אילת השחר/שבת/קנג/א

אילת השחר שבת קנג א

דף קנ"ג ע"א

איזהו בן העוה"ב. צ"ב מה שואלו, הרי ודאי שמי שמקיים התורה והמצות הוא בן העוה"ב, והקב"ה יודע מי מגיע לו עוה"ב, וכי תימא שהשאלה היא לאנשים החיים שרוצים לדעת, מאי נ"מ להם אם הוא בן עוה"ב או לא. ועיין תענית (דף כ"ד א') שא"ל אליהו לר' ברוקא שאין בכל השוק מי שהוא בן העוה"ב, עד שהגיע אדם אחד וא"ל שהוא בן עוה"ב, הרי שרוב בני אדם אינם בני עוה"ב, ואע"פ שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כבר נודע מה שאמר מוהר"ח מואלז'ין זצ"ל (בדרשה בימי הסליחות) שאנשים נותנים לבם רק לחלק הראשון, ושוכחים החלק השני ואלו שאין להם חלק כו'. ויש רבים שהם בכלל זה רח"ל.

אחים בהספידא דהתם קאימנא. צ"ב מה הענין שיבכו בהספד, ולא משמע שהוא כדי לעוררם לתשובה.

ואזניך תשמענה דבר מאחריך כו'. מכאן מוכח שצריך לומר בהספד רק את השבחים האמיתיים שבו, דאם אומרים דברי שקר אין שום ראיה ממה שאומרים אחריו. ומה שכתוב בשו"ע (יו"ד שד"מ ס"א) שמותר להוסיף קצת, עי' מה שביאר הט"ז שם. ועוד שמעתי לבאר דכל צדיק מסתיר עצמו קצת, וממילא כשמוסיפים מעט מסתמא יש בו מעלות אלו, והוא פירוש המסתבר, ומסתמא הוא כתוב בספרים. ולפ"ז אין להוסיף כי אם על צדיק.

עשה דברים לפני מטתך. ופירש"י שיאמרו לפני מטתך בהספדך. והיינו דמאחר שמשבחין אותו בדבר, ש"מ שהוא דבר טוב, אבל אין הכונה שיעשה לצורך שישבחוהו.

ישוב היום שמא ימות למחר כו'. יש להסתפק אם צריך לעשות כל יום תשובה על אותם עבירות, או שאם עשה עבירות חדשות יתודה עליהם. ואם הכונה לעבירות חדשות מאי קמ"ל, הרי פשיטא שכשחוטא שוב צריך לחזור בתשובה עליהם.

בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. משל ענין התשובה לשמן על ראשו, כמו מי שיש לו בגדים לבנים וסוחב על ראשו כלי עם שמן, וצריך מאד מאד להזהר שלא ינטוף מהשמן שבכלי על בגדיו הלבנים ויטנפם, כך צריך להיות הזהירות מן החטא.

והנה מבואר שצריך לעשות תשובה בכל יום. ומנהג הספרדים לומר וידוי בכל יום אחרי תפילת שמו"ע, ויש אשכנזים בא"י שנוהגים לומר בשני וחמישי, ובחו"ל לא נהגו לומר כלל וידוי. ומי שאומר הוידוי יש בזה קצת תועלת, שמסתמא מתעורר מעט לתשובה.

משל למלך שזימן כו'. צ"ב מה מוסיף במשל זה, וכי איזה דבר לא מובן בלא משל זה.

יעמדו ויראו. בכל הסוגיא משמע שהרשעים נמצאים בגן עדן ורואים, וצ"ע דהרי רשעים הם בגיהנם. ואע"פ שאמרו (עיין קה"ר פ"ז י"ד) אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה בלבד, מ"מ הרשעים הם בגיהנם ולא בג"ע.

בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית כו'. צ"ע דאטו מצות ציצית ותפלין ילפי' מהך קרא, הרי בתורה נאמר ציווי להניח תפלין וללבוש ציצית. והמהרש"א פירש דילפי' מהך קרא שיש מצות ציצית גם בלבן בלא תכלת, וכן תפלין של ראש אפי' בלא של יד דאין מעכבין זא"ז. וצ"ע דהרי גם הא דתכלת אינה מעכבת את הלבן אינו נלמד מהך קרא, אלא מפסוק אחר, עיין מנחות (דף ל"ח א'), וכן הא דתפלין של ראש אינו מעכב של יד מבואר שם (דף מ"ד א') דסברא הוא שאין מצוה אחת מעכבת מצוה שניה.

פרק עשרים וארבע מי שהחשיך

הגיע לחצר החיצונה. יל"ע דהרי חצר החיצונה אינה שלו, ואיך יוכל להכניס שם כליו בלי רשות. וצ"ל דמיירי שמבקש רשות מבעל החצר. והנה משמע דכל שיש חצר משתמרת אין היתר להמשיך עד ביתו, אלא צריך לפרוק שם ויבקש רשות להניח שם כליו. ויש לעיין בהא דקאמר רב הונא לקמן דף קנ"ד ב' מניח כרים וכסתות תחת המשא, ומתיר החבלין והשקים נופלים. האם כשאין שם כרים וכסתות יהא מותר לו להמשיך עד ביתו.

ובמג"א (סי' רס"ו ס"ק י"א) הקשה איך יכול להכנס עם הבהמה לחצר, הרי א"א דלא קאי פורתא לפני שנכנס לחצר, ומכניסה מרה"ר לרה"י, וכמו שהקשו בגמ' לגבי אדם הכא נמי יקשה בבהמה דיש בזה איסור מחמר. ואמנם י"ל דמיירי שסמוך לחצר יש כרמלית, ואין איסור תורה, ואיסור דרבנן שרינן. מיהו לקמן (דף קנ"ג ב') מקשינן סו"ס א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י, ולא מתרצינן כנ"ל. [ועי' במשנ"ב כמה תירוצים].

דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. צע"ק דאטו עבור פרוטה כבר יעמיד עצמו על ממונו, והרי לא מוזכר שדוקא כשיש שיעור חשוב של ממון כגון מאתים זוז. ועוד שלא הזכירו חילוק בין האנשים, ומשמע שאפי' אנשים צדיקים התירו להם, וצ"ע האם צדיקים גדולים היו עוברים איסור תורה. ומה שמצינו שאמרה תורה שהבא במחתרת יהרג, משום שהבעה"ב אינו מעמיד עצמו על ממונו, הוא גם כשבא במחתרת אצל אדם גדול וצדיק, שהתורה קבעה דין מפני הספק, וממילא תמיד הוא בגדר חייב מיתה, אבל כאן התירו איסור דרבנן מפני שלא יעמיד עצמו על ממונו, וזה לכאו' דבר שתלוי במציאות אם עלול להגיע לחילול שבת.

אבל מציאה לא. עיין רא"ש ב"מ (פ"א סי' כ"ב) שכתב דהא דאמרי' דמציאה לא, אינו רק את האמירה לנכרי, אלא אפי' עצם ההגבהה נמי לא שרי לומר לגוי להגביה עבורו. ואמנם יפלא כל הנידון על מציאה, הרי אם לא הגביהו עדיין ויאמר לגוי להגביהה מיד יטלנו הגוי לעצמו, ולמה יגביהנו עבור הישראל. ורצו לומר שיגיד לגוי ליטלה ולא יספר לו שזו מציאה.

ומלשון הגמ' אין אדם מעמיד עצמו על "ממונו", משמע דדווקא כשיש לו חשיבות ממון, דהיינו לכה"פ שוה פרוטה, אבל בפחות מכך אפי' שלדידיה שוה הרבה כגון שהוא מזכרת לו מאבותיו, אין לו היתר זה. ואע"פ שמצינו לעיל (דף מ"ג ב' מ"ד א') אדם בהול על מתו ועלול לחלל שבת, כאן אמרו דוקא ממונו, משמע שרק בכה"ג מותר.

או דלמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי. יל"ע דהרי אם מצא המציאה לפני שנה ודאי מסתבר דהוי ככיסו, וא"כ מה לי מציאה מלפני זמן רב, כמו מציאה שמצא זה עתה. ועיין שפת אמת שעמד בזה, וכתב שנראה לו דכל שמצא קודם ע"ש הוי שלו. ואולי אפשר לומר שתלוי בזמן שעדיין מרגיש שקיבל דבר, אבל את השיעור בזה קשה למדוד.

חמור וחש"ו אחמור מנח ליה לחש"ו לא יהיב ליה. הנה לגבי בהמה אמרו בגמ' בע"ב שיתן עליה כשמהלכת ויטול ממנה כשעומדת, דבאמת שייך כאן איסור, אלא שעושה באופן שאין בו איסור. ולכאו' כשנותן לחש"ו אין בו איסור כלל, והיינו כשנותן להם מבעוד יום (עיין רמ"א סי' רס"ו ס"ו, ומשנ"ב שם ס"ק ט"ו), וא"כ צ"ע דהי' צריך להקדים חש"ו לבהמה.

חרש ושוטה לשוטה. עיין תוס' שכתבו שצריך ליתן עליו כשהוא מהלך וליקח ממנו כשהוא עומד, דאיסור ספיה יש גם בשוטה וקטן, כמש"כ הפמ"ג (סי' שמ"ג) וכן הוא במשנ"ב (סי' רס"ו ס"ק י"ד). והפוסקים דנו על ילד שוטה שיש לו רק מקום בבית חינוך של גוים ושם מאכילין אותו מאכלות אסורות, האם חשיב כספיית איסור, עיין שו"ת חת"ס (חאו"ח סי' פ"ג). ובמקום שיוציאו את הקטן מדת ישראל, הר"ז חמור משאר ספיה, עיין משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק נ"ח).

אחד שנתן לקטן מאכל איסור בשגגה, אע"פ שעכשיו הוא כבר בידו, וי"א שקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. כאן יש לו להוציאו מידו, כדי להנצל למפרע מהאיסור שנתן לקטן, דאם הקטן לא יאכל נמצא שלא עבר למפרע באיסור ספיה.

שוטה וקטן לשוטה. עיין פיר"ח שכתב דשוטה הוא כבהמה. והנה קטן שגדול כבר ויש לו דעת ודאי עדיף מבהמה, אבל בסוגיין משמע שגם קטן ביותר עדיף משוטה. ובשיטה להר"ן ביאר שבקטן יש חומרא דיזכור מה שעשה בקטנותו ואתי למסרך בגדלותו.[ואולי פירש כן בדברי הגמ' בע"ב דאתי לכלל דעת], וצ"ע דהרי קטן ביותר אף לא יזכור בגדלותו, ואפשר דקטן שיכול לשאת כיס הוא קטן שגדול קצת ויש לו אפשרות לזכור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א