קרן אורה/נזיר/נו/ב

קרן אורה נזיר נו ב

דף נ"ו ע"ב

רש"י בד"ה וקשיא לרב חסדא כו' וא"ת כו' ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ דהא דאין עולין הוא משום גידול שער א"כ למה לי למילף מימי טומאה הא בלא"ה פשיטא לן דגידול שער בעינן ואמתניתין שפיר קמשני לישב הא דתנן דאין עולין ואין סותר את הקודמים ומשכחת לה בנזירות בת חמשים אבל הא דילפינן מימי טומאה ליכא לשנויי בהכי ועיין בש"מ:

משנה אמר ר"א כו' כל טומאה כו' אמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ כבר כתבתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ט"מ שכתב דהני טומאות רביעית דם ואהל רובע עצמות ואבר שאין עליו בשר כראוי אינן אלא מדבריהם ולא דין תורה הוא מדאין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ולא משמע כן ממתניתין דא"כ מאי קאמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ ודאי קלה וקלה היא כיון דאין טומאתן אלא מדבריהם וע"כ ר"מ ס"ל דטומאתן ד"ת היא ומודה דאין הנזיר מגלח עליהם אבל על ביאת מקדש חייבין ומנ"ל דת"ק פליג עליה בהא ונראה דמשמע לי' להרמב"ם ז"ל הכי ע"פ שיטתו ז"ל בהלכות ביאת מקדש דר' אליעזר לאו כללא קאמר דהא איכא אהל וכלים הנוגעים במת דאין הנזיר מגלח ועל ביאת מקדש חייבין ודבריו ז"ל מוכרחים המה מהא דאיתא בפסחים פרק כיצד צולין דף ע"ט אם היו כ"ש טמאים עושין בטומאה ובסכין שנטמא בטמא מת דחרב הרי הוא כחלל ומטמי ליה לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבדא אלמא דאדם שנטמא בכלים הנוגעים במת טומאת הגוף הוא וחייב כרת וקודש ומקדש חד דינא להו והפטור על המקדש פטור מכרת על הקודש ג"כ והא דקאמר בסכין שנטמא בטמא מת ע"כ לאו דוקא דהנוגע בשני ממת אינו חייב על ביאת מקדש כ"א נוגע בראשון שנגע במת כמש"כ בהל' ביאת מקדש אלא סכין שנטמא במת עצמו קאמר אלמא דאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת מ"מ על מקדש וקדשיו חייב והר"ש ז"ל עו דאהלות הקשה כנ"ל על סוגיא דפסחים וכפי משמעות התוספתא דכלים שם דאין חייבין על טומאת מקדש ג"כ אלא על המת בלבד משמע אבל לא בכלים הנוגעים במת ותירץ דסוגיא דפסחים אתיא כר"מ דמתניתין דאמר לא תהא זו קלה מן השרץ והוא דחוק לאוקמי ברייתא דפסחים כיחידאה ועוד דמשמע דר"מ ג"כ לא אמרה אלא בדרך קושיא אבל לא דס"ל הכי למיפלג על ר' יהושע אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטיה דטומאה זו נזיר ומקדש חלוקים המה דבנזיר אינו מגלח דכתיב גביה וכי ימות מת עליו דוקא טומאת מת עצמו ולא הנוגע בכלים שנגעו בו אע"ג דטומאתו ד"ת כי היכי דאינו מגלח על שאר טומאות חוץ ממת אבל על מקדש וקדשיו חייב כיון דד"ת הם ושיטת הירושלמי ג"כ מסייע ליה וכמו שהביא הכ"מ ז"ל דעת הירושלמי בפירקין דמסיק הכי להדיא דכללא דר' יהושע לא נאמר אלא לטומאה הפורשת מן המת היינו רובע ורביעית והשתא כיון דלא ילפינן מקדש מנזיר א"כ מ"ש הני טומאות דאמר ר' יהושע כיון דאין הנזיר מגלח עליהם אין חייבין נמי על ביאת מקדש וע"כ משום דאין טומאתן אלא מדבריהם ולאו ד"ת ומש"ה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש ג"כ:

ומ"מ נראה דלאו לגמרי מדבריהם קאמר חדא דלא משמע כן לקמן במתניתין דיליף ר"ע רביעית דם בק"ו ואי טומאתה מדרבנן בעלמא ליכא ק"ו ועוד דמשמע מדבריו ז"ל דהא דאין עולין לו הימים הוא הלכה למשה מסיני כמש"כ לעיל ש"מ דטומאתן נמי הלכה היא ואומר אני דאפילו לפמש"כ לעיל לשיטתו דליכא מלקות אם נטמא במזיד בטומאות אלו מ"מ לוקה עליהם משום בל תאחר כיון דהימים אין עולין לו ועוד יש להוכיח דלאו מדרבנן הוא מדבריו ז"ל בהלכות ק"פ שכתב לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח אי לא לענין שחיטה וזריקה על טמא מת בשביעי שלו והוא ע"פ נוסחא דלעיל בגמרא דלנזיר ועושה פסח דוקא חצי לוג וכמש"כ לעיל ואי טומאתן מדרבנן בלא"ה א"ש דלעושה פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ואפילו בשעת טומאתו יעשה פסחו וכמש"כ לענין טומאה בחיבורין דלא אמרו לנזיר ועושה פסח משום דמדרבנן הוא אלא ודאי טומאתן ע"פ הלכה הוא ולהתירו לפסחו בשעת טומאתו א"א וע"כ לשביעי שלו קאמר דשוחטין וזורקין עליו וכן משמע בכמה דוכתי דאמרינן שאני דם תבוסה מדרבנן וכן כתב הוא ז"ל בעצמו בפ"ב הלכה י"ג דחציו מחיים וחציו לאחר מיתה נקרא דם תבוסה ומטמא במגע ובמשא ובאהל אלא שטומאתה מד"ס עכ"ל משמע דרביעית כולה לאחר מיתה טומאתה ד"ת וע"כ צ"ל דמש"כ בכל הני דאונן ד"ת היינו דאין להם סמך בתורה ודברי קבלה לחוד קרי ליה מדבריהם כשיטתו בכמה מקומות ועיין בפ"ה מהלכות ט"מ וזה שכתב בפ"ב שם דטומאת עצם כשעורה הלכה היא מפי השמועה מקרא דכל הנוגע בעצם דאפילו עצם כשעורה ולפי שטומאתו הלכה הכי הוא דין תורה ולא דברי סופרים ז"ל דמה שנאמר הלכה מפי השמועה מקרא מיקרי ד"ת אבל דברי קבלה גרידא מיקרי מד"ס:

אלא דאכתי תיקשי לי כיון דעיקר טומאת דם המת ד"ת הוא וכמש"כ בפ"ב שם מכל הנוגע בנפש האדם א"כ אפילו אם שיעור רביעית מפי הקבלה נאמרה אמאי לא הוי דין תורה כמו כזית מן המת דשיעורו הלכה היא וקצת משמע מזה דמדבריהם ממש קאמר וכבר כתבתי לעיל דמדברי ר"ע לקמן במתניתין מוכח דטומאת רביעית דם ד"ת היא וי"ל בזה ע"פ מש"כ הש"מ לעיל דר"ע לדבריו דר"א קאמר הק"ו ולדידיה גופיה לא איצטריך ק"ו ולא מטעמיה דהש"מ ז"ל דר"ע ס"ל כזקנים הראשונים אלא דבלא"ה מוכח דר"ע ס"ל דרביעית דם ד"ת וכדיליף מעל כל נפשות לרביעית מב' מתים דכהן לוקה עליו משום לא יבא ש"מ דד"ת הוא וממילא הנזיר מגלח עליו ומ"מ יפלא מאוד למימר דלת"ק דר"ע רביעית דם מדבריהם הוא דהא משמע דלא פליגי אלא בצירוף ב' מתים אבל בשיעורא לא פליגי וכדאמרינן בחולין ובסנהדרין לר' ישמעאל נפשת כתיב. ועדיין צ"ע:

ושיטת הראב"ד ז"ל בזה ג"כ נפלאה היא שכתב שם בפ"ג הנ"ל דהא דאינו מגלח על אלו הוא משום דכתיב וכי ימות מת משמע שלם וחצי לוג וחצי קב הוי כמת שלם אבל לא רביעית ואהל רובע. ואין זה מובן דמ"ש כזית מן המת מרביעית דם דתרוייהו לאו מת שלם הם ואפ"ה על כזית מגלח והיותר קשה מה שנראה מדבריו ז"ל דעל אהל רביעית מגלח דכתיב ביה על נפשות מת לא יבא ועל מגע ומשא אינו מגלח דלא כתיב ביה אלא ביאה ודבריו נפלאים הם דהיכן מצינו דטומאת אהל יהיה חמור ממגע ומשא ועל אהלו יגלח ועל מגעו לא יגלח ועוד דאמאי לא תנן לה במתניתין לעיל דעל אהל רביעית מגלח ועוד דא"כ רובע ורביעית לא לכל לאו בחדא גוונא הוא דרובע לא לכל היינו אהל רובע אבל מגעה ומשאה בכלל עצם כשעורה הוא ורביעית לא לכל היינו מגע ומשא אבל אהל רביעית לכל הן אמת דברייתא דששה דברים לעיל דחשיב חצי קב עצמות ורביעית דם מסייע ליה להראב"ד ז"ל ובטומאת אהל מיירי אבל זה מספיק לחלק בין אהל למגע ולא מצינו כן בשום מקום ועוד הא מגע נמי ילפינן מקרא דכל הנוגע במת בנפש האדם וכדאיתא בחולין פרק בהמה המקשה ולזה י"ל דר' ישמעאל הוא דיליף מהאי קרא למגע רביעית דם ואליביה באמת נזיר מגלח עליו וחייב נמי על ביאת מקדש דהא כתיב כל הנוגע כו' את מקדש ה' טימא דהא לשיטתו ילפינן מנפשות שיעור רביעית א"כ מנוגע בנפש נמי שמעינן דחייב על רביעית על ביאת מקדש ואנן לא קיי"ל כוותיה וקרא דנוגע בנפש אתי לעובר במעי אשה ואהל רביעית דם נפקא לן מקרא דנפשת אבל למגע ליכא קרא והילכתא בעלמא היא ומש"ה אין הנזיר מגלח וגם כהן אינו לוקה על מגע רביעית ולדבריו א"ש קושית התוס' ז"ל בחולין ובסנהדרין לר' ישמעאל תרי קראי למה לי נוגע בנפש ונפשת ולפי הנ"ל ניחא דחד למגע וחד לאהל לאשמעינן דעל תרווייהו כהן ונזיר לוקה ומגלח וחייב על ביאת מקדש והא דאמרינן התם דלר"ע לא איצטריך האי קרא דנוגע בנפש לרביעית דם משום דיליף מנפשות דאפילו מב' מתים מטמא ולפי הנ"ל הא אכתי איצטריך למגע דמטמא י"ל דלר"ע לא איצטריך למגע דמק"ו דעצם כשעורה יליף מגע ומשא לגילוח הנזיר ולחייב על ביאת מקדש וטומאה עצמה הילכתא היא דמטמא במגע אבל גם זה אינו מוכרח דמשמע במתניתין לקמן דר"ע קיבלה מיניה דר"א דאין דנין ק"ו מהלכה וא"כ אכתי איצטריך לר"ע נמי קרא למגע דחייב על ביאת מקדש וגם לזה י"ל כיון דר"ע יליף בק"ו א"כ נהי דלגילוח נזיר ליכא למילף מעצם כשעורה משום דהלכה ואין דנין ק"ו מהלכה מ"מ לענין ביאת מקדש יליף בק"ו רביעית דם משרץ דאינו מטמא אלא במגע חייב על ביאת מקדש רביעית דמטמא באהל אינו דין שיתחייב על מגעה ומשאה. ומש"ה לא איצטריך קרא לר"ע לחייב על מגע רביעית על ביאת מקדש. והכי איתא בתוספתא דר"מ דריש האי ק"ו משרץ ארביעית דם ומה שהכריחו להראב"ד ז"ל לזה הוא דברי הברייתא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח אין הכהן לוקה וא"כ רביעית דם דכתיב בה לא יבא וכהן לוקה עליה ש"מ דהנזיר נמי מגלח עליה והיינו על אהלה לחוד אבל לא על מגעה ומשאה ובכ"ז אין שיטתו ברורה אצלי עדיין ועיין מהרש"א ז"ל בברכות ד' י"ט שתמהו עליו רבים בדברי התוס' ז"ל שם בד"ה מדלגין היינו ע"ש ולפי דעת הראב"ד ז"ל יש לישב קצת דבריו ועל מגעה קאמר דלא שמענו ע"ש והפשוט יותר בזה הוא מה שנראה מד' התוס' ז"ל דכל הני מילי הילכתא נינהו ואע"ג דטומאתן ד"ת מ"מ הלכה היא דאין הנזיר מגלח על אלו ולא איתמר בהו טעמא:

משנה רביעית דם שמטמא באהל אינו דין מלשון המשנה נראה דליכא למילף בק"ו אלא רביעית דם לחוד והיינו משום דגולל ודופק ליכא למילף דאין מטמאין במשא ואהל וכלים הנוגעים במת ג"כ אינן מטמאין באהל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וליכא ק"ו וכש"כ לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בכלי שטף שאינו אלא טומאת ערב ורובע עצמות ג"כ ליכא למילף למגע ומשא דבלא"ה נזיר מגלח עליו וכמש"כ לעיל בפירקין ואבר שאין עליו בשר כראוי ג"כ אינו מטמא אלא במגע ומשא וליכא למילף בק"ו אלא רביעית דם לחוד וכן ר"מ דאמר לעיל לא תהא זו קלה מן השרץ ג"כ משמע בתוספתא שהבאתי לעיל דארביעית דם לחוד קאמר אלא דמשרץ איכא למילף בק"ו כל טומאות אלו דשרץ אינו מטמא אלא במגע וטומאת ערב לחוד וכל הני יש מהם שמטמאין גם באהל ויש מהן שמטמאין במשא אבל כבר איתמר בש"ס בכמה דוכתי דליכא למילף מת משרץ דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה ובזה יש לדקדק בדברי הר"ש ז"ל לעיל דמוקי לההיא דפסחים כר"מ דאמר לא תהא זו קלה מן השרץ ואדם שנגע בכלי שנטמא בטמא מת טומאת ערב היא ג"כ ואין לה חומר כ"כ מטומאת שרץ וי"ל דר"מ נמי מודה בהא דאינו חייב על ביאת מקדש וכמשמעות ל' התוספתא דר"מ בקל וחומר גמר לה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף