אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/חגיגה/כז

יום שלישי ה אדר ב' תשפ"ב - מסכת חגיגה דף כז

טומאת כלים מצופים

שנינו במשנה במסכת חגיגה (כו:): כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה [- אם נטמאו], חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, מפני שהן מצופין.

ובפשטות כוונת חכמים לתת טעם אחר לדינו של רבי אליעזר, שיש לטהר את המזבחות כיון שהם מצופים, ועל כך מקשה הגמרא (כז.): אדרבה, כיון דמצופין נינהו, מיטמאו. ומיישבת הגמרא בשני אופנים: א' אכן חכמים חולקים על דעת רבי אליעזר וסוברים שיש לטמא אף את המזבחות, ועל כך נותנים טעם לדבריהם 'מפני שהן מצופין'. ב' עיקר סברת חכמים שאפשר לטהרם גם לולי דברי רבי אליעזר, וזאת משום שהם כלי עץ העשוי לנחת [- שאין עומדים לטלטלו] שהוא טהור, ואין צורך להגיע לסברת רבי אליעזר שהם כקרקע. אלא שמוסיפים חכמים שאין לרבי אליעזר לטעון שאין להם דין כלי עץ כיון שהם מצופין, כי למרות ציפויים בטל הציפוי לגוף המזבח והרי הם ככלי עץ העשוי לנחת.

והנה הרמב"ם (כלים פ"ד ה"ד) פסק: חיפויי המיטה טהורין, וכן כל החיפויין, בין שהיו של עץ או של עור או של מתכת, טהורין. שנאמר "אשר יעשה מלאכה בהם" - פרט לחיפויי הכלים. ומוסיף הרמב"ם: וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול, שציפה אותן במתכת, טהורין ואינן מקבלין טומאה - מאחר שציפן בטלן [- לציפוי] והציפוי עצמו טהור כמו שביארנו, ע"כ. כלומר, שמלבד טהרת הציפוי כשלעצמו מכח הפסוק, סובר הרמב"ם שגם כלי עץ המצופה במתכת - טהור, כי הכלי בטל לציפוי והציפוי עצמו אינו מקבל טומאה.

והראב"ד בהשגותיו תמה על פסק הרמב"ם: אמר אברהם, לא ידעתי מהו, ולא מצאתי לו שורש דבר. ואדרבה, ראוי להיות בהפיך, שאפילו אם לא היה לכלי בית קיבול וציפהו במתכת - מקבל טומאה על ידי ציפויין. וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוי.

ובמשנה במסכת כלים (פי"א מ"ד) תנן: קלוסטרא טמאה, ומצופה טהורה. ופירש הרמב"ם: אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות - הנה היא תקבל טומאה, לפי שהיא יש לה שם בפני עצמה. ואם היה מעץ והיא מחופה מברזל או זולתו מן המתכות - הנה היא טהורה, והוא אמרו 'ומצופה טהורה' - לפי שכלי עץ כאשר היה מחופה בכלי מתכות לא יקבל טומאה, ואפילו היה לו בית קיבול, ע"כ. וביאור הרמב"ם במשנה זו שווה לפסק דינו לגבי כלים מצופים.

ואמנם הוסיף הרמב"ם והביא ראיה לביאורו: כמו שהתבאר בסוף חגיגה, כמאמר חכמים שמזבח הזהב והנחושת לא יקבלו טומאה, ושמו הסיבה בזה מפני שהם מצופין... וזהו ענין אמרם בחגיגה, שהוא כאשר חיפה אותן - ביטל אותן.

על ראייתו של הרמב"ם מדברי הגמרא בחגיגה, תמה הכסף משנה (שם) תמיהה רבה: ויש לתמוה עליו, דממקום שבא הוי איפכא. שהרי הגמרא מקשה שכיון שמצופים הם היה ראוי לטמאותם, ומיישבת הגמרא מה שמיישבת. אך עכ"פ מוכח שהציפוי אינו סיבה לטהר את הכלי המצופה, אלא אדרבה - סיבה לטמאותו. וכיצד הביא הרמב"ם ראיה מדברי הגמרא לשיטתו שכלי עץ המצופה מתכת אינו מטמא, והניח דברי הגמרא בצ"ע.

וביותר קשה שכן דברי הגמרא מפורשים בדברי הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב (פי"א הי"א), שכתב שם וז"ל: וכל הכלים היו טעונין טבילה והערב שמש, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת - מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן, ע"כ. הרי שפסק הרמב"ם סברא זו שהציפוי בטל לכלי - ואם כן כיצד כתב הרמב"ם שכלי מצופה טהור מחמת שהוא בטל לציפוי.

ומהר"י קורקוס (הו"ד בכס"מ) כתב שלדעת הרמב"ם יש לדחוק בדברי הגמרא, שבזה גופא נחלקו שני התירוצים בגמרא. כי התירוץ הראשון סבר שאכן ציפוי הכלי הוא סיבה לטמאות את הכלי, ולכן פירש שחכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שאף המזבחות טמאים. ואילו התירוץ השני סובר כסברת הרמב"ם שכלי מצופה אינו טמא כיון שהוא בטל לציפוי והציפוי עצמו אינו טמא מכח דרשת הפסוקים שהביא הרמב"ם. ולפי זה יהיה ביאור לשון הגמרא, שכך אומרים חכמים לרבי אליעזר, מה דעתך לטמא את הכלי כיון שמצופה הוא במתכת? מטעם זה אכן יש לומר שהכלי בטל לציפוי, אך מאידך גם הציפוי עצמו אינו סיבה מספקת לטומאה כיון שהוא אינו חשוב מספיק והוא בטל אגב הכלי. ואכן סברא זו אינה דוקא במזבח, ואינה מחמת שהמזבח הוא כלי עץ העשוי לנחת, אלא סברא כללית בכל כלים מצופים, שהם בטלים לציפוי והציפוי אף הוא אינו מטמא כיון שאינו אלא ציפוי ואינו חשוב.

והנה כעין קושיה זו הקשה הגר"ח (על הש"ס, חגיגה כו:) על פסק הרמב"ם מדברי הגמרא בחגיגה (שם), שם דנה הגמרא לטמא את השולחן אף אם הוא כלי עץ העשוי לנחת, כיון שהוא מצופה. ודוחה הגמרא ששאני שולחן דרחמנא קרייה עץ, דכתיב "המזבח עץ... וידבר אלי זה השולחן". ולכאורה מה מקשה הגמרא שיש לטמא את השולחן מחמת הציפוי, הלא בדברי הרמב"ם מבואר שהציפוי אינו מטמא ואינו סיבה לטמא את הכלי המצופה.

וביאר הגר"ח, שיש לחלק טובא בין כל הכלים ובין השולחן, כי בכל הכלים הציפוי אינו מעיקר הכלי ולכן אין הציפוי מטמא וכדרשת הרמב"ם מ"כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם". שונה מכך ציפוי השולחן שדינו ככלי מתכת, וכמו שפסק הרמב"ם (בית הבחירה פ"א הי"ח): המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכן כלי השרת, אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד. ואם עשו אותם של עץ או עצם או אבן או של זכוכית - פסולין, ע"כ. וכיון שדינם להיות כלי מתכות, על כרחך שהציפוי הוא עיקר הכלי, ולכן דנה הגמרא שיש לטמאות את הכלי מחמת ציפויו.

אמנם יעויין באמת באבן האזל (ביהב"ח שם) שתמה על פסק הרמב"ם שאם עשה שולחן מעץ שהוא פסול, מכח סוגיית הגמרא בחגיגה - שלפי פשוטו מבואר בגמרא למסקנא שהשולחן הוא עץ, ואף שבעלמא אזלינן בתר ציפוי - והשולחן היה מצופה זהב - מכל מקום שולחן שאני דרחמנא קרייה עץ.

והציע האבן האזל לחלק ולומר שמה שמבואר בגמרא דרחמנא קרייה עץ היינו רק לענין טומאה, אבל בעיקר חשיבות הכלי הוא חשוב זהב מחמת הציפוי - ולכן פסק הרמב"ם שאף את השולחן צריך לעשות מזהב דוקא ולא מעץ, כי סוף סוף אחרי שציפהו נחשב השולחן ל'שולחן זהב'. אך דחה זאת הגרא"ז, שהרי הרמב"ם סובר שלעולם יש לטהר כלי עץ המצופה מתכת, וכיון שזהו דין כללי בכל כלי שהולכים בו אחר הציפוי, אם כן אין זה רק לענין טומאה אלא לכל דבר, שאין אנו מחשיבים את הציפוי כעיקר הכלי - ואם כן חזרה הקושיא למקומה שכן מוכח שהשולחן יכול להיות עשוי עץ. והאריך האבן האזל לבאר שיטת הרמב"ם באופן נפלא יעויי"ש בדבריו.

ועכ"פ לסברת הגר"ח ששונה דין ציפוי כלי המקדש מדין שאר הציפויין, שכן כלי המקדש צריכים להיות 'כלי מתכות' ולא 'כלי עץ', אם כן יש ליישב את עיקר קושיית הכסף משנה מסוגיית הגמרא בחגיגה על דעת הרמב"ם, כי אפשר לחלק ולומר שכל דברי הגמרא שיש לטמאות את המזבחות מחמת ציפויין היינו דוקא בכלי שרת שדינם להיות כלי מתכות, משא"כ שאר כלים יש לומר כדעת הרמב"ם שהציפוי אינו חשוב כדי לטמאות את הכלי.

אמנם בכך תעלה ארוכה רק לעיקר פסק הרמב"ם, אך עדיין תקשה קושיית הכסף משנה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בכלים, שם למד את דינו מסוגיית הגמרא בחגיגה - ועל כרחך צריך לפרש בסוגיית הגמרא כביאורו של מהר"י קורקוס.

מהלך מקורי מעלה בספר בספר בית ישראל, ביישוב קושיית הכסף משנה. לדבריו, כיון שאמר רבי אליעזר שיש לטהר את הכלים מחמת שהם כקרקע, ולא אמר שיש לטהרם מחמת שהם כלי עץ העשוי לנחת, הבינה הגמרא שלדעתו יש לטמאות את הכלים מחמת ציפויים. ועל כך מקשה הגמרא, שכיון שעיקר טעמו של רבי אליעזר לטמאות את הכלים הוא מחמת ציפויים, אם כן מה רצו חכמים באומרם 'מפני שהן מצופין' והרי אדרבה לדעת רבי אליעזר טעם זה הוא סיבה לטמאות ולא לטהר. ועל כך מיישבת הגמרא מה שמיישבת, אך כל זה רק לדעת רבי אליעזר והמו"מ שבינו ובין חכמים - אך להלכה אכן חולקים על רבי אליעזר בעיקר סברתו, ולדידן ציפוי אינו סיבה לטמא כי אם לטהר.