שו"ת הריב"ש/תק
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הג ' אם עשו המוקדמין כראוי וכהוגן במה שהכריזו בקנס שלא ישחוט ויבדוק שום אדם במקולין זולתי השני בודקין המיוחדים והממונים מטעם הקהל או אם היה להם להמנע מזה באשר הקהל מכרו לרבי יהושע השיש"א כנהוג ולפי דבריו היה נהוג לשחוט ולבדוק אחרים בזולת הממונים בזה הדבר ברור שהמוקדמין עשו כראוי להרחיק האדם מן העברה ומן החשד ולשמור הקהל מחשש ספק אסור ושלא יבאו לסמוך על מי שאינו ראוי לסמוך עליו וכל הני מילי מעלייתא ראוי להם ומן הפלא הוא איך עד עתה הניחו לשחוט ולבדוק לשום אדם בעולם זולתי לבודקים הממונים. ובכל קהלות ישראל שיש בודקים שכורים מהקהל לא ירים איש את ידו לשחוט ולבדוק במקולין בלעדיהם א"צ לומר קונה העזר עצמו כדי להרחיק מן הכעור ואפי' יהיה מומחה כאילא ביבנה מאחר שמן הכשרות נוטל עזר ולא מן הטרפות כמו ששנינו בבכורות פרק עד כמה (כ"ט.) שהתירו חכמים לאילא ביבנה שהי' מומחה וממונה לראות בכורות שיטול שכרו ארבע אסרות בבהמה דקה וחמשה בגסה בין תם בין בעל מום ומקשי בגמרא בשלמא בעל מום דקא שרי ליה אלא תם אמאי ומפרקינן דאם כן אתי למחשדיה אמרי האי בעל מום תם הוא והא דקא שרי ליה משום אגריה הוא ומפני זה כתבו קצת מחברים ז"ל שראוי לבודקים שלא יטלו הכרכשות בשכרם פן יחשדום מאחר שנוטלין מן הכשרות ולא מן הטרפות ואע"ג דנדון זה לא דמי לגמרי לההיא דהתם הוא שנוטל שכר ודמי קצת למקבל שוחדא ואע"פ שנוטל אגר בטלה ואגרא דמוכח מכל מקום כשנוטל מן הכשר ולא מן האסור איכא למיחש לחשדא אבל זה שהעזר קנה בדמיו מן הקהל אין זה נוטל שכר ואע"פ שמפסיד כשהיא טרפה כל שהוא מומחה ומוחזק בכשרות הוה ליה כטבח ששוחט ובודק ומוכר לאחרים שאם הוא מומחה ומוחזק בכשרות עושה כן ואין נמנע מפני חשד ואע"פ שמפסיד כשהבהמה טרפה כמו שכתבתי למעלה ונראה שזה היה דעת הראב"ד ז"ל שמצאתי כתוב שהרב ז"ל היה מתנה עם הטבחים לתת להם שכר קצוב לשנה ואחר כן היה עושה עמהם שיקבלו הכרכשות בעד השכר ההוא ונראה שהיתה כוונתו שאם היו נוטלין הכרכשות בשכר טורחם איכא למיחש לחשדא כיון שאין נוטלין אלא מן הכשרות אבל כשהוא מתנה עמהם לדבר קצוב בכל שנה הרי יש להם שכר בהבלעה בין כשרות בין טרפות וכשנוטלין אחר כן הכרכשות מן הכשרות אין זה בשכר השחיטה אלא שקנו אותן בדמים ובהא ליכא חשדא כיון שכבר קנו אותן בדמים והרי הוא כמי ששוחט את שלו ומוכר זמה שאמרו (חולין מ"ד:) בההיא דרבה בר בר חנה וכיון דאורי בה היכי זבין מינה אע"פ שנותן דמים היינו כשקונה אחר הוראה דאיכא חשדא דמוזיל גביה מפני שהכשירה ודמי לנוטל שכר אבל מי שקנה כבר בדמיו חק בכשרות או הכרכשות מהן אין אסור משום חשד מכל מקום דומה לכעור הוא ובעל נפש ראוי להתרחק מזה[1] כמו שאמרו (שם) הרחק מן הכעור ומן הדומה לכעור וגם כדי להרחיק שלא יבאו כמה קצבים לבדוק לעצמם והם בלתי מומחים אצלנו וכמה מהם חשודים ותקנה זו מקטעת רגליהון דקצביא שלא יוכלו להקל ולהאכיל שום ספק מחמת אהבת בצע וחמדת ממון. ומה שאומר ר' יהושע שהקהל מכרו לו העזר כנהוג ולזה אין להם לעשות תקנה זו מאחר שהיה נהוג מקודם לשחוט ולבדוק אחרים אין זו טענה של כלום וחלילה שיהיה לעולם דעת הקהל למכור העזר על מנת שלא יוכלו לגדור ולתקן תקנות כדי להרחיק מן האסור ולדבריו שמא ח"ו הוצרכו לגזור תענית על כל צרה שלא תבא על הצבור או אם יש עוברין ואוכלין בארבעת הצומות או שאוכלין בשר בערב תשעה באב ורצו הקהל לתקן ולגדור בזה ג"כ יאמר זה הקונה שאין יכולת בידם לפי שהוא כנגד חק העזר ואין להם לתקן ולשנות דבר ממה שנהוג חלילה לא תהא כזאת בישראל אלא שמכרו העזר כנהוג ורצו לומר ע"פ העניינים הלהוגים בענייני השיש"א כמה הוא החק לליטרא ודרך גבייתה ופריעתה ונגישתה או הקנסים שבה לעובר ולגונב החק לא זולת זה ובכל קהל שיש עזר ביניהם כך הם מוכרין אותה כנהוג ואין כוונתם אלא למה שאמרתי. ועוד כי כל קונה עזר על דעת שישחטו ויבדקו הבודקים הממונים הוא קונה ואם לפעמים באקראי היה שוחט ובודק אחר כפי מה שאומר ר' יהושע ומוקדמי הקהל לא שתו לב למנוע להם ועתה בפרוץ הדבר מנעו הכל הטיבו אשר עשו ואין זה כלל כנגד התנאי. אמנם ראוי להזהיר הבודקים ולזרזם להיותם מוכנים ונמצאים תמיד במקולין ולא יתעצלו במלאכתם וקונה העזר לא ליהוי נזוק ולו שם מחסום לפיו ר' יהושע ובחבל השקיע לשונו מנערער על תקלה זו אז טוב לו אין צריך לומר אם חרף נפשו ובזה והקניט החכם הישיש זקן ויושב בישיבה שעונו גדול יותר מאד וחייבין בית דין לנדותו עד שיפייס החכם כראוי כדגרסינן בפ' מי שמתו (י"ט.) א"ר יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וחדא מנייהו המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים ומדקאמר בית דין מנדין משמע שחייבין לנדותו וכן הוא בכל אותן הארבעה ועשרים דברים שהזכירם הרמב"ם ז"ל כלן. ועוד שאם לא היו חייבין לא היו מנדין אדם גדול כעקביא בן מהללאל (שם) ולזה הוא מבואר שבית דין חייבין לנדות המבזה החכס לאחר מותו וא"כ כל שכן המבזהו בחייו ובפניו דאיכא צערא דגופא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במנותו הכ"ד דברים מנה בלשון זה המבזה חכם ואפי' לאחר מיתה נראה שגדול עונש המבזהו בחייו מן המבזהו לאחר מיתה וזהו שצריך רבוי מן הכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהא חייב כמוזכר בפ' ואלו הן הנחנקין (פ"ה:) ועוד מדאמרינן בפ' ואלו מגלחין (ט"ז.) ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו וכן החכם עצמו בלא ב"ד יכול לנדותו לכבוד עצמו כדגרסינן בפ' ואלו מגלחין (י"ז.) תלמיד חכם שנדה לכבודו נדויו נדוי וכן בפ' עשרה יוחסין (ע'.) עובדא בההוא בר נהרדעא דאיקלע לפומבדיתא קרב לגבי טבחי אמר להו הבו לי בשרא אמר ליה עכיב עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל ברישא אמר מנו יודה בר שויסקל דשקיל בשרא מקמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה איקפד אפיק שיפורי ושמתיה הנה שרב יהודה נדה לזה בפרהסיא על שבזהו שלא בפניו וכ"ש כשמבזהו בדברי חרופין וגדופין על פניו שיכול לנדותו ובפרק אלו מגלחין (ט"ז:) נמי ההיא אתתא דהוה יתבא בשבילא ופשטא כרעא הוה קא חליף צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה אמר כמה חציפתא ההיא אתתא אתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה שמעת שמתא מפומיה אמרה ליה לא אמר לה אי הכי זילי נהיגי נזיפותא בנפשיך חד יומא. הנה זאת האשה אע"פ שלא בזתה לההוא צורבא מרבנן רק שהקלה בכבודו שלא נכנעה מפניו אף על פי כן היה יכול לנדותה אם רצה וזהו ששאל לה רב נחמן שמעת שמתא מפומיה והתם נמי ההוא אלמא דהוה קא מצער לצורבא מרבנן אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה זיל שמתיה ולשון מצער משמע בדברים כדאמרינן בפ' שני דיומא (כ"ג.) וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן וכו' ועוד אמרינן בפ"ק דחולין (י"ח.) אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתי' ליה כדאסיקנא התם דאע"ג דנמצאת סכינו יפה הנה שמנדין על שלא נהג כבוד בחכם כמו שאמרו שם לא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם אין צריך לומר במי שמבזהו ומקלהו בהקנטות וחרופין וכמ"ש כל זה מבואר לרמב"ם ז"ל (פ' עשירי מהלכות תלמוד תורה) ועוד ראוי להענישו בליטרא של זהב ונותנין אותה לחכם אע"פ שבשאר אנשים קיימא לן ביישו בדברים פטור המבייש החכם אפילו בדברים חייב כדגרסינן בירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ו) חד אמר בשם רבי שמעון בן לקיש המבייש את הזקן נותן לו בשתו שלם חד בר נש איקפד לרבי יהודה בר חנינא אתא עובדא קומי דר"ש בן לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא והרב אלפסי ז"ל הביא זה הירושלמי בהלכות פרק החובל וכמ"ש זה הר"ם ז"ל (פ' שלישי מהלכות חובל ומזיק) וכתב שם שקבלה היא בידו שגובין קנס זה בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ושכן פשוט המנהג שגובין אותו אפי' בזמן הזה[2] זה העולה בידי בכל זה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |