ברכת שמואל/פרשת מצורע: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ועל פי זה''' נבוא אל הביאור והוא לבי אומר לי דר' יוחנן ס"ל דכולן לקו בצרעת לטעמי אזיל דאמרינן לעיל, אמר רשב"ן אמר ר' יוחנן על ז' דברים נגעים באים על ש"ד וע"ז וג"ע ושבועת שוא גסות רוח גזל צרות העין ולשון הרע, וחשיב בגמרא ש"ד מיואב דכתיב אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו'. לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית. וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין. ופריך בגמרא איני והא אמר ר' ענני בן ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך שאף בגדי כהונה מכפרין כמו הקרבנות, וקא חשיב כתונת על הדם וכו', מעיל על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, ומשני הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו, והנה כחותם תשים אל לבך מ"ש לעיל דהקשה רש"י אמאי לא פריך מש"ד או ע"ז ופריך דווקא מלה"ר, ותירוץ רש"י דתניא בגדי כהונה הן מכפרין רק אהערבות אשארי ישראל ולא אבעלי העבירות, ולתירוץ הראשון בתוס' דבגדי כהונה מכפרין שלא ימות כ"כ מהר אבל נגעים באים. ולתירוץ הב' דבגדי כהונה הוא מכפר רק על מה שאמרו רז"ל כאלו שופך דמים כאלו עובד ע"ז וכו'. והנה נ"ל לפי הכתובים דמייתי שם הגמרא לכל א' וא' יתבאר בהכרח, דנגעים שבאים על כל העבירות דקא חשיב שם אינו אלא מצורע מוסגר, דטהרתו אינו תלוי בשום רפואה כ"א שלא יפשה הנגע ולא יהיה שער לבן וכו'. חוץ מעל עבירת לשון הרע נעשה מצורע מוחלט וטעון תגלחת וצפרים לכפר, יבא דבר שבקול וכו'. וצריך שיהיה נרפא הנגע לגמרי, וראיי' לזה מפ"ק דמגילה: ועליו נאמר בדד ישב. שהפריש בין איש לאשתו וטמא טמא יקרא וטומאתו צווחת שהוא מתועב נפשו. ולכן נ"ל דזה כוונת המ"ר כשתחשוב אותן ז' עבירות שהנגעים באים עליהם, וכשלא תחשוב עון לשון הרע, וא"כ ישארו רק ששה עבירות שהנגעים באים עליהם רק בהסגר ולא יהיו מוחלטים, ואינם צריכי' לטהרת צפרים ולתגלחת. משא"כ על עון לשון הרע הנגעי' באים מוחלט, וכמו שמסיים בגמרא לצמיתות לחלוטין. ואיתא בגמרא דפ"ק דברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/ה/א|דף ה.]]}} מבואר דנגעים יסורים של אהבה הן, חוץ ממצורע שנשלח לחוץ לשלש מחנות, וכתירוץ שבגמרא הא לן והא להו, דלבני בבליים הוא יסורין של אהבה וכו' ע"ש. ודע כי בשפיכות דמים דחשיב ר' יוחנן בגמרא הנ"ל איירי נמי במזיד ואתרי' ביה, וא"כ כשיש בגדי כהונה אז מכפר עליו שנעשה מההחלט מוסגר, ומזה מיירי הקרא שהביא במשלי: ידים שופכות דם נקי. ובזה נ"ל לומר תירוץ על קושית רש"י הנ"ל, דמאי דלא פריך המקשן מג"ע או ע"ז ושפ"ד ופריך דווקא מלה"ר, דיש לנו לומר דבגדי כהונה מכפרים שלא יהיו מוחלטים, אבל מ"מ נעשה מצורעים מוסגרים, וכדאיתא בגמרא מזבח כפרה הוי אבל יסורין של אהבה לא הוי. אבל בעון לשון הרע לא מצינו עונש אחר כ"א מוחלטין, וא"כ אין הבגדי כהונה מכפרין על המוחלטי' אלשון הרע. ולכן תירץ הגמרא הא דאהני מעשיו אז נעשה מוחלט ואין הבגדי כהונה מכפרין, הא דלא אהני מעשיו דהמעיל מכפר, והשתא יובן המ"ר הנ"ל דר' מאיר ס"ל דשש הנה דקחשיב בגמרא חוץ מלשון הרע שהוא העון הז' שהנגעים באין עליהם, אלא שהחילוק הוא בין השש העבירות ובין הז', שהשש אף שהנגעים באים עליהם מ"מ לא נעשו מוחלטים כ"א מוסגרים, כי הקרבנות והבגדי כהונה מכפרין עליהם להנצל מלעשותן מוחלטי', אבל מ"מ שנא ה' אותם דהן באים על החטא, ומ"מ נעשים מוסגרים וזה אינו מיקרי יסורין של אהבה, כי יסורין של אהבה אינו מיקרי כ"א שהנגעים באים עליו ולא יעשה אף מוסגר כמו בבבל דהוי יסורין של אהבה, משא"כ בארץ ישראל אינו מקרי נגעים יסורין של אהבה. אבל אותן ז' דקא חשיב בקרא בספר משלי הן תועבת נפשו, ר"ל שהן נעשים מוחלטי' כמו על עון לשון הרע וטמא טמא יקרא שהוא מתועב, ולפ"ז לא דריש ר' מאיר דמשה הי' מזהיר לישראל רק על לשון הרע ולא על שאר עבירות דקחשיב במשלי, כי ר"מ ס"ל דאף על שאר העבירות באין נגעים ונעשים מוחלטי' ולא ס"ל הדרוש תורת המצורע מוצי"א ר"ע, דס"ל דעל ז' דברים דקא חשיב במשלי נעשי' מוחלטי', וזהו שבעה דברים תועבת נפשו חוץ מהששה עבירות דקא חשיב בגמרא דערכין, שהנגעים באים עליהם בהסגר לחוד, ולכן דרש שש ושבע הן י"ג. וס"ל דאותן שש נעשים מוסגרים ולא יהי' צריכין לתגלחת וצפרים, משא"כ אותן שבע צריכין לתגלחת וצפרים מאחר דנעשו מוחלטי', ולכן דרש תורת המצורע סתם שטעון תגלחת וצפרים כמבואר בקרא בפרשה. ורבנן ס"ל דמאי דקא חשיב במשלי לא קאי שיהיו בכלל מוסגרי' או מוחלטי', דכיון דבגדי כהונה מכפרין לגמרי עליהם והם אינם בכלל מיתות בית דין משא"כ אותן ששה עבירות דקא חשיב בגמרא, מ"מ י"ל דבגדי כהונה אינן מכפרין אלא במה שהוא כאלו שופך דם כאלו עובד עבורה זרה וכו'. או כתירוץ רש"י דבגדי כהונה אינן מכפרין אלא על הערבות וכמש"ל, וא"כ ע"כ נעשו מוסגרים אלו השש (או י"ל כתירוץ הא' שבתוספות שהבגדי כהונה אינו מכפר כי אם על מיתה שלא ימות מהרה) משא"כ אותן דקחשיב במשלי אף דנגעים באים עליהם מ"מ לא נעשין מוסגרי', וא"כ יכול למימר שהן יסורין של אהבה, משא"כ אותן שש דקחשיב בגמרא נעשים מוסגרי' ושנא ה' אותם אבל עבירה הז' שהוא לשון הרע נעשה מוחלט וצריך לתעב נפשו, ועליו נאמר זאת תהיה תורת המצורע מוצי"א ר"ע. ולפיכך הי' משה מזהיר לישראל רק אאותו עון של לשון הרע שנעשה מוחלט אבל על שאר העבירות אותן שש דקחשיב מ"מ אינן צריכי' לתגלחת וצפרים, דכיון דאינן נעשים מוחלטים, ולזה דרשו רז"ל שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו מצרעת נפשו. והוא כמ"ש אף דעל ששה עבירות ג"כ הנגעים באים מ"מ יוכל להיות שלא נעשה מוחלטין ויהי' נשמר מצרעת נפשו, משא"כ מעון לשון הרע אינו יכול לשמור עצמו מצרעת נפשו כיון דנעשה מוחלט ודו"ק:

'''ובמדרש''' ילקוט דף קנ"ז (פ' זו רמז תקנ"ט) וז"ל: תורת המצורע לבית עולמים. זאת אינה נוהגת בבמה תהיה בזמן הזה, תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים שמביאים קרבן, זה שנאמר תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים עכל"ה. והנה יש לדקדק במדרש הלז למה דרש מתחילה מתיבות תור"ת המצורע לבית עולמים, ואח"כ דרש מתיבות תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים. ועוד י"ל כיון דדרש בתחילה תורת המצורע דווקא לבית עולמים, ממילא הוי ידעינן דזאת אינה נוהגת בבמה. והנראה ליישב דבאו רז"ל ליישב סמיכות הפרשיות לטהרו או לטמאו. זאת תהיה תורת המצורע. כי קי"ל דלפעמים הנגע והמצורע הוא טהור, והדבר תלוי בזמנים מתחלפים, לפעמים הוא טהור ולפעמים טמא, והא כיצד ומה יהי' הדבר תלוי בזמנים מתחלפים, לזה אמר תורת המצורע וגו'. כי הטעם נ"ל דכל זמן שהשכינה שורה עם ישראל אזי לא תוכל לסבול שום טומאה בתוך בני ישראל והצרעת זרחה במצחו ובגופו, והוצרך המצורע לישב מחוץ לג' מחנות. משא"כ בח"ל בזמן דבית המקדש היה קיים ומכל שכן בזמן הזה אפילו בארץ ישראל שאין לנו לא כהן ולא קרבן ולא מקדש שיכפר בעדינו, והשכינה רחוק היא ממנו בעו"ה, ולכן נשארה הטומאה אצלינו ואין אנו מחוייבי' לשלוח את המצורעים ולא שייך דין מצורע כי אם בזמן שבית המקדש היה קיים ובארץ ישראל דווקא, וכמ"ש בגמרא דנגעים מקרי יסורין של אהבה, הא לן והא להו, דלבני בבליים הן יסורים של אהבה. ולבני ארץ ישראל לא הוי יסורין של אהבה כיון דצריכין לישב המצורעי' מחוץ לג' מחנות. והנה קי"ל בגמרא דזבחים: דאין מנחות ועופות קריבין בבמה וגם לא הי' מקריבין שאר קרבנות כי אם של חובת צבור שקבוע להם זמן ע"ש. והנה בקרבן עני של מצורע שהי' מקריב תחת הכבש שתי תורים, וכיון שאינו קרב בבמה תורים ובני יונה, גם העשיר לא יוכל להקריב קרבנו בבמה כיון דקי"ל תורה אחת לכל המצורעים, ולזה כיוון המדרש הנ"ל, ויתורץ גם סמיכות הפרשיות לטהרו בזמן שאין בית המקדש קיים ובח"ל ר"ל שאינו טעון שילוח חוץ לג' מחנות, או לטמאו בזמן שב"ה קיים, ונתן הכתוב טעם למה באמת אין מצורע מקריב קרבנו בזמן הבמה, לזה דרש תורת המצורע לבית עולמים דווקא, ושם תוכל לטמא המצורע ושם תהיה טהרתו והובא אל הכהן וגו' ולקח הכהן שתי צפרים וביום השמיני יקח שתי תורים להקריב, וקי"ל דאין מנחות עופות קריבים בבמה כי אם בבית עולמים דווקא, משא"כ בשעת היתר הבמות לא תוכל לטהרו ע"י הקרבנות של תורים ובני יונה כי לא קריבים בבמה עופות, ואפילו בבמה גדולה לא היו מקריבין כדמוכח בזבחים, ולכן דרש זאת אינה נוהגת בבמה. אך קשה למה לא הי' העשיר מקריב את קרבנו, לזה אמר תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים. אבל תהיה בזמן הזה, ר"ל שבזמן הזה אף שבאו נגעים על אדם א' מישראל מקרי יסורים של אהבה, ואת אשר יאהב ה' יוכיח כדאמרינן בגמרא דברכות ודו"ק: