אילת השחר/שבת/קנג/ב
והתורם את שאינו שלו. ופירש"י דכתיב תבואת זרעך. צ"ע למאי בעי קרא, הרי כשקורא שם תרומה חל ע"ז קדושה והוי ממון כהן, ואיך יתכן שאחר שאינו בעלים יוכל לקבוע בממון חבירו. ובקדושין (דף מ"א ב') ובגיטין (דף נ"ב א') דרשינן מאתם למעוטי התורם שאינו שלו, אבל שם מיעטו עם זה גם אפוטרופוס ואריס וכו', ושפיר י"ל דאיצטריך קרא לומר שכל אלו חשיבי "אינו שלו", אבל דבר שאינו שלו גמור אי"צ קרא, ותו קשה למה הביא רש"י פסוק דתבואת זרעך, ובגמ' דרשוהו מאתם.
ובב"ק (דף צ"ד א') אמרו שהגוזל סאה מחבירו ועשה ממנו עיסה והפריש ממנו חלה ובירך אין זה מברך אלא מנאץ. ויש מן הראשונים שפירשו דקאי על ברכת הפרשת חלה, וצ"ע דכיון שאין העיסה שלו א"כ ההפרשה לא חלה כלל, ולמה אמרו שהוא מנאץ דמשמע שיש מקום לברכה אלא שהוא מנאץ, והא ההפרשה לא חלה, והוי ברכה לבטלה. ועיין רא"ש ברכות (פ"ז סי' ב') שפירש דקאי על ברכת המוציא, ונראה מדבריו דאכן העיסה היא טבולה לחלה, וזהו הניאוץ שמברך המוציא על עיסת טבל.
והאחרונים דנו רק אם אפשר להפריש תרו"מ על דבר הפקר שאין לו בעלות, אבל בדבר שהוא של חבירו פשוט שא"א להפריש, ואפי' בלאו קרא. והא דדנו בגמ' נדרים (דף ל"ו ב') במפריש משלו על של חבירו אם חל, התם היינו משום דמפריש משלו וחלות התרומה בדבר שיש לו בעלות ע"ז, אבל להחיל תרו"מ על של חבירו ודאי א"א.
והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים. יל"ע אמאי חשיב הנחה, הרי קיי"ל דהעומד לכתף לא חשיב הנחה, ורק בעומד לפוש הוי הנחה, וא"כ בעומד להשתין יש מקום לדמותו לעומד לכתף שהוא צורך המשא ולא חשיב הנחה. ומשמע דכל שאינו ממש מחמת המשא הר"ז הנחה.
ומה"ט מבואר בגמ' בסמוך דאי קאי פורתא קודם שנכנס לביתו הו"ל הנחה, וגדר הדבר דכל שעושה הנחה לא בשביל נשיאת המשא הר"ז הנחה. ועיין שפת אמת שכתב דבבהמה אין חילוק בין עמידה לכתף או לפוש ולעולם חשיב הנחה. ואמנם בסברא אין מובן החילוק, דאם אין לזה שם הנחה מאי נ"מ בין אדם לבהמה. דהא ההנחה של הבהמה הוא ביחס לאדם שעושה עמה את המלאכה, ואצל אדם אם הוא עומד רק לכתף אין ע"ז שם הנחה [ועי' מה שביאר בזה בשעה"צ סי' שמ"ט ס"ק י"ח].
המחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת. יל"ע דא"כ משכח"ל ארבעים חטאות, ולעיל (דף צ"ו ב') אמרי' דאין חילוק חטאות במלאכות שבת כי אם ל"ט חטאות. ואפשר דב"מלאכות" אכן לא שייך יותר מל"ט חטאות, ומחמר גם למאן דמחייב אינו בכלל מלאכה. והעירו, דהא הגמ' יליף לאו דמחמר מקרא דלא תעשה כל מלאכה, הרי דמחמר חשיב מלאכה. [אמנם עי' ברמב"ם פ"כ ה"א דמחמר נלמד מהפסוק למען ינוח, ועי' במ"מ והרמב"ן שם שנחלקו בשי' הרמב"ם].
במזיד חייב. יל"ע אמאי חייב, הרי לא עביד מעשה רק דיבור בעלמא, ועיין בבא מציעא (דף צ' ב') לענין חסימה בקול דפליגי בה ר"י ור"ל, ולא משמע שכאן הוא תלוי בפלוגתא דהתם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |