חכמת אדם/קב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} {{מרכז|{{גופן|5||'''דין תקנות הקהל {{ממ|סימן רכ"ח}} [*) כל דינים הללו היו בימים הקדמונים, כי עתה נשבר שבט החרם והנדוי מיד הב"ד והקהל אם לא עפ"י רשיון המלוכה והממשלה ואם גזרו הקהל אם הוא נגד רשיון המלוכה מותר לעבור כמבואר לקמן סי' ד'.]'''}}}}<br>כל ב"ד שבעירו וכן זט"הע הנבחר ע"פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם היה להם בימי קדם דין כב"ד הגדול שהיו יכולים לתקן תקנות ולהחרי' ולהשביע וכל תקנה שתקנו בחרם היה לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמ' הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא {{ממ|עיין סי' רי"ח ובש"ך ס"ק ג' ובסי' רכ"ח ט"ז ס"ק מ"ב}} כללו של דבר כמו שמחו בין לקיים תקנות חכמים שתקנו לנו אנשי כנ"הג ותנאים ואמוראים כך מחוייבי' לקיים כל תקנו' הקהל שתקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבו' יכולין לעמוד בו {{ממ|ססי' רכ"ח}} דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אע"פי שלא שמעו כלל אפ"ה חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס ואסור לעבור על חומרי המקום כ"ז שהוא בתחום העיר {{ממ|סי' רכ"ח סעיף ל"ג}}:

{{עוגןמ|ב}} אם תיקנו אתה דבר בחרם ונידוי בעת שהיו שרויין על אדמתן היה חל גם על דורות הבאים ויכולין לתקן שאפילו מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת {{ממ|ועיין סי' רי"ד}} ואז חל החרם אף על הבאים אחריהם ואפשר אפי' לא פרשו כן חל החרם דאע"פי דבשאר דברים כשאין דעתו לחזור מותר הכא חרם זה אקרפתא דגברי מונח {{ממ|שם בש"ך ס"ק צ"ד}}:

{{עוגןמ|ג}} הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל ה"ז שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ולא מיבעיא כשהיה תקנתם קודם לשבועתו אלא אפילו אם נשבע תחלה כגון שנשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו הקהל חרם ברשיון הממשלה חייב להגיד וי"א דאם הוא דבר שעשו לסייג ולגדר לדברי תורה א"צ התרה כלל לשבועתו ואם הוא בענין מסים וכיוצא בו צריך התרה וי"א דלעולם חייב להתיר שבועתו ולקיים תקנת הקהל {{ממ|שם ועיין ט"ז ס"ק מ"ב וש"ך ס"ק צ"א}}:

{{עוגןמ|ד}} אם צוה המלך לעבור על החרם של הקהל אין איסור בדבר כי דינא דמלכותא דינא ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירות המלך ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם לבקש לבטל הציווי {{ממ|שם סעיף מ"ד ועיין ססי' של"ד}}:

{{עוגןמ|ה}} הקהל היו יכולים בעת שהיו שרויים על אדמתם לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה אסור ופתן פת ישמעאלים {{ממ|ססי' ר"ה}}:

{{עוגןמ|ו}} קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בהכ"נס ובנין בה"מד יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אעפ"י שלא גבו להספיק א' {{ממ|סי' רט"ז סעיף י"ז}} וכן כל כיוצא בזה {{ממ|עיין סי' רכ"ח סעיף מ"ט}}:

{{עוגןמ|ז}} קהל שעשו תקנה לאסור איזה דבר והיה בידם מכבר זה הוא בעיי' דלא איפשטא ולכן אם מתקנים בחרם ברשיון הממשלה דהוי דאורייתא אסור ככל ספק דאורייתא ואם תיקנו בתקנה בעלמא הוי ס"דר ולקולא {{ממ|סימן רי"ח סעיף ב' ובט"ז וש"ך שם}}:

{{עוגןמ|ח}} נדרים וחרמים שמטילין הקהל על פי רשיון הממשלה אע"פי שאמרו על דעת המקום וע"ד הקהל יכולין הקהל בעצמו להתיר על פי רשיון הממשלה אפילו הזכירו שבועה עם החרם דאינו אלא גזרה ונדוי על מי שיעבור על גזירתם אבל אם החרימו בכבוי נרות ות"ש וכיוצא בו או שאמרו ע"ד קהלות האחרים הרי זה נדר שע"ד רבים ואין לו התרה ואם לא היה ע"ד רבים אפילו התנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחלה חרם האחרון מה שאמרו ולא התרה להתר ואח"כ מה שהחרימו שלא להתיר ואח"כ יתירו הראשון {{ממ|סי' רכ"ח סעיף כ"ה וסימן רכ"ט סעיף ד'}} ומשמע שצריכין התרה בפני ג':

{{עוגןמ|ט}} אין נדרי ציבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר {{ממ|סעיף כ"ו}} ולכן אם החרימו עשרה ב"א והתירו לאחד ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו {{ממ|רכ"ט סעיף ע"ב}} וה"ה אם אסרו איזה דברים והתירו דבר אחד השאר נשאר באיסורו:

{{עוגןמ|י}} אפילו לא בטלה הסיבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין על פי רשיון הממשלה ואפילו בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפילו לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולין להתיר {{ממ|עיין לעיל כלל פ' סי' י"ז}} דחרמי ציבור הם כאלו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כ"ז ויכולין להתיר מקצתו ולהניח מקצתו {{ממ|שם סעיף י"ז}}:

{{עוגןמ|יא}} אם היתה ההסכמה נדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולין להתיר וכן בנדר של שחוק {{ממ|סעיף כ"ח}} ואם כללו בחרם שכל מי שיעבור הוא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנדוים אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד {{ממ|ש"ך שם}}:

{{עוגןמ|יב}} אם קהל אחד עשו תקנה למיגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת אע"פי שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבים להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונים ואם עברו הם עבריינים ומכ"ש מי שיצא ממקום שנוהג בו חרם דר"ג שלא ישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לישא דבזה גרע טפי דהוי כתקנה שעשו ב"ד הגדול ואין המקום גורם אלא אקרקפתא דאדם חל {{ממ|סעיף כ"ט}}:

{{עוגןמ|יג}} צבור שהסכימו על ענין א' ונשבעו כל איש מהם ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר {{ממ|וע"ש בש"ך ס"ק פ"ו}}:

{{עוגןמ|יד}} קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחין הולכין אחר הרוב שאם הרוב מסכימין להתיר מתירין ומי שלא הסכים להתרה לדידיה לא הותר ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל {{ממ|סעיף ל"א}}:

{{עוגןמ|טו}} צבור שנתנו חרם ברשיון הממשלה וכתבו בתקנה שכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין מהראוי למי שיודע שזה עבר על התקנה שינהגו בו כל דין מנודה ואמנם כיון שלא נהגו כך י"ל שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר ישא עונו אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו וה"ה כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה {{ממ|שם}}:

{{עוגןמ|טז}} קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שהחרימו ללות להם בריבית אין בתקנתם וחרם זה כלום {{ממ|ש"ך ס"ק צ"ה}}:

{{עוגןמ|יז}} דין קהל שתקנו בחרם ואח"כ חזרו ותקנו מה שסותר לזה עיין סי' רכ"ח סעיף ל"ה ובט"ז וש"ך שם ועיין בב"א בשער בית הנשים בדין א' שנשבע שלא ליתן גט:

{{עוגןמ|יח}} דין קהל בעניני מסים עיין בח"מ סי' קמ"ג:

{{עוגןמ|יט}} קהל שגזרו בארץ ישראל שלא לקנות בתים אסור להחליף דזה נמי מקרי קנין ומכירה {{ממ|סי' רי"ז סעיף ל"א}}:

{{עוגןמ|כ}} קהל שגזרו בחרם שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפילה {{ממ|שם סעיף מ"ח}}:

{{עוגןמ|כא}} קהל שהחרימו על אחד שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כיונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור {{ממ|ססי' רי"ח}}:

{{עוגןמ|כב}} לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם וכן בשאר דברים שהציבור מחולקי' בו בענין תקנתם וחרם שלהם: ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה מלשון הסכמה והתקנה {{ממ|רכ"ח סעיף נ'}}:

{{עוגןמ|כג}} קהל שעשו חרם ברשיון הממשלה על ה' שנה וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגום ולא התחילו לקיים הנדר צריכים לקיימו אח"כ כי אינו בטל משום זה {{ממ|סי' רל"ב סעי' י"ב בהגה' רמ"א}}: