאי גם המוכר ללוקחו בחזרה כמו אחר ודברי הנודע ביהודה נכונים ולכן כיון שכתבו דהוא הפסד מרובה מאד וגם גוף החמץ אינו חמץ גמור כידוע מה שפילפלו האחרונים בנידון יי"ש ובפרט קמח וחטים לתותים אין בהם כי אם חשש חמץ לכן אני מסכים להתיר החמץ ובכל זאת לא מלאני לבי להקל ולהתירו כי אם בהנאה ולא באכילה ושתיה וימכר הכל לצורך עכומ"ז וגם יש לקנוס בעל החמץ ליתן איזה סכום לעניים עבור שלא נזהר ובא לידי מכשול אלו תורף דב"ק ועיין לעיל באות ח' מה שהבאתי בדינו של הגאון נודע ביהודה דכשמכר לעכומ"ז במשיכה וכיוצא בתוך הפסח אינו עובר בבל יראה ממכירה ואילך ואין החמץ נאסר וגם בסי' ה' אות ל"ב כתבתי דרבני האחרונים מסכמים לדעתו עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף