אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נו

יום שני כ"ז אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נו

אמירת דבר בשם אומרו ברב מפי רב מפי רב

יסוד הגמרא בנזיר שקדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן

במשנה במסכת נזיר (נו:) תנן: אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע, כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה – חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה – אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ע"כ.

ומקשה הגמרא: ורבי אליעזר משום רבי יהושע גמר לה [סתם, שהוא רבי יהושע בן חנניה. תוספות], והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה. דתניא, אמר רבי אליעזר, כשהלכתי לערסקיא מצאתי את רבי יהושע בן פתר ראש, שהיה יושב ודן לפני רבי מאיר בהלכה... אמרתי לו כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל, אמר לי הן. כך אמר לי רבי יהשוע בר ממל משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה וכו'.

ומסיקה הגמרא: אמרו, שמע מינה, כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן. ופירשו התוספות: הכי נמי רבי יהושע בן חנניה אמר לרבי יהושע בן ממל, ורבי יהושע בן ממל לרבי אליעזר. ורבי שסידר המשנה, הזכיר רבי אליעזר שהיה אחרון ורבי יהושע בן חנניה שהוא הראשון, ורבי יהושע בן ממל שהוא האמצעי לא חש להזכירו.

ומוסיפה הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא, אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני... ואילו יהושע וכלב [- שאף הם היו ממוסרי התורה] לא קחשיב, שמע מינה.

ביאור החיד"א שאת האמצעים אינו חייב להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר

וביאר החיד"א (פתח עינים) שעיקרן של דברים שאת האמצעים אין חיוב להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר וזכור לטוב. וראיה לדבר מאותה המשנה שהביאה הגמרא כראיה לכך ש'מציעאי לא אמרינן', שהרי אם אכן אין להזכירם, היה לה לומר 'אמר נחם הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקיבל הלכה למשה מסיני' ומדוע הזכיר שקיבל מאבא שקיבל מן הזוגות שקיבלו מן הנביאים, אלא על כרחך שבא התנא להורות שאם בא להזכיר – זכור לטוב. אלא שדילג על יהושע וכלב, להורות גם שאינו חיוב להזכיר אלא קמאי ובתראי, ואילו אמצעים אם הזכירם זכור לטוב, אך אינו מחוייב בדבר.

ויש להעיר על דבריו, שלכאורה אם אכן המונה 'זכור לטוב' מדוע קיצר רבי ולא הזכיר את רבי יהושע בן ממל, ובשלמא התנא של 'נחום הלבלר' ביאר החיד"א שהא גופא קמ"ל שאינו מחוייב בדבר, אך רבי במשנה בנזיר כיון שלא בא להשמיענו דין זה כיון שמגוף המשנה איננו יודעים כלל שרבי יהושע בן ממל היה אחד מהמוסרים – מדוע לא תפס במנהג שהתופס בו 'זכור לטוב'.

ועכ"פ מסיים החיד"א: ולכן תמצא פעמים הרבה בתלמוד שמזכיר במימרא אחת אפילו חמשה כל אחד שאומר משם הקודם. ועוד הביא מדברי הירושלמי בשבת (פ"ק): אם אתה יכול לשלשל השמועה עד משה רבינו שלשלה, ואם לאו – תפוס ראשון ואחרון. [ואמנם הגירסא לפנינו אינה כן, וגם ההגהות מיימוניות (ת"ת פ"ד) והדרכי משה (יו"ד סימן רמו) העתיקוה כצורתה, מכל מקום כתב החיד"א בראש דוד (פ' חקת) שיותר נראה לשנות הגירסא, וכמו שכתב בקרבן העדה שם, שבזה ישוו דברי שני התלמודים אהדדי].

ויש להעיר, שמדברי הירושלמי משמע שדוקא באופן שיכול לשלשל השמועה עד משה רבינו – כלומר, שיכול לתאר כל סדר השתלשלות המסורת ממקורה – אז ינהג כן, ואילו אם בידו רק כמה תנאים אין בכך תועלת ו'תפוס ראשון ואחרון', ואילו בדברי החיד"א משמע שלעולם 'זכור לטוב' אם מזכיר אמצעי, בין אם זו מסורת עד משה רבינו ובין אם לא.

דעת הראב"ד שהראשון הוא חובה והאחרון הוא מנהג טוב

ובספר מראית העין (פסחים קד.) הביא החיד"א מה שראה בכללי רבינו בצלאל אשכנזי בכתב יד, שכתב בשם הראב"ד בחידושיו לעבודה זרה "דמנהג האמוראים שלא היו מזכירין אלא בעל שמועה הראשון בלבד, אבל לפרקים היו מזכירין כל בעלי השמועות עד שמגיעין לראשון", והחיד"א כתב שלדברי הראב"ד צריך לומר שמה שאמרו בנזיר 'קמאי ובתראי אמרינן' אינו חיוב אלא רק מנהג טוב. [וכתב שלפי זה יש לקיים את גירסת הירושלמי כפי שהעתיקוה המפרשים: 'ראשון ראשון או אחרון אחרון', ולא 'ראשון ואחרון' כפי שהציע החיד"א לגרוס].

ולפי זה צריך לומר שיש ג' דרגות בדבר, כי הרי בגמרא בנזיר מבואר שאת האמצעים אין מזכירים, ובשלמא אם הראשון והאחרון הם חובה, אפשר לומר שהאמצעיים הם רשות ומנהג טוב ו'זכור לטוב', אבל לפי דברי הראב"ד שהחיוב הוא רק בראשון ואילו האחרון הוא מנהג טוב, אם כן ע"כ שהאמצעיים אפילו מנהג טוב אינם, ואם כן כיצד זה מצאנו במשנה שהביאה הגמרא שרבי מיאשא מנה כמה וכמה אמצעיים, ובכמה מקומות בתלמוד מצאנו ששנו כמה בעלי מימרות. ועל כרחך שיש בזה כמה דרגות, שהחיוב הוא רק בראשון, ומנהג טוב להזכיר גם האחרון, ואם רצה מזכיר גם המאצעים ומעלה יש בדבר.

אמנם בראב"ד מדוקדק עוד שמניית האמצעיים תועלתה היא רק כש'מזכירין כל בעלי השמעות עד שמגיעין לראשון', ולכאורה למד כן מדברי הירושלמי הנזכרים שאם יכול לשלשל השמועה עד משה רבינו משלשל – והיה נראה לדקדק שאם אינו יכול לשלשל כל שלשלת המסורה אין בכך טעם, אך יקשה מדברי המשנה שמבואר שמנה אמצעיים אף שלא הזכיר כל המסורה, וצ"ע.

דקדוק לשון הרא"ש שהאמצעים אין קפידא אם מדלגם אך יכול להזכירם

ובפירוש ארזי הלבנון (אות שכח) ציין שכדברי החיד"א כך מדוקדק גם בלשון הרא"ש, שכתב וז"ל: אלמא אין קפידא אם מדלג מן האמצעים, עכ"ל. הרי שהאמצעים אינו מחוייב להזכירם אך מאידך יכול להזכירם. ויש להעיר שאין זה ממש בדומה לחיד"א, כי החיד"א חידש עוד שיש מעלה ו'זכור לטוב' אם נוהג כן, ועליו יקשה מדוע תנא דמשנתנו לא נהג כן, ואילו לדברי הרא"ש נראה שאם רוצה אומר ואם אינו רוצה אינו אומר ואין קפידא בדבר.

גם בחכמת שלמה לרבי שלמה קלוגר (או"ח סימן קנו) למד מתוך דברי הסוגיא, שאם אחרון מביא דברי ספר הקודם לו, שהביא דבר בשם הקדמונים, המזכיר דברי אותו אחרון אינו צריך להזכיר אלא את האחרון והראשון ולא את האמצעים. ואף שאינו מזכירם אינו עובר במה שהביא המגן אברהם (שם סק"ב) שכל שאינו אומר דבר בשם אמרו עובר בלאו. וגם מדבריו עולה שביאור הסוגיא שיכול להזכיר ואינו חייב. וכ"כ בספר בני יהודה לרבי יהודה עייאש (דף סח).

דעת התנחומא שצריך להזכיר בשם אומרו עד השלישי

והנה המג"א שם הביא מקור הלאו מ"פרק קמא דנדרים" וכבר העירו שאינו נמצא שם, וכתב הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן כ, הו"ד בשערי תשובה או"ח שם) ורע"א בהגהותיו על המג"א שם, שמקור דבריו הם מדברי התנחומא (במדבר אות כב) וכ"ה במדרש משלי (פ"ו): וידבר ה' אל תכריתו וכו'. אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר "אל תגזול דל כי דל הוא".

והנה בהמשך המדרש אמרו: וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי, הלכה ששנו רבותינו אמר רבי תנחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא שקיבל מאביו שקיבל מזוגות שקיבלו מן הזקנים הלכה למשה מסיני, כל שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, שעליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא וכו'.

והעץ יוסף גרס בדברי המדרש 'וכל מי שאינו אומר' כלומר שהמשך המדרש אחרי עדות רבי מיאשא אינה עצם עדותו אלא ענין אחר, והעדות שמזכיר המדרש מרבי מיאשא היא העדות במשנה בפאה [שהביאה הגמרא בנזיר, כמבואר בתוספות שם]. שמעדות זו למדו חז"ל שצריך עכ"פ "לומר השמועה בשם אומרו עד השלישי".

קושיית הבני חיי מגמרא חולין שנמנו בה ארבע גלגולי שמועה

ובספר בני חיי (ליקוטים דף קפג:. על פסחים קד:) הקשה על המבואר בסוגיין שיש להזכיר את הראשון והאחרון, מהמבואר בגמרא בחולין (ה:) א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, ע"כ. הרי שמנתה הגמרא ארבע גלגולי השמועה, ולהמבואר בנזיר לא היה לה למנות אלא את הראשון ואת האחרון.

ובספר ראש דוד להחיד"א (פ' חוקת ד"ה ואנן) כתב ליישב הקושיא על פי יסוד זה שהזכירו גם בספרו שער יוסף (נה:.) שבתלמוד נמצא הרבה מאד מימרות שיש בהם שלש או ארבע או חמש אמירות זה בשם זה בשם זה, והדבר ברור שהמבואר בגמרא בנזיר היינו "דמתורת חיוב בעי למדכר קמא ובתרא, ואי שמיט לאמצעי לית לן בה, ברם אם בא להזכיר מזכיר וזכור לטוב". דהיינו שהראשון והאחרון הם בתורת חיוב, והאמצעיים יכול להזכירם אך אינו מחוייב בדבר.

ביאור החיד"א בלשון הפסוק 'הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים'

בכך רצה החיד"א לבאר את לשון הכתוב "חכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים", שדרשוהו חז"ל (יבמות צז.) על מאמר רבי יוחנן משום רשב"י ש"כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר": אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא, מאי קראה, "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" – ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב [- היין רוחש ונע ויוצא למעלה. רש"י], אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

וביאר החיד"א שכל לשון הפסוק ידרש לפי זה כמין חומר, "וחכך" – בתורה "כיין הטוב" – היינו כיין טוב היושב על שמריו, שכשבא להזכיר הלכה ששמע "הולך לדודי למישרים" – ילך וימנה בדרך ישרה כל בעלי המימרא עד 'דודי' האומר הראשון, וכמו שכתוב בירושלמי 'אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה שלשלה'. ומוסיף הפסוק 'דובב שפתי ישנים' – להורות שעל כל פנים לא יגרע משנים, שאם אינו יכול לשלשלה 'תפוס ראשון ואחרון'.

קושיית זקנו של העץ החיים בהקפדו של רב יהודה על רב יצחק בשליחת אביי לעולא תחתיו

ובספר עץ החיים לרבי חיים אבולעפיא (ליקוטים ממהרנ"א, קמ:.) הקשה, דהנה בגמרא בפסחים (קד:) מובא מעשה שכשהגיע עולא לפומבדיתא שלח רב יהודה את רב יצחק בנו להביא לפניו כלכלה של פירות ושיביט כיצד עולא מבדיל. ולבסוף לא הלך רב יצחק אלא שלח את אביי תחתיו, ואביי הוא שראה את מנהגו של עולא לומר רק 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' ולא להזכיר שאר הבדלות. ואביי מסר מה שראה לרב יצחק ורב יצחק מסר לאביו. ומביאה הגמרא שרב יהודה הקפיד על רב יצחק ואמר לו "רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתיה מפומיה". ופירש הרשב"ם: דלא תיגמר שמעתיה מפומיה, דרב יצחק, אלא מפומיה דאביי, ואמרינן כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו, שפתותיו דובבות בקבר.

ובעץ החיים הביא קושיית זקנו מכח סוגיית הגמרא בנזיר שם מבואר ש'קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן' ואם כן "לעולם יזכירוהו שהוא האחרון", והניח בצ"ע. ואפשר להבין את קושייתו בשני דרכים, שאפשר שכוונתו להקשות שאמת שאביי הוא 'הראשון' שהרי השמועה אינה דין ששמע מעולא אלא מנהג שראה אצל עולא, ואם כן ה'שמועה' היא שמועה של אביי, והוא ה'ראשון' בה, אך מכל מקום גם רב יצחק יזכירהו כיון שהוא האחרון. אך אם לכך כוונתו הלא קשה מאד, כי בשלמא רב יהודה ששמע זאת מרב יצחק אכן יזכיר השמועה מרב יצחק כיון שכלפיו הוא האחרון, אך מי שישמע שמועה זו מרב יהודה כבר יזכירנה רק בשם רב יהודה האחרון ובשם אביי הראשון ונמצא שרב יצחק איבד מעלתו, ועל כך הקפיד רב יהודה, ומה הקושיא.

ובאופן אחר אפשר היה לבאר הקושיה, שזקנו של העץ החיים הבין שכל שראה אביי הנהגה מעולא, הרי עולא הוא ה'ראשון', ואם כן לא הפסיד רב יצחק דבר בשליחת אביי לראות הנהגת עולא, כיון שסוף סוף עולא הוא הראשון, ואף עתה רב יצחק הוא האחרון, ואילו אביי שהוא האמצעי אין בו כלל חובת אמירה בשם אומרו, ועל כל פנים אינו גורע מרב יצחק דבר.

יסוד הבני חיי שהרואה דבר הלכה במעשה רב הוא בעל המימרא הראשון

ובספר בני חיי לרבי חיים אלגאזי (פסחים שם) הביא ששמע קושיא זו בשם רבי חיים אבולעפיא (ובאמת כתב כן בשם זקנו), והביא הקושיה בסגנון השני: הרי לפי זה כאן צריך להזכיר לרב יצחק משמיה דעולא דהוי קדמאי ובתראי, ולא לאביי דהוי מציעא. וכתב ליישב שאכן אביי הוא ה'ראשון' כיון שהוא זה שראה את עולא ולעולם השמועה שתאמר תהיה 'אמר אביי אני ראיתי את עולא'. משא"כ רב יצחק אף שהשומע ממנו יזכירנה אף בשמו כיון שהוא ה'אחרון' אך מכל מקום לא לעולם יזכירוהו.

וראיה לדבר הביא הבני חיי מדברי הגמרא בחולין (ה:) שם איתא: אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב אסי, אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי. הרי שהזכיר רנב"י את רב אסי אף שהיה אמצעי, ועל כרחך צריך לומר כנ"ל שכיון שהשמועה היא עדות מה שראה בהנהגת רבי יוחנן נמצא שלא רבי יוחנן הוא הראשון אלא רב אסי, ולכן הזכיר רנב"י את השמועה ממנו.

ויש להוסיף שלפי דברי הראב"ד שגם ראשון ואחרון, יש מעלה לראשון על האחרון, והראשון חובה והאחרון מנהג טוב – אם כן ודאי שהפסיד רב יצחק בהיותו אחרון ולא ראשון אף כלפי מי ששמע הדבר ממנו, כיון שאף הוא אינו מחוייב להזכירו בשמו אלא רק כמנהג טוב.