ערוך לנר/סנהדרין/נה/א

ערוך לנר סנהדרין נה א

דף נ"ה ע"א

בגמרא המערה בזכור מהו. התוס' ביבמות (דף נ"ד ע"ב) כתבו הא דלא ילפינן מהיקשא דר"י דילפינן מיני' שאר עריות דמולך הפסיק הענין א"נ דמקורה הערה לא שייך בזכר ובהמה א"נ דביאה דלאו אורחי' היא ע"ש. אך דלכאורה אכתי אין זה מספיק דהשתא דידעינן בזכר ממשכבי אשה נילף בהמה מניה ומאי פריך תו המערה בבהמה מהו. וי"ל לפי מה שתירץ הרמב"ן והרשב"א שם אקושית התוס' דה"א דבהמה גרע משום דביאה דלאו בת מינה היא דלפ"ז גם מזכר ליכא למילף ובזה א"ש הא דהצריך הרשב"א לתירוצו כיון דע"כ אינו מספיק בלא תירוץ התוספות דאכתי יקשה אזכור אי לאו דאמרינן כתירוץ התוס' אבל השתא א"ש דגם תירוץ התוספות לחוד לא מספיק:

שם לכתבי' גבי חייבי מיתות ב"ד. הא דלא פריך בקיצור דלכתבי' בגופי' דהא עדיף ליה להקשות לכתוב בא' משאר חייבי מיתות כי היכי דנוכל לילף גם שאר חייבי מיתות מיניה ולא נצטרך ללמוד מחייבי כריתות משא"כ אי הוי כתיב בבהמה דלא הוי נוכל למילף מיני' כמו דלא ילפינן בהמה מהם מהטעם שכתבו התוס' הנ"ל ביבמות. אכן אי הוי כתיב בא' משאר חייבי מיתות מ"מ הוי ידעינן בהמה שפיר באם אינו ענין דאשאר חייבי מיתות לחוד לא הוי מצרכינן כיון דשפיר איכא למילף מח"כ דהא גם לענין שלא כדרכה ילפינן איפכא ח"כ מח"מ:

שם אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו. ק"ק מאי פריך אלא מעתה בל"ז נמי קשה מ"ש אילן הנעבד דטעון שריפה מבהמה שהשתחוה לה דמותרת וי"ל דבפשיטות לא היה יכול להקשות כן דהייתי יכול לחלק בין בעלי חיים לאילן וכמו שסובר אביי באמת לקמן דדוקא אילן טעון שריפה אבל אבעלי חיים חס רחמנא אבל השתא דהביא ראיה מאילן הנעבד מדטעון שריפה דגם נרבעת לנכרי טעונה סקילה אלמא דאין חילוק בין ב"ח לאינם ב"ח לכן פריך שפיר אלא מעתה גם בהמה הנעבדת תהרג. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א ל"ל לר"ש להביא ראיה מהברייתא לוכיח בקיצור מקרא מדטעונה אשרה שריפה. ולפ"ז י"ל דמאשרה לא היה יכול להביא ראיה דהייתי יכול לומר דב"ח שאני אבל מברייתא מייתי שפיר מדיליף המתעה את חבירו מק"ו דאשרה ומאי ראיה דלמא ב"ח שאני אע"כ דאין לחלק בכך לכן שפיר מוכח דגם נרבעת לכותי תהרג:

שם מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולכותי אסר. ק"ק מאי מי איכא מידי שייך בכאן הא נעבדת לישראל שריא לנכרי כמו לישראל ונעבדת מנכרי תיאסר לישראל כמו לנכרי והעבודה גופה אסורה לישראל ולנכרי ואין זה דומה לשאר מי איכא מידי שבש"ס דהתם בכ"מ אותו דבר עצמו הנאסר לנכרי תישרי לישראל ובזה שייך שפיר מי איכא מידי אבל לא בנדון דכאן. ונ"ל דמפני זה פירשו הרמב"ן והר"ן דבאמת לאו מכח מי איכא מידי פריך אלא דה"ק כיון דבישראל מותר דאיכא תקלה וקלון כש"כ דשריא בנכרי דליכא אלא תקלה לחוד והא דקאמר מי איכא מידי שגרא דלישנא דעלמא נקט וכמ"ש הרמב"ן בלקוטים בס' חמשה שיטות ע"ש:

שם אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תהרג. ק"ק דהא תניא לעיל דהבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב והרי בשלא כדרכה אין הנאה לנשכבת ואעפ"כ חייב וה"ה ג"כ הבהמה ובודאי א"ל דהנאה קצת איכא עכ"פ גם בשלא כדרכה והא דאמרינן לעיל אשה דאורחא אמשכב מיחייב היינו לגבי ביאה כדרכה מיקרי שלא כדרכה אינה נהנה דא"כ מאי פריך רש"י לקמן (דף ס"ו ע"ב) מ"ש מעשה חדודים משלא כדרכה הא י"ל דבמעשה חדודים אין הנאה כלל אבל בשלא כדרכה יש הנאה קצת אע"כ דגם בשל"כ אין הנאה כלל וא"כ קשה כנ"ל:

שם ת"ש ד"א שלא תהא. לפי הנראה מהסוגיא נפשטה האיבעי' דתקלה בלא קלון סגי דהא ר"ש פשיט כן ורבא ואביי מתרצי אליבי' ולפ"ז הך ת"ש אינו רק לפשוט האיבעי' בדרך אחר אכן מדברי הר"ן בסוגיא נראה שסובר דהאיבעי' לא נפשטה וכן משמע מהרמב"ם וי"ל דהם סוברים כלישנא קמא דרש"י דר"ש פליג אהא דאביי וא"כ רבא דסבר כר"ש ע"כ פליג אאביי וכיון דפליגי אביי ורבא בזה שפיר אמרינן דלא נפשטה האיבעי':

שם ברש"י ד"ה מתקיף לה ר"פ. דאין הנאתה מרובה. הא דהצריך להך טעמא דאין הנאתה מרובה כמ"ש הר"ן דאל"כ מה בין איש הבא על הבהמה שלא כדרכה לאשה אכן גם הך טעמא דאין הנאתה מרובה לחוד לא סגי דהא בכל ביאה שלא כדרכה אין הנאתה מרובה ואעפ"כ חייבת כיון דאתרבי לחיובא ממשכבי אשה וכמ"ש רש"י לקמן (דף ס"ו ע"ב) לכן בעינן ג"כ להך טעמא דאין אורחא ואולי מש"כ רש"י דאין הנאתה מרובה צ"ל ואין דאז הך טעמא בפ"ע הוא ודבריו אתיין כהוגן:

שם בד"ה משכב אשה כתיב ביה בזכר. לפירושו דהא דמרבינן ממשכבי אשה ביאה שלא כדרכה מלשון רבים דריש כן א"ש דפשיטא ליה ממשכב אשה לחיובא כיון דפשיטא ליה במשכב דכדרכו דחייב בהעראה גם אותה דשלא כדרכה ילפינן מינה דאתקשו ב' משכבות להדדי אבל לפי' הר"ן דאתיא כן מדקרא הכתוב לביאה דשלא כדרכה משכב אשה א"כ מאי מתרץ משכב אשה כתיב היא גופא קשיא מנ"ל בכ"מ דחייבים אהערה שלא כדרכה כיון דכל של"כ לא ילפינן רק מזכר וא"כ אם בזכר לא ידענו מנ"ל בכ"מ ועיין הוריות (דף ד' ע"א) דבהעראה של"כ אין הצדוקים מודים אכן גם לדידן מנ"ל ולכן לכאורה גם מזה ראי' לפי' רש"י:

שם ד"ה קלון ליכא. דרכן בכך ואין מתביישין. לפי הנראה ממתניתן הקלון הוא ע"י שנהרג פלוני ע"י ויש עי"ז זכרון למיתתו בחטאו דהכי קאמר ויאמרו זו היא שנהרג פלוני ע"י ולא קאמר שחטא ע"י אכן מכאן ומכל הסוגיא משמע לכאורה דהקלון הוא שיש זכרון לחטאו ע"י ולפ"ז צריך לפרש זו היא שנסקל פלוני ע"י ועי"ז יש זכרון לחטאו שנהרג עליו:

שם בד"ה לישראל נמי תיתסר. כגון שנעבד ע"פ ע"א. ק"ק לפי"ז מאי קאמר בתמורה (דף כ"ט ע"א) ואי ס"ד אסירי להדיוט ל"ל קרא למעטינהו מגבוה ע"ש הא שפיר אצטריך לע"פ ע"א או על פי הבעלים וי"ל דשם רצה לומר מדאסור לגבוה אסור נמי להדיוט דילפינן הדיוט מגבוה ולכן קאמר שפיר דא"כ לכתוב קרא בהדיוט ולילף גבוה מיניה וכמו שפירשו התוס' שם בד"ה מנא ה"מ דהשתא אין לומר דא"כ לא הוי ידעינן בגבוה ע"פ ע"א דז"א דהא אי הוי כתיב בהדיוט ג"כ הוי מוקמינן סתמא לע"פ ע"א ג"כ כמו דמוקמינן השתא דכתיב בגבוה סתמא בין ע"פ ע"א בין ע"פ ב' עדים אבל הכא דפריך דלאסור להדיוט מדחייב מיתה בזה שפיר תירץ רש"י דאין להקשות דא"כ קרא בגבוה ל"ל דשפיר אצטריך לע"פ ע"א כיון דהשתא הטעם בהדיוט דוקא משום דחייב מיתה ואי הוה ילפינן גבוה מיניה ג"כ לא הוי ידעינן רק בכה"ג. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה המהרש"ל למה לא פי' רש"י דקושית הגמרא היא לפום הך ס"ד תאסר נעבד לישראל ולא לכתוב באמת קרא לגבוה דזה לא יקשה מידי דהא שפיר אצטריך קרא לגבוה לע"פ ע"א דלא שייך למילף מהדיוט השתא דלא כתיב קרא בהדיוט ורק בתמורה שם לא שייך לתרץ כן כדכתבנו ולכן פירש"י כן דהקושיא היא דליתסר באמת ומ"מ קרא לא מיותר דצריך לנעבד ע"פ ע"א:

שם בא"ד. וקשיא לן לל"ק ממשקה ישראל כתיב. לפי הנראה מסוגיא דתמורה (דף כ"ח ע"א) אין הקושיא דממשקה ישראל נילף כן אלא מק"ו מבעלי מומין וי"ל דרש"י פי' כמו שכתבו התוס' שם בד"ה טול אתה א"נ י"ל טול מה שהבאת כו' ע"ש דלפי תירוץ זה הקושיא היא ל"ל קרא לגבוה כיון שנהרגת וא"כ אסורה בהנאה להדיוט והיינו מכח ממשקה ישראל שכ' רש"י:

שם בתוספות ד"ה זה קלונו מרובה. ומשני זה קלונו מרובה. ואהא פריך והרי אילנות דאין קלונן מרובה פי' וא"כ אכתי נילף נעבד מאילנות כמו דאילן הנעבד מישראל דאיכא תקלה וקלון מועט טעון שריפה כמו כן בהמה הנעבדת ומשני בב"ח קאמרינן כו' ולכן לא שייך למילף דחס רחמנא עלייהו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף