רשב"א/עירובין/לג/ב

רשב"א עירובין לג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים. ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (קא, א) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא.

וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (לעיל ו, ב), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע.

והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.

הכי גריס רש"י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.

ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.

והא דאמרינן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (ז, ב) ובריש פרק הזורק (צט, ב; ק, א), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת (שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב.

והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.

והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה. פירש הוא [הראב"ד] ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.

שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה. וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא, ב) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.

אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו'. פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק' לד, א ד"ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (לקמן לד, ב) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו.

והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ב, ב) ובפרק במה מדליקין (כג, ב) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת.

ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (לב, ב) באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי.

והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.