רשב"א/בבא קמא/צח/א

רשב"א בבא קמא צח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מאי טעמא דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. רבה גרסינן וכן בכל [הני] שמעתתא. ואוקימנא דדוקא במים צלולין אבל במים עכורין חייב, וצלולין ועכורין לאו דוקא אלא כל דמצי שקיל על ידי בר אמודאי אפילו עכורין כמים צלולין דהוי מצי אמר ליה זיל שקליה ובצלולין נמי אם לא מצי שקיל להו הא אפסדינהו מיניה אלא צלולין ועכורין אורחא דמלתא נקט.

ולא אמרן אלא דאדיי' אדויי אבל שקלא בידו ושדיא מגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פירוש, אדיי' אדויי שהשליכו לים דרך גלגול בלי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גביה שלשה טפחים מן הים אין זה הגבהה שיקנה אותן באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שהן עומדין באויר למעלה משלשה קודם שמפיל לים, וכן משמע נמי בשמעתא דעני המנקף בראש הזית (קידושין נט, ב). ואיכא למידק, דהא משמע בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א) גבי אחד רכוב בחמור ואחד תפוס במוסרה, וכן בטלית שראשו אחד על גבי קרקע וראשו אחד על גבי עמוד דתפוס במוסרה קני כולה מוסירה הואיל ויכול לנתקה ולהביאו אצלו וכן טלית וכדר' אבהו, ואף על גב דאסיקנא דהא דר' אבהו בדותא היא (לאו משום) [משמע דאין] נתקה אצלו דודאי קנאו דכל שנתקה ועומדת באויר שלשה קודם שהפיל לארץ קנאו בהגבהה זו אף על פי שהיא באויר דרך ירידה, וי"ל דהכא ובההיא דעני המנקף שאני דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי דרך ירידה ועוד דלא תפיס להו בידי' אבל במוסירה וטלית דתפיס להו בידיה כיון דאיכא חד לטיבותא קני.

מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו וכו'. תמיה לי מאי קא מדמה הא לההוא דאין מחללין דהא בהא דהזורק מטבע של חבירו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגביה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול כשקלה בידו דמי, וי"ל דלגבי גזל כי שקלה בידו בעי לאהדורי למריה ולא מצי למימר ליה לילך למדי שהנחתיו שם וטול ואף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחילול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהיו המעות יוצאות כאן וכאן ובאדיי' אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולים מיהא שאפשר לנטלו פטור משום דיכול לומר הא מנח קמך אף על גב דבכעורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אם איתא דלגבי נזקין יכול לומר הא מנח קמך וממון ראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון ראוי הוי וחילול גמור. ופריק אין ממון גמור הוא אלא שהתורה אמרה וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך.

אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק. ולדידיה קשיא לי, דהא אמרינן לעיל (צו, ב) זוזי ועבדינהו נסכא זוזי הוא דבעי לשלומי ליה והתם לא אשכחינן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא. י"ל דהתם בדנחית ליה בגזלנותא ולענין קנייה בשנוי, והאי לענין נזקין דאמר ליה מאי אפסדתיך.

כתב הראב"ד ז"ל הני שמעתתא דהזורק מטבע וצורם אוזן פרתו של חברו לאו משום דגרמי נינהו פטר ליה רבה דאם כן מאי תיובתיה ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש בו וזורק מטבע הא איתא קמיה וכמאן דנקיט ליה דמי וצורם פרתו של חברו משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימא, ואפשר דהלכתא כוותיה [ש"מ _ בהני תרתי] דכגרמא בנזקין נינהו ופטור. עד כאן. ונראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ולא דעת שאר המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו, וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו כהדדי משמע דכלהו מחד טעמא נינהו, והא דמותיב לזורק מטבע לים ממעשר כבר כתבתי אני מאיזו צד היה משוה אותן ומקשה מזו לזו.

אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור. ודוקא פרה של חולין דאיכא למימר כולה שוורים לאו לגבי מזבח קיימא והיינו מתניתין דתנן בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי מזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלא מתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשי' רבא מן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת לאו מפרת חטאת קא מקשי אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשה באפר דהשתא הוא דפוסלה בהו מלאכה, אבל לאחר שנתן לתוכה אפר אין מלאכה פוסלת בהן כדתנן (פרה נ, ב) מלאכה פוסלת במי חטאת עד שיטלו אפר לתוכן ותנא בספרי (חקת קכ"ד) יכול אם קדשו תלמוד לומר למי נדה כבר הם מי נדה, ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוהו כבר לחטאת קאמר אלא פרה הראויה לחטאת קאמר.

אית דגרסי: אי דאתנהו לסהדי לכתביה ליה שטרא אחרינא. ולאו למימרא שיכתבו ליה העדים שטר אחר דהא קיימא לן (ב"ב קמא, א) עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת, אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומי דהני סהדי דידעי בהלוואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר, והגירסא הזו בעצמה אינה מחוורת, דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעינן דלמא נשרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרי אחרינא, וכן גירסת רוב הספרים, והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומו וידעי שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהני סהדי דאין אלו עדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כי פסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עדי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהן שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהן מכירין את החתימה ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הן סומכין.

ואוקמינן במאמינו, שהשורף מאמין את בעל השטר שכך כתב בו שהוא מאבד את חובו מחמת שאין לו שטר. הקשה הראב"ד זכרונו לברכה אפילו בשאינו מאמינו יהא נאמן בשבועה שהרי עשו תקנת נגזל באשו ואפילו באש דממילא כדאיתא בשלהי הכונס צאן לדיר (לעיל סב, א) כל שכן בזה ששרפו בידים, ותירץ הוא ז"ל דכיון דלאו ממון הוא אלא גרמא בעלמא לא עשו בו תקנה שהרי במסור בעיא ולא אפשיטא משום דגרמא היא (שם).

מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעלייא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. וקיימא לן כמאן דדאין דיני דגרמי, חדא דהא עביד רפרם עובדא ואכפייה לרב אשי וגבי ביה ככשורא לצלמא, ועוד דלקמן (ק, א) גבי מראה דינר לשולחני אמר ריש לקיש מאן דאין דיני דגרמי רבי מאיר וסבירא לן כוותיה. והוא הדין למוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פו, א) מגבי כל מאי דכתיב בשטרא ולא מאי דשקיל בשטרי מיניה בלחוד, ובשחזר המוכר ומחלו אין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח, וכבר כתבתיו בארוכה בפרק הכותב (כתובות שם) בסייעתא דשמיא. ויש לי ראיה מכרעת על זה בקידושין (מח, א) בשמעתא דקדשה בשטר.

אי אהדרתיה ניהלי הוי מערקנא ליה לאגמא. לאו מערקנא ליה ממש בידים קאמר, דאם כן אף בחמץ נמי נימא ליה הכין אי איתא קודם הפסח הוי אכילנא ליה או מזביננא ליה, אלא שביקנא ליה וממילא ערק הוא לאגמא קאמר שכן דרכן של שוורים ללכת מעצמן לאגם, וכבר כתבתיה בארוכה למעלה בשלהי פרק שור שנגח ד' וה' (מה, א).

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלים. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אף על פי שלא קלקלו, אבל לכולי עלמא בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבח של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחו.

פירושי קמפרש וכו'. ואף על גב דחייבין חייבין קתני לא פריך הכא חייבין חייבין למה לי דאיכא טובא דמקשה הכי ואיכא נמי טובא דלא מקשי', בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ג, א) מקשה שלשה שלשה למה לי, ובשמעתא קמייתא בשנים אוחזין (ב, א) פריך והא זה זה קתני, ובפרק קמא דנדרים (ד, ב) אסור אסור למה לי, ובפרק בית כור (ב"ב קב, א) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי, ואיכא דוכתי דלא פריך בפרק קמא דחולין (טז, ב) גבי ברייתא דהשוחט במחובר שחיטתו כשרה דמסיק פרושי קמפרש ולא פריך כשרה כשרה למה לי, ובפרק גיד הנשה (חולין צח, א) גבי בצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות וכו' לא פריך אסורות אסורות למה לי, ובפרק כל הבשר (שם קיג, א) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא לא פריך מותר מותר למה לי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.