שו"ת הרמ"א/צה

שו"ת הרמ"א ‏ צה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ברוך אתה בבואך הוא אהו' עמיתי האלוף הותיק. בסברות ובבקיאות הוא עתיק. ה"ה מהר"ר הירש ש"ן. שמחתני בשמעי שלותך וביאתך לשלום אף כי אמרתי שתשאר בארץ אשכנז להיות להם לרב ולמורה באחד המקומות, ואולי עדיף טפי פת חריבה ושלוה בה במדינות אלו וכאמרם ז"ל או בטולך או בטולא דבר עשו אשר במדינות אלו אשר אין שנאתן גברה עלינו כמו במדינות אשכנז מי יתן והיה עד ביאת משיחנו. ודי מזה:

א

אשר שאלתני אהובי בפירוש דברי הגאון מהר"י קאר"ו סי' מ"ט וז"ל שהביא ראיה מסוף כתובות משטר שלא נכתב בו מקום הלואה וכו' שאין צריכים לכתוב מקום דירת הלוה וכו' והקשה מעלתו שמא מקום דירה ומקום הלואה היו ב' דברים כמו שבא בשאלתך, נראה דס"ל להגאון הקאר"ו דאם היה כתוב בו מקום דירת הלוה ודאי אמרינן ששם נעשה ההלואה דמסתמא דמלתא במקום שהיה דר שם נעשה ההלואה וכך הם דברי הר"ן סוף כתובות ע"ש:

ב

ומה ששאלת עוד בסי' ס"ז בדברי מהר"י קארו שפירש שם הלשון שקאמר נשבע היסת ונפטר על שמעון הלוה. ופשט הדברים הם שם שקאי על לוי המלוה שנשבע נגד ראובן שאמר שמכר לו השטר בכתיבה ומסירה, האמת בזה אתך. וכן מוכח בהדיא מדברי המ"מ שהביא הקאר"ו בעצמו שפירש כן דברי הרמב"ם ההם ולדעתי גם הקאר"ו לא טעה בזה שיפרש דברי הרמב"ם שקאי על שמעון רק שהוא הוסיף הדין ההוא מדעתו לומר מאחר שלוי נשבע היסת שלא מכרו לראובן א"כ גם שמעון נשבע היסת ונפטר מלוי שהרי ראובן אומר שלוי לא הפקידו בידו ולוי אמר שלא מכרו לו א"כ אתרע ליה השטר כמו אם נפל ודמי ממש לדין שהורה הרמב"ם בשם רבותיו. זהו הנראה בדעת הקאר"ו ונכון הוא אף כי לשונו קצת דחוק אפשר ששי"ן של שנשבע שמעון הוא טעות וראוי להיות נשבע שמעון (גם מילת היא ראוי להיות והיא) ודין בפני עצמה הוא:

ג

עוד שאלת סוף סימן ש"פ על מ"ש הקאר"ו על דברי תשובת מיימוני ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע וכו' והקשית ז"ל דהתם גבי כלב רע היה חייב להרגו ולסלק דבר המזיק והואיל ולא סלקו רודף הוא ולכן כל ההורגו פטור אבל זה שהכניס החמור בספינה ולא ידע ברוע מעלליו ועכשיו נהפך לאויב ולרודף כו' ההורגו חייב לשלם והתם גבי כלב נמי אם לא היה רגיל להזיק ועכשיו נהפך ורצה להזיק בפעם ראשון וקדם והרגו חייב לשלם מטעם שהציל עצמו בממון חבירו עכ"ל. בזה איני רואה טענה כלל וזה כי מה לי שלא ידעו הבעלים מ"מ הכלב או החמור הם רודפים ומי עדיפי מבעליהם שאמרו הבא להרגך השכם להרגו ואין חילוק בין פעם ראשון לשני הלא אמרו כל השורים בחזקת שימור קיימי ולכן איפסק הלכתא פלגא נזקא קנסא ומ"מ תם ההורג האדם חייב מיתה כמו ששנינו משנה שלימה פרק שור שנגח ד' וה' ואם בא המנוגח להציל עצמו והרג השור מי מיחייב לשלם ולכן אין בדבריך טענה על הקאר"ו בזה. אך דע שבספרי אשר חברתי על הטורים בס"ד כאשר ידעת בהיותך עמי כתבתי שאין בדברי הקאר"ו ממש בזה אבל לא מטעמך רק כי אין זה שינוי כלל מה שהחמור מדלג ומקפץ בספינה מאחר שדרכן בכך להכניס החמורים לא פשע בעל החמור ולכן חייבין לשלם דומיא דספינה שהקילו ממשאה כמבואר שם. ולדעתי זהו המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרמב"ם השוה כל הספינה שרוצה לטבוע מכובד המשא למעשה דהגוזל כי ס"ל שאין בקפיצות שינוי כי אם ההכנסה לספינה כמו בשאר משוי ולכן מדמה אותן ביחד. והראב"ד ס"ל דכל חמור הקופץ הוי ליה ככלב רע המזיק ואין דרכו בכך לכן הוי רודף משא"כ בשאר משוי ולכן מחלק ביניהם, דוק ותמצאנו. ומ"מ תמיהת הקאר"ו על תשובת המיימון אינה כלום כי הוא סבר כסברת המיימון והוא האמת לדעתי:

ד

עוד שאלת במרדכי פ"ק דב"מ ריש ע"ג שכתב ז"ל, וכן פירש ראב"ן. וה"ה אפילו יש לו שטר נ' כדאמרינן סלעין דינרין עכ"ל. והקשית מאי ראיה מסלעין דינרין דשם הלוה והמלוה מחולקין בלשון השטר, משא"כ כאן דהלוה כופר הכל והמלוה הוציא עליו שטר אימא דזה לא מקרי הודאה. עוד הקשית דבגמרא משמע בהדיא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, ולכן בין לר"ש ב"א בין לר' עקיבא לוה אמר ב' פטור. א"כ מאי מייתי ראיה מסלעין דינרין כו'. וכמו שהארכת בשאלתך. ולדידי לא קשה מידי דראב"ן מייתי ראיה מסוגיית הגמרא דהקשה שם למ"ד הילך פטור ודקדק שם מלוה אמר חמש ולוה אמר שלש חייב הא שנים פטור והא שטרא הילך הוא וכו'. ומקשה דוקא למ"ד הילך חייב אבל למ"ד הילך פטור ניחא דמטעם הילך פטור, אבל אי לאו טעמא דהילך הוי חייב דמקרי הודאה מה שכתוב בשטר. א"כ מייתי ראב"ן שפיר ראיה דאם כפר בכל והמלוה הוציא שטר על חמשים דלא הוי הילך דמקרי מודה מקצת, ואע"ג דבגמרא דחי לה הא דשנים פטור לאו מטעמא דהילך רק מטעם דאין נשבעין על קרקעות היינו דוקא למ"ד הילך חייב, אבל למ"ד הילך פטור אין אנו צריכים לתירוצים ההם כלל. ומאחר דראב"ן פסק כמ"ד הילך פטור כדאיתא התם במרדכי שפיר מייתי ראיה דבמקום דאיכא שטר והוא כופר בכל דלא הוי הילך דחייב לישבע. (דהא בגמרא משמע עכ"פ דמקרי הודאה רק שפטור מטעמים אחרים או מטעם הילך או מטעם דקא משני התם). ומה שחלקת דשאני התם דהודה לו במקצת משא"כ כשכופר הכל והמלוה הוציא השטר לראובן, איפכא מסתברא. וכן נ"ל הסברא דודאי מה שהודה מכח השטר לא מקרי הודאה דהרי צריך להודות מה שהודה מכח השטר, ואין כאן טעם דשאר מודה מקצת חייב דבכולהו בעי לכפריה אלא חזקה אין אדם מעיז וכו'. אלא שהשטר בעצמו הוי ההודאה כמו העדאת עדים ושלא יהא הודאת פיו גדולה מעדים כדאיתא בגמרא וה"ה לשטר. ומעתה לא יקשה לנו מה שהקשית שהרי"ף והרא"ש פסקו דשטר לא מקרי הודאה במקצת משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דמ"מ הודאה מקרי אף לדבריהם, אלא דאין נשבעין עליהם מטעם אחר. ואם נאמר דראב"ן לא פסק כן מאחר דאותן תירוצים אינן אלא למ"ד הילך חייב כדפרישית א"כ לא קשה מידי מדבריהם. ואף אם נאמר דראב"ן ס"ל כוותייהו במה שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות מ"מ יש נפקותא בדבריו דמקרי הודאה לענין אם מפורש בשטר דלא נשתעבדו קרקעות או בכתיבת ידו וכיוצא בזה. ועוד אף אם לא היה נפקותא בדבר מ"מ ראב"ן פירש האמת דמקרי הודאה אף אם פטור מטעם אחר דלא בא לפסוק רק לפרש, ודי בזה:

ה

עוד שאלת בתשובת מוהר"ם פרק י"נ לענין מתנת ברי שאמר ליתן לאחר מיתה. דבתשובה ראשונה כתב דהוי מתנה שהיא כמצוה מחמת מיתה. וכן פסק בתשובה פרק מי שמת (דף כ"ט ע"ב) ובתשובה שניה פסק פרק י"נ דהוי מתנת בריא ולא הוי מתנה. וכן פסק סוף פ"ק דמציעא וריש מי שמת נראה ליישבו דודאי אם אומר בלשון תנאי שאם ימות ינתנו לו נכסיו הוי מצוה מחמת מיתה. וכן אם אומר שיטלו לאחר מותו אבל אם נתן לו מתנה לאחר מיתה אינו אלא כקובע לו זמן מתי יתנו לו אבל דעתו לעולם שהמתנה תתחיל מחיים ולכן לא הוי מתנה. ולכן ב' התשובות שכתב בהן דלא הוי מתנה מיירי תרווייהו שהוציא הממון מתחת ידו מחייו ונתנו לאחר וצוה לתת לאחר מותו דהיינו שקבע זמן המתנה לאחר מותו, אבל לעולם הזכייה תתחיל מחיים ולכן לא הוי מתנה. דוק ותשכח:

ו

עוד שאלת מה שכתב הקאר"ו סי' ל"ג על דברי המרדכי דזה בורר שכתב בשם ריב"א דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכו'. דהוא ס"ל דב' הלשונות שבפרק זה בורר דחד אומר בעל כאשתו וחד אומר אשה כבעלה פליגי ואין דעת הפוסקים כן. והקשה מעל' על הקאר"ו כי ריב"א ס"ל דלא פליגי לענין ראשון בראשון כמו אשת חורגו. ולא כתב ריב"א חילוק זה אלא לענין שני בראשון. וכתב מעל' שכזה שמע ממני בפירוש דברי ריב"א. אמת שכך דעת ריב"א, אבל אין להקשות על הקאר"ו בזה כי מ"מ דבריו נכונים כי לפירוש ריב"א הלשונות בגמרא פליגי לענין שני בראשון או שני בשני, האשה כבעלה אמרינן מטעם מה שקנתה אשה קנה בעלה ולהיפך לא אמרינן, וא"כ נפקותא גדולה בדבריהם והו"ל לשאר פוסקים ג"כ לפרש ומדלא פירשו ש"מ דלא ס"ל הכי ולזה כתב ואין דעת הפוסקים כן:

ז

עוד הקשית על הקאר"ו סוף סי' ק"פ בח"מ שכתב שם אדברי מוהר"ם שס"ל דאין נשבעין היסת אלא בדאיכא דררא דממונא. והקשה מעל' שאינו כך רק טעם מוהר"ם מפורש במרדכי בהדיא. בזה הקשית לשאול והאמת אתך ולא סיימו דברי המרדכי בחיבור הקאר"ו ולכן כתב מה שכתב ולא ראה הטעם:

ח

עוד דקדקת בההיא במרדכי דתענית גבי מתענה ומשלים. ולא קשה מידי דודאי ריב"א גרס כגירסת הרי"ף. ואע"פ שאינו כגירסת הגמרא שלנו מה בכך הלא נמצא לרוב:

ט

גם במרדכי ריש מי שהיה נשוי אין מקום לדקדוק שכתבת. שכתב ראיתי גמגומים בפי' ר"ת ובדברי רב האי גאון ובאלפס. והעיקר כפירש"י וכו', ושאלת הלא דעת הרי"ף ורש"י שוין וכו' כמו שבא בכתבך דמ"מ האלפס מגמגם בו והביא דעת הראשונים ומדבר עליו גבוהות, אך רש"י פירש בפשיטות ובמושכל ראשון לכן כתב כי נ"ל דברי רש"י שפשוט הוא בפירוש. ואף שהוא כדעת האלפס מ"מ אין לגמגם בו כלל:

י

עוד שאלת במרדכי סוף ג"ה ע"א גבי מליחת חתיכה שיש בה חלב שפסק הא"ז דחתיכה נ"נ. וכתב שם הטעם משום דמסתמא החתיכה נמלחה תחלה לבדה ואח"כ אסרה שאר החתיכות. וקודם זה כתב דמסברא זו של רש"י פסק הא"ז כן וקשיא דידיה אדידיה. אע"ג דמצינו לתרוצי דמה שכתב והטעם משום דמסתמא כו' לאו דברי א"ז הם אלא דברי ה"ר שמואל. ועם כי פסק כדברי הא"ז דחתיכה נ"נ מ"מ לאו מטעמיה אלא הא"ז פסק כן מטעם סברת רש"י והוא מטעם דמסתמא וכו', אבל בשינוי דחיקא לא אשנינא לך. אך האמת כי הכל הוא סברא אחת כי כל מקום שאמרינן חתיכה נעשה נבילה הוי הטעם דחיישינן דאותה חתיכה היתה פעם אחת לבד כמבואר בדין טפת חלב שנפלה על החתיכה ונער וכיסה וכו'. ובלאו הכי לא הוי טעם לסברת רש"י דממה נפשך אם ס"ל דהטעם יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש א"כ אמאי חתיכה נעשה נבילה לא יאסור שאר החתיכות. אלא ודאי דחיישינן שמא החתיכה היתה בתחלה לבד ונאסרה ואח"כ נתערבה ויצא הטעם מחתיכה לחתיכה ונאסר הכל. וא"כ זהו הטעם עצמו שאמרינן גבי מליחה. ומה שהוצרך לפרש הטעם גבי מליחה משום דהא דמשערין בס' גבי מליחה היא גופא חומרא גדולה דהא רוב הפוסקים ס"ל דסגי ליה בקליפה. וע"כ לא מסתברא ליה למימר להחמיר בו עוד ולחוש שמא היתה החתיכה לחוד אם לא מטעמא דמסתמא דמלתא כו'. א"נ דבמליחה אין דרך לנער בו החתיכות כמו בדברים המבושלים אלא שהם מונחים כל זמן המליחה במקומם בלי נענוע וליכא למיחש בהו שמא היתה החתיכה לבד פעם א' כמו בדברים המבושלים. ועל כן קאמר מסתמא דמלתא כו'. וא"כ שייך שפיר למימר דחתיכה נעשה נבילה כמו בדברים מבושלים, ומ"מ הכל חד טעמא הוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.