אוצר:מיזמים/אוצר השו"ת/תשפ"א/פנחס
בדף זה ירוכזו כל השאלות שנשלחו דרך המייל בשבוע פרשת פנחס:
שאלה בפרשת שבועעריכה
רש"י במדבר כה טו
ושם האשה המוכה וגו'. להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל.
צ"ב מדוע לא פירש רש"י כאן כדרך שפירש לעיל (פסוק יד) על "ושם איש ישראל" וגו' שפירש שם דבר אחר להודיע שבחו של פנחס שאף על פי שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה. וה"ה שהיה יכול לפרש כאן שאף שהיתה בת מלך לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם.
וכך אכן מפרש הרמב"ן והזכיר שם האישה המוכה ושם האשה המוכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו. וצ"ע. (הרב י.מ)
- [מתוך דף מראי מקומות במדבר כה]: עיין מזרחי שביאר מה שרש"י לא פירש כן כי בודאי ישראל לא חששו מהמדינים באותה שעה ואם כן לא היה שבח במה שהרג "בת מלך גוים" ולכן פירש רש"י טעם אחר להודיעך שנאתן של מדינים. עורך תורני (שיחה) 14:30, 1 ביולי 2021 (IDT)
- קושיה זו מובאת בשפתי חכמים במקום ע"ש. ובפירוש מלאכת הקדש יישב עוד שזמרי היה נשיא שבט ולכן יש שבח לפנחס שקינא לחילול השם, אבל גבי כזבי אע"פ שהיתה בת מלך כיון שעכשיו היתה ברשות ישראל אין לו יראה מאביה, ואדרבא מדין ומואב הם שהיו יראים מישראל ושכרו לבלעם בהון עתק לקללם, לכן הוצרך רש"י לתת טעם אחר להודיעך שנאתן של מדינים. וביאר עפ"ז מה שכתוב "ראש בית אב במדין הוא" ותיבת הוא יתירה וטפלה מבלי מלח, אלא ר"ל שאע"פ שהיתה בת ראש אומות לא מחמת כן פירש הכתוב שמה, כי הרי במדין הוא, ששם הוא מלך ולא כאן, ואין שבח בהריגתה מחמת כן, אלא שבא לפרסם שנאתן של מדינים. (הרב יהודה צדוק)
- עיקר תשובת הרב בעל מלאכת הקדש היא תשובת המזרחי, אך מ"מ יש טעם לשבח בדבריו במה שהוסיף לפרש בטטו"ד לשון הפסוק "ראש בית אב במדין הוא" עורך תורני (שיחה) 16:58, 1 ביולי 2021 (IDT)
הערות בדף היומיעריכה
יומא עט:עריכה
- רד"ה שיעורו של זה
בגמרא מבואר דלבית שמאי שאור בכזית וחמץ בככותבת, והוינן בה מ"ט דב"ש, נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה אסור בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן, מדפלגינהו רחמנא לימדה לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה.
ופירש רש"י על כרחך דחמץ נפיש מכזית ולהכי כתב שאור דאי לא כתביה וגמר מחמץ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מיחייב עליה אלא בשיעורא רבה, להכי כתביה רחמנא לחיוביה אכזית, עכ"ל.
ודברי רש"י צריכים ביאור, שהרי כל מה דאמרינן לדעת ב"ש שחמץ ככותבת היינו מאחר דכתיב חמץ ושאור, אך אילו לא כתביה לשאור וגמר מחמץ לא היינו אומרים דיו ומחייבים את חמץ ואת שאור בככותבת, אלא אדרבה היינו אומרים ששיעור חמץ הוא כשאר כל שיעורים בתורה בכזית והיינו לומדים שאור מחמץ בכזית, וצע"ג. (ש"ס יידן).
יומא פ.עריכה
- אלא ה"ק שיעורים של עונשין הלל"מ
ומביאה הגמרא תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני. ולא ידעתי למה אם כן נקט רבי יוחנן דווקא שיעורין של עונשין, הלא למדנו בעירובין שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני והיינו כל שיעורים ולאו דוקא לענין עונשין, וצ"ע. (ש"ס יידן)
יומא פ:עריכה
- מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וכותבת בכדי אכילת פרס כו'
א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בטפי מהכי לא מיתבא דעתיה. ויש להבין שורש המחלוקת. וכן לקמן (פא.) האוכל והשותה אין מצטרפין, מאן תנא אמר רב חסדא במחלוקת שנוי ור' יהושע היא דתנן כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף כו', רב נחמן אמר אפילו תימא רבנן עד כאן לא קא אמרי רבנן אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא, אבל הכא משום יתובי דעתא הוא והאי לא מיתבא דעתיה, וכן אמר ר"ל במחלוקת שנויה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כו' אבל הכא משום יתובי דעתיה הוא כו'. ויש להבין אף שורש מחלוקת זו.
ונראה לבאר ע"פ מה שכתב רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד בביאור מחלוקת אביי ורבא לעיל (עח:) אם מותר ללכת בקב של קיטע עם כתיתין ביום הכיפורים, אם ננקוט שקב של קיטע עצמו אינו חשוב נעל. דאביי אמר התם דאית ביה כתיתין ומשום תענוג, ורבא הקשה עליו ואי לאו מנא הוא, כתיתין משוי ליה מנא, ועוד כל תענוג דלאו מנעל הוא ביום הכיפורים מי אסור והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודא אכרעיה ונפיק וכו'.
וביאר רבי אלחנן (קובץ הערות סימן עג אות ג) וז"ל: והנה כל חמשת הדברים דאסורין ביוהכ"פ ילפינן מקרא דתענו את נפשותיכם. ויש לפרשו בשני אופנים: א) דביטול העינוי הוא גוף האיסור. ולדוגמא, מה שאסור לאכול ביוהכ"פ, אין האיסור על האכילה מצד עצמה, אלא מפני שע"י האכילה הוא מבטל את העינוי, ואילו משכחת אכילה שלא תבטל עינויו, היתה מותרת. ולהיפוך, ביטולי עינוי, אסור גם בלא אכילה. ב) יש לפרש, דקרא דתענו אינו אלא הילפותא אשר מזה נלמוד לאסור חמשת הדברים ביוה"כ, אבל איסורן הוא מצד עצמן, דאכילה אסורה מצד עצמה ולא מפני ביטול עינוי וכן נעילת הסנדל וכו'.
ונראה שבזה נחלקו אביי ורבא, דאביי ס"ל כפירוש הראשון, דנעילת הסנדל אסורה מפני ביטול העינוי, ומשום הכי סבירא ליה דהוא הדין אנפיליא דאית בה כתיתין גם כן אסורה דיש בזה גם כן ביטול עינוי כמו מנעילת הסנדל. ורבא פריך, אטו תענוג ביו"כ מי אסירא (לשון הגמרא ביבמות קב:), דס"ל כפירוש הב' דאין האיסור על ביטול העינוי מצד עצמו, אלא דמזה ילפינן לאסור נעילת הסנדל, וכיון דאנפיליא דאית בה כתיתין אינה בכלל נעילת הסנדל, אינה אסורה, עכ"ל.
ולפי זה יש לומר דאביי ורבא לשיטתם נחלקו לענין בכדי אכילת פרס, שרבא ס"ל שסו"ס האיסור הוא על האכילה וא"כ בגדרי אכילה אם כזית בכדי אכילת פרס, ככותבת יש לה להיות ביותר מכדי אכילת פרס. משא"כ לאביי לעולם גדר האיסור הוא ביטול העינוי ולכן יש לדון זאת בגדרי מיתבא דעתיה.
וכך גם נחלקו הני אמוראים לענין צירוף אכילה ושתיה, כי אם האיסור הוא על מעשה האכילה יש לדון בגדרי צירוף כבטומאה אם מצטרף או לא, משא"כ אם לעולם האיסור הוא ביטול העינוי הרי שיש למדוד אי מיתבא דעתיה או לא. (ש"ס יידן)