ברכת שמואל/פרשת מצורע

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת מצורע

פרשת מצורע[עריכה]

זאת תהיה תורת המצורע וגו'.

במדרש רבה (ויק"ר טז, א) הה"ד שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו (משלי ו, טז). ר' מאיר ורבנן. ר' מאיר אומר שש ושבע הרי י"ג. ורבנן אמרי שבע מקיימין, ושבע דכתיב זו השביעית שקשה כנגד כולן, ואיזהו זה משלח מדנים בין אחים, ואלו הן: עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים. א"ר יוחנן וכולן לקו בצרעת: עינים רמות מבנות ציון וכו', ומשלח מדנים זה פרעה, שנאמר וינגע ה' את פרעה. ולפיכך היה משה מזהיר לישראל זאת תהיה תורת המצור"ע. המוצי"א ר"ע עכל"ה.

והנה המאמר הלז הוא תמוה ויש לדקדק, חדא במאי קמפלגי ר' מאיר ורבנן. ועוד יש להבין דדברי ר' מאיר לכאורה סתומים הם, מה הם הי"ג דברים ששש מהם שנא ה' ושבע תועבת נפשו (עיין בספר יפה תואר שדחק ליישב דברי ר' מאיר ואין דבריו נכונים בעיני), ועוד יש להבין גם לר' יוחנן דכיון דלקו בצרעת ושוין הן בעונשן, למה באמת היה משה מזהיר לישראל טפי אלשון הרע במ"ש זאת תהיה תורת המצור"ע המוצי"א ר"ע. ולמה לא היה מזהיר ג"כ על שאר העבירות שהנגעים באים עליהם ג"כ.

וטרם נבא לביאור זה המדרש נבאר מתחילה ירושלמי (מכות פ"ב ה"ו דף ז.) ומדרש ש"ט וז"ל: שאלו לחכמה חוטא מה תהא עונשו. א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנביאים א"ל הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה א"ל יביא אשם ויתכפר לו, שאלו להקב"ה א"ל יעשה תשובה, שנאמר טוב וישר ה' עכ"ל. והוא תמוה. וצ"ע על הענין ששאל שאלה זו תחילה לחכמים ואח"כ לנביאים ואח"כ לתורה ואח"כ לקב"ה, ולכאורה נ"ל דכל א' וא' מהנ"ל מתרץ תירוץ אחד נגד ד' חלוקי כפרה שאמרו רז"ל (יומא פו.) מצות עשה מהני תשובה לחוד. מצות לא תעשה נידון ביסורין והיא חטאים תרדוף רעה, חייבי כריתות ומיתות ב"ד יוה"ך מכפרין ע"י הקרבן שעיר, חילול השם כגון האפיקורסין והמינים גהינם כלה והן אינם כלים. וא"כ חכמים תירצו נגד העובר על לא תעשה שנידון ביסורין, וזהו תרדוף רעה. ונביאים תירצו נגד האפיקורסים והמינים וחילול השם, וזהו הנפש החוטאת היא תמות בעוה"ז ובעוה"ב, והתורה תירצה נגד חייבי כריתות ומיתות ב"ד שהן מתכפרין בקרבן השעיר, והקב"ה תירץ נגד העובר על מצות עשה שמהני תשובה לחוד, זהו לפי פשוטו.

אמנם להבין הדבר על בוריו דלמה נשאל שאלה זו לאלו הארבעה, נוכל לומר ע"פ הגמרא בערכין (טז.) וז"ל: אמר ר' שמואל בן נחמני אמר ר' יוחנן על ז' דברים נגעים באים: על ע"ז, וש"ד, וג"ע, לשון הרע, גסות הרוח, גזל, צרות עין וכו'. ופריך בגמרא איני והאמר ר' ענני בן ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם, מכנסים מכפרים על ג"ע וכו', מצנפת מכפר על גסות הרוח, אבנט מכפר וכו', מעיל מכפר על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, לא קשיא הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו. והנה רש"י ז"ל הקשה בד"ה אהנו מעשיו, שנתקוטטי' על ידו. אי קשיא לך אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגלוי עריות דאמר לעיל דנגעים באים עליהם, והכי משמע דבגדי כהונה הן מכפרין. ותירץ רש"י ז"ל: אימא הכי דהא דתניא בגדי כהונה מכפרין, לאו עליה דידיה אלא על אחרים, שעל ידו נענשין אחרים בערבות, ובשפיכות דמים כתיב כי הדם יחניף וגו' ואפקוד עונה עליה, אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשו אחרים עליהם עכ"ל רש"י ז"ל. ונלמד מפירוש רש"י האי דבגדי כהונה הן מכפרין דווקא על אותן אנשים שהן בערבות, אבל על אותן שעשו העבירה עצמה אינן מכפרין אא"כ נגעים (או מיתה) באים עליהם ומכפרין, אבל בגדי כהונה אינן מכפרין. ובתוספות ד"ה הא דאהנו מעשיו. תירצו תירוץ אחר לפי דבשפיכות דמים או ג"ע וע"ז יש מיתות בית דין, ובגדי כהונה מכפרין שלא ימות בזמן קצר אבל נגעים באין עליו, ולכן פריך מן לשון הרע דווקא, ותירץ הא דאהנו מעשיו והא דלא אהנו מעשיו, עוד תירצו בתוס' תירוץ אחר, הא דאהנו מעשיו או לא אהנו מעשיו. דלא אהנו מעשיו קאי נמי אכולה עבירות דקא חשיב, וכגון בשפיכות דמים אהנו מעשיו שהרג נפש ממש, ואין בגדי כהונה מכפרין עליו אלא דווקא נגעים באים עליו. לא אהנו מעשיו כגון במלבין פני חבירו ברבים דקי"ל דהוי כאלו שופך דמים, ועל זה בגדי כהונה מכפרין. וכן גבי ע"ז וכו' וכן גבי ג"ע וכו' ע"ש עכ"ל התוס'. והרב מהרש"א ז"ל תירץ דס"ד דהמקשן דכתונת מכפרת אשוגג אבל מזיד נגעים באים עליו וכו'. וא"כ לפי מ"ש יש לנו ד' תירוצים אקושית הגמרא הנ"ל. תירוץ רש"י ושני תירוצי התוס', ותירוץ מהרש"א ז"ל, ונ"ל דזהו כוונות הד' תירוצי' במדרש ש"ט הנ"ל דשאלו חוטא מה תהא עונשו וכו'. וכל א' וא' לא יוכל לתרץ תירוץ הקודם, והוא ששאלו לחכמה שהיה בימי שלמה דכתיב גבי' ויחכם מכל האדם וגו'. והי' דן ד' מיתות, והוא בנה ג"כ הבית המקדש והוצרכו לבגדי כהונה, וא"כ בע"כ הוקשה להם למה צריכין בגדי כהונה, דאם נתחייב אחד מישראל דין ד' מיתות בית דין היו דנין אותו בסנהדרין ולא היה העונש אציבור כלל שיהיו חייבי' שארי ישראל אערבות, וא"כ לפי תירוץ רש"י לא היו צריכין לבגדי כהונה שיהיו מכפרין על אותן שארי האנשים שהם בערבות, כי על החוטא עצמו נגעים מכפרים או מיתות ב"ד. ואי לא אתרו ביה אפילו הי' במזיד לא היה עונש אשארי ישראל ואהסנהדרין כי מה להם לעשות. אלא ע"כ ס"ל לשלמה המלך כתירוץ הראשון של תוס' דבשפיכות דמים או ג"ע ד' מיתות ובגדי כהונה מכפרין שלא ימות בזמן קצר אבל נגעי' באין עליו, ולכן הקשו בגמרא מעון לשון הרע דליכא מיתות ב"ד ואעפ"כ בגדי כהונה מכפרין על לשון הרע, יבא דבר שבקול וכו', ולכן תירצו רז"ל הא דאהנו מעשיו, וז"ש שלמה חטאים תרדוף רעה, ואין רעה אלא צרעת, ר"ל הא באהנו מעשיו אף דליכא מיתות בית דין נגעים באים, משא"כ בשארי חטאים צריכין בגדי כהונה לכפר על המיתה עצמה שלא ימות בזמן קצר, וא"כ ס"ל כתירוץ הראשון של תוספות, ולכן אמר החכמה חטאים תרדוף רעה וק"ל:

וכששאלו לנביאים שהם יחזקאל וחביריו, דבזמניהם הוי עדיין בגדי כהונה ולא היו דנין בסנהדרין, דקי"ל (סנהדרין ח:) ארבעים שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין ממקומם משום דהוו נפישי רוצחין, וכמ"ש התוספות בסוף פרק המזבח מקדש (דף פח:) בזבחים, והא דאיתא שם כתונת מכפרת על שפיכות דמים. וכתבו התוס' וז"ל: מה שמפרשי' אהא דאמרו מיום שחרב בית המקדש אעפ"י שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו, ולא נקט מ' שנה קודם שהי' חורבן הבית שגלתה הסנהדרין אעפ"י שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו, ורוצים קצת מפרשים לומר דבההיא שעתא באותן מ' שנה קודם שחרב ב"ה אפילו דין ד' מיתות לא הוי, והוא דבגדי כהונה היו מכפרין על החוטא. ולא נהירא דגבי שמעון בן שטח בסנהדרין (דף לז:) פריך שם בגמרא מזה אף דארבע מיתות בטלו דין ד' וכו' אע"ג דהוי בגדי כהונה שמע מינה דלא בטלו דין ד' מיתות אף דהוי בגדי כהונה. ומיהו הייתי יכול לקיים פירוש זה ולומר דלהכי לא נקט מ' שנה קודם החורבן אע"ג דד' מיתות בטלו וכו', משום דאיכא דין מיתות שבטלו נמי כגון עריות וע"ז שמכפרין עליהם מכנסיים ואיפוד, ודין שפיכות דמים נמי בטיל. דקי"ל דכתונת היתה מכפרת ג"כ על שפיכות דמים, היינו כפי' רש"י ז"ל דהיה מכפר על הערבות על שארי ישראל אבל על הרוצח עצמו אין הכתונת מכפרת דומיא דעגלה ערופה דהי' מכפר על ישראל, כדכתיב כפר לעמך ישראל. וארוצח לא הי' העגלה ערופה מכפר, עיין רש"י בערכין, וזה לא מצינו כי אם בשפיכות דמים. ואם כן כששאלו לנבואה שהי' בזמן יחזקאל שהיה קודם החורבן והיו בגדי כהונה ולא היו דנין דין ד' מיתות מאחר דגלתה סנהדרין ממקומם, משום דנפישי רוצחין וכמ"ש רש"י בסנהדרין (דף ל"ז ע"א) ואם כן לדעת התוספות הנ"ל ההורג הי' נידון בדין ד' מיתות ובגדי כהונה ע"כ לא היו מכפרין כ"א על הערבות, וכמו שהעגלה ערופה לא הי' מכפרת כי אם על הערבות כך הכתונת לא הי' מכפרת כ"א על הערבות ולא אהרוצח גופיה, ולכן אמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות, כיון שאין לה כפרה במיתות ב"ד ובבגדי כהונה, היא תמות דייקא ולא הערבות כי הערבות הי' עדיין באותו זמן מכפרין בעגלה ערופה או בבגדי כהונה, משא"כ הנפש החוטאת לא הי' לו כפרה בד' מיתות ולא בבגדי כהונה, ולכן היא תמות (ודלא כהתוס' בערכין).

וכששאלו לתורה וכו'. והוא נ"ל דהתורה ס"ל כמ"ש רז"ל (מנחות קי.) דכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ובתורת חטאת כאלו הקריב חטאת ובתורת אשם וכו'. והטעם נ"ל דאין התורה מכפר על גוף העבירה אלא על עבירות שאמרו ביה הלשון (כאלו) כאלו עובד ע"ז. כאלו שופך דמים. וכמ"ש התוספות בתירוץ שני, היכא דלא אהנו מעשיו בש"ד, המלבין פני חבירו ברבים כאלו הוי שופך דמים, ועל זה בגדי כהונה ג"כ מכפר, ולכן אמרה התורה עכשיו שאין לנו הבגדי כהונה וקרבן לכפר יבא אשם ויכפר, ר"ל כל העוסק בתורת אשם מעלה עליו כאלו הקריב אשם משא"כ אי הוי קרבן אזי באמת הקרבנות מכפרין, וכן בגדי כהונה ולכך נסמכה פרשת בגדי כהונה לפ' הקרבנות. אבל הקב"ה שהוא טוב וישר הסכים נ"ל לתירוץ מהרש"א דבגדי כהונה ותורה של הקרבנות הן מכפרין רק על השגגות, וא"כ על הזדונות במה יתכפר, לזה אמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר, דקי"ל דהתשובה עושה מהזדונות זכיות כשעושין תשובה מאהבה. ולפעמים דהתשובה עושה מהזדונות שגגות כשאין עושין תשובה מאהבה אלא מיראה. וא"כ כשהן עושין עכ"פ שגגות ואז יכול תורת העולה ותורת החטאת ותורת האשם לכפר לגמרי, וא"כ הרי מבואר הכל באר היטב כי החכמה ס"ל כתירוץ הראשון של תוס' בערכין דהא דבגדי כהונה מכפרין היינו על מיתה שלא ימות כ"כ בקצור זמן אבל נגעים באים עליו, ולכן אמר חטאים תרדוף רעה, ואין רעה אלא נגעים כמ"ש לקמן. והנבואה ס"ל כדעת רש"י דבגדי כהונה מכפרים רק על הערבות ולא אחוטא עצמו, ולכן אמרה הנפש החוטאת היא תמות, והתורה ס"ל כתירוץ שני שבתוספות דבגדי כהונה מכפרין היינו היכא דלא אהנו מעשיו כאלו שופך דמים, ולכן ס"ל כל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם כאל"ו דייקא, והקב"ה ס"ל כתירוץ מהרש"א, וכמש"ל דהתשובה עושה מהזדונות זכיות או שגגות ואז טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב, דכיון דאז יוכל התורה ג"כ לכפר עליו כיון דעכ"פ יוכל לעשות מהזדונות שגגות, כיון דהתורה אינה מכפרת כ"א על השגגות ולא על הזדונות, ובכח התשובה עושה מהזדונות שגגות, ואז יכול התורה להתכפר וק"ל:

ועל פי זה נבוא אל הביאור והוא לבי אומר לי דר' יוחנן ס"ל דכולן לקו בצרעת לטעמי אזיל דאמרינן לעיל, אמר רשב"ן אמר ר' יוחנן על ז' דברים נגעים באים על ש"ד וע"ז וג"ע ושבועת שוא גסות רוח גזל צרות העין ולשון הרע, וחשיב בגמרא ש"ד מיואב דכתיב אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו'. לשון הרע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית. וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין. ופריך בגמרא איני והא אמר ר' ענני בן ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך שאף בגדי כהונה מכפרין כמו הקרבנות, וקא חשיב כתונת על הדם וכו', מעיל על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, ומשני הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו, והנה כחותם תשים אל לבך מ"ש לעיל דהקשה רש"י אמאי לא פריך מש"ד או ע"ז ופריך דווקא מלה"ר, ותירוץ רש"י דתניא בגדי כהונה הן מכפרין רק אהערבות אשארי ישראל ולא אבעלי העבירות, ולתירוץ הראשון בתוס' דבגדי כהונה מכפרין שלא ימות כ"כ מהר אבל נגעים באים. ולתירוץ הב' דבגדי כהונה הוא מכפר רק על מה שאמרו רז"ל כאלו שופך דמים כאלו עובד ע"ז וכו'. והנה נ"ל לפי הכתובים דמייתי שם הגמרא לכל א' וא' יתבאר בהכרח, דנגעים שבאים על כל העבירות דקא חשיב שם אינו אלא מצורע מוסגר, דטהרתו אינו תלוי בשום רפואה כ"א שלא יפשה הנגע ולא יהיה שער לבן וכו'. חוץ מעל עבירת לשון הרע נעשה מצורע מוחלט וטעון תגלחת וצפרים לכפר, יבא דבר שבקול וכו'. וצריך שיהיה נרפא הנגע לגמרי, וראיי' לזה מפ"ק דמגילה: ועליו נאמר בדד ישב. שהפריש בין איש לאשתו וטמא טמא יקרא וטומאתו צווחת שהוא מתועב נפשו. ולכן נ"ל דזה כוונת המ"ר כשתחשוב אותן ז' עבירות שהנגעים באים עליהם, וכשלא תחשוב עון לשון הרע, וא"כ ישארו רק ששה עבירות שהנגעים באים עליהם רק בהסגר ולא יהיו מוחלטים, ואינם צריכי' לטהרת צפרים ולתגלחת. משא"כ על עון לשון הרע הנגעי' באים מוחלט, וכמו שמסיים בגמרא לצמיתות לחלוטין. ואיתא בגמרא דפ"ק דברכות (דף ה.) מבואר דנגעים יסורים של אהבה הן, חוץ ממצורע שנשלח לחוץ לשלש מחנות, וכתירוץ שבגמרא הא לן והא להו, דלבני בבליים הוא יסורין של אהבה וכו' ע"ש. ודע כי בשפיכות דמים דחשיב ר' יוחנן בגמרא הנ"ל איירי נמי במזיד ואתרי' ביה, וא"כ כשיש בגדי כהונה אז מכפר עליו שנעשה מההחלט מוסגר, ומזה מיירי הקרא שהביא במשלי: ידים שופכות דם נקי. ובזה נ"ל לומר תירוץ על קושית רש"י הנ"ל, דמאי דלא פריך המקשן מג"ע או ע"ז ושפ"ד ופריך דווקא מלה"ר, דיש לנו לומר דבגדי כהונה מכפרים שלא יהיו מוחלטים, אבל מ"מ נעשה מצורעים מוסגרים, וכדאיתא בגמרא מזבח כפרה הוי אבל יסורין של אהבה לא הוי. אבל בעון לשון הרע לא מצינו עונש אחר כ"א מוחלטין, וא"כ אין הבגדי כהונה מכפרין על המוחלטי' אלשון הרע. ולכן תירץ הגמרא הא דאהני מעשיו אז נעשה מוחלט ואין הבגדי כהונה מכפרין, הא דלא אהני מעשיו דהמעיל מכפר, והשתא יובן המ"ר הנ"ל דר' מאיר ס"ל דשש הנה דקחשיב בגמרא חוץ מלשון הרע שהוא העון הז' שהנגעים באין עליהם, אלא שהחילוק הוא בין השש העבירות ובין הז', שהשש אף שהנגעים באים עליהם מ"מ לא נעשו מוחלטים כ"א מוסגרים, כי הקרבנות והבגדי כהונה מכפרין עליהם להנצל מלעשותן מוחלטי', אבל מ"מ שנא ה' אותם דהן באים על החטא, ומ"מ נעשים מוסגרים וזה אינו מיקרי יסורין של אהבה, כי יסורין של אהבה אינו מיקרי כ"א שהנגעים באים עליו ולא יעשה אף מוסגר כמו בבבל דהוי יסורין של אהבה, משא"כ בארץ ישראל אינו מקרי נגעים יסורין של אהבה. אבל אותן ז' דקא חשיב בקרא בספר משלי הן תועבת נפשו, ר"ל שהן נעשים מוחלטי' כמו על עון לשון הרע וטמא טמא יקרא שהוא מתועב, ולפ"ז לא דריש ר' מאיר דמשה הי' מזהיר לישראל רק על לשון הרע ולא על שאר עבירות דקחשיב במשלי, כי ר"מ ס"ל דאף על שאר העבירות באין נגעים ונעשים מוחלטי' ולא ס"ל הדרוש תורת המצורע מוצי"א ר"ע, דס"ל דעל ז' דברים דקא חשיב במשלי נעשי' מוחלטי', וזהו שבעה דברים תועבת נפשו חוץ מהששה עבירות דקא חשיב בגמרא דערכין, שהנגעים באים עליהם בהסגר לחוד, ולכן דרש שש ושבע הן י"ג. וס"ל דאותן שש נעשים מוסגרים ולא יהי' צריכין לתגלחת וצפרים, משא"כ אותן שבע צריכין לתגלחת וצפרים מאחר דנעשו מוחלטי', ולכן דרש תורת המצורע סתם שטעון תגלחת וצפרים כמבואר בקרא בפרשה. ורבנן ס"ל דמאי דקא חשיב במשלי לא קאי שיהיו בכלל מוסגרי' או מוחלטי', דכיון דבגדי כהונה מכפרין לגמרי עליהם והם אינם בכלל מיתות בית דין משא"כ אותן ששה עבירות דקא חשיב בגמרא, מ"מ י"ל דבגדי כהונה אינן מכפרין אלא במה שהוא כאלו שופך דם כאלו עובד עבורה זרה וכו'. או כתירוץ רש"י דבגדי כהונה אינן מכפרין אלא על הערבות וכמש"ל, וא"כ ע"כ נעשו מוסגרים אלו השש (או י"ל כתירוץ הא' שבתוספות שהבגדי כהונה אינו מכפר כי אם על מיתה שלא ימות מהרה) משא"כ אותן דקחשיב במשלי אף דנגעים באים עליהם מ"מ לא נעשין מוסגרי', וא"כ יכול למימר שהן יסורין של אהבה, משא"כ אותן שש דקחשיב בגמרא נעשים מוסגרי' ושנא ה' אותם אבל עבירה הז' שהוא לשון הרע נעשה מוחלט וצריך לתעב נפשו, ועליו נאמר זאת תהיה תורת המצורע מוצי"א ר"ע. ולפיכך הי' משה מזהיר לישראל רק אאותו עון של לשון הרע שנעשה מוחלט אבל על שאר העבירות אותן שש דקחשיב מ"מ אינן צריכי' לתגלחת וצפרים, דכיון דאינן נעשים מוחלטים, ולזה דרשו רז"ל שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו מצרעת נפשו. והוא כמ"ש אף דעל ששה עבירות ג"כ הנגעים באים מ"מ יוכל להיות שלא נעשה מוחלטין ויהי' נשמר מצרעת נפשו, משא"כ מעון לשון הרע אינו יכול לשמור עצמו מצרעת נפשו כיון דנעשה מוחלט ודו"ק:

ובדרך השני נוכל לפרש המ"ר שהתחלנו בו על פי פשוטו דנ"ל דפליגי ר' מאיר ורבנן בהני אמוראי דסוף פ"ק דקידושין: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ופריך והכתיב פרי מחשבותם וגו'. ותירץ מחשבה שעושה מעשה הקב"ה מצרף המחשבה למעשה. ומחשבה שאין עושה מעשה אין הקב"ה מצרף המחשבה לשאר העבירות. ועולא אמר דלעולם אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה אפילו בעושה מעשה וקרא פרי מחשבותם קאי בעבר ושנה בה, ואיתא בגמרא דערכין כמ"ש לעיל דבעבירה של לשון הרע יש חילוק בין אהנו מעשיו, והיכי דלא אהנו מעשיו באהנו מעשיו נגעים באין עליו, ובלא אהנו מעשיו אזי בגדי כהונה מכפרין. ולפי זה כשלא אהנו מעשיו כ"ש דאין הקב"ה מצרף עון לשון הרע, דאינו נענש על החטא של המחשבה. וא"כ ר' מאיר ס"ל דאותן ששה העבירות דקא חשיב בגמרא לפעמים הן י"ב כשעשו פרי, מחשבתם ג"כ מצטרף והוי י"ב, ועם לשון הרע נעשין י"ג עבירות שהנגעים באים עליהם. ורבנן ס"ל כעולא, וא"כ לעולם אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה, וא"כ לעולם הן רק ז' עבירות שהנגעי' באין עליהם, ומ"מ אותן השש עבירות נעשים רק מוסגרי' ולא מוחלטים, ועל עבירה הז' שהיא לשון הרע נעשה אפילו מוחלט, ולכך הי' משה מזהיר רק על עון לשון הרע, זאת תהיה תורת המצורע המוצי"א ר"ע (משא"כ ר' מאיר ס"ל דעל ששה העבירות נעשו מוחלטין כמש"ל, ולית ליה דרוש תורת המצורע המוציא רע) ולכן דרשו רבנן כל הסדר של מצורע מוחלט על אותו האיש המוציא רע שהוא עון לשון הרע שיוכל לעשות מוחלט, משא"כ על שארי העבירות אינו יכול להיות מוחלט כי אם מוסגר, ולפיכך הי' משה מזהיר דווקא זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע ודו"ק:

ועל פי זה נ"ל דזהו כוונת האי רוכל שהיה מחזיר בעיירות והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, אזלי כולי עלמא לגבי' ורבי ינאי ג"כ אזיל לגביה א"ל הב לי סם חיי, א"ל לית את צריך ליה ולא דכוותיך, והוציא לו ספר תהלים והראה לו הפסוק נצור לשונך מרע ועשה טוב. והוא תמוה. אכן לפי מ"ש אתי שפיר, והוא דאיתא במ"ר פ' זו: ובתחבולות תעשה מלחמה, אם עשית חבילות של עבירות עשה חבילות של מצות כנגדן, עינים רמות - ולטוטפות בין עיניך וכו', לשון שקר - ולמדתם את בניכם וכו'. והוא כי כל עבירה יש בידך רק עבירה מה שאתה עושה אבל על המחשבה אי אתה נענש עליו, משא"כ כשאתה עושה חבילות מצות אזי הקב"ה מצרף ג"כ המחשבה למעשה, ולכן נ"ל שמסיים המדרש: ומשלח מדנים, אמור לחכמה אחותי את ותתרפא ע"י התורה, והמחשבה של הרהור תורה שהוא נגד עון לשון הרע, ולכן נ"ל דזה הוא כוונת הכתוב זאת תהיה תורת המצורע המוצי"א ר"ע. כי התורה היא מכפרת על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול. ולפי זה נ"ל דכוונת האי רוכל הי' דבא לרמז דתיקון לשון הרע הוא התורה, ולמדתם את בניכם. ואמור לחכמה שהיא התורה אחותי את, ולכן הי' אומר הפסוק זה דווקא נצור לשונך מרע מלשון הרע כדי שלא תהיה מוחלט, ואף אם ח"ו עברת עליה אזי עשה חבילות מצוה כנגדה ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו וק"ל:

או י"ל ולפרש המ"ר באופן אחר, מה הי' כוונת האי רוכל והוא דאיתא בזוהר (זח"ג נ"ב ע"ב) וז"ל: גורו לכם מפני חרב - דא לישנא בישא, כי חמה וכו' (איוב יט, כט). דתנן חרב אית ליה להקב"ה דביה דאין לחייבא, ובגין כך גורו לכם וכו'. (זח"ג נ"ג ע"א) ועל כל חייבא עלמא הקב"ה מכפר עלוהי בתשובה בר מהאי לישנא בישא ודאפיק שום ביש על חבריה לא מכפר וצלותא דהאי בר נש לא עייל קמיה קב"ה, דהא איתער עליה רוחא דמסאבא עד דאיתדן בגיהנם ואתלבנא בחובא כפרזלא דאתלבן בנורא וסלקת עמה עד דעלת לגן עדן דלתתא ואסתחי תמן באינון מיא בבוסמין דלתתא, כד"א מקוטרת מור ולבונה. כדין סלקא עמה עד דאיתקרב בקורבנא על מדבחא, הה"ד זאת תורת המצורע וגו' והובא אל הכהן. דא כהנא דלעילא וכו'. ועפ"ז נ"ל דיובן כוונת האי רוכל דצווח מאן בעי חיי וכו', וא"ל לרב ינאי לית את צריך ולא דכוותיך, והוא דבא לבאר לו הסוד הזה דכל בעלי לשון הרע ומוציא שם רע אין לו תקנה בתשובה ומעשים טובים כי אם דווקא לבא אל הגהינם וליתוקד תמן באתון נורא, ואח"כ אין לו תקנה עד דאתבשם בבוסמין בג"ע דלתתא, ואח"כ אעיל למקרב על גבי מדבחא ע"י כהן הגדול דלעילא, ולכן בא האי רוכל לרמוז זה, מי האיש החפץ חיים בעוה"ז לראות טוב בעולם הבא, וע"כ צריך ליזהר בעבירה לשון הרע, ואף אם יש לו שאר עבירות כיון שהוא סר מאותו הרע ועושה אח"כ טוב וחוזר בתשובה יש לו תקנה ואינו בא לגיהנם, אבל אם יש לו עבירה של לשון הרע ומוציא שם רע שהוכרח לבא לגיהנם תחילה ולהזדקק שם, ואח"כ ילך לג"ע דלתתא ולהתבשם שם בבוסמין, ואח"כ והובא אל הכהן דלעילא, ובעוה"ז אין לו תקנה כלל, וע"ז אמר ר' ינאי כל ימי הייתי מצטער כשהייתי קורא פסוק זה עד שבא האי רוכל והודיעני שעון לשון הרע אין לו תקנה, ולכן היה משה מזהיר לישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע. דע"כ נגעים באים עליו, ואח"כ יובא לגיהנם להזדכך שם בנורא, ואח"כ והובא אל הכהן דא כהן דלעילא, דכיון דאתבסם תמן תחילה בג"ע דלתתא, ואז הובא אל הכהן דלעילא ודו"ק:

ובמדרש ילקוט דף קנ"ז (פ' זו רמז תקנ"ט) וז"ל: תורת המצורע לבית עולמים. זאת אינה נוהגת בבמה תהיה בזמן הזה, תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים שמביאים קרבן, זה שנאמר תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים עכל"ה. והנה יש לדקדק במדרש הלז למה דרש מתחילה מתיבות תור"ת המצורע לבית עולמים, ואח"כ דרש מתיבות תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים. ועוד י"ל כיון דדרש בתחילה תורת המצורע דווקא לבית עולמים, ממילא הוי ידעינן דזאת אינה נוהגת בבמה. והנראה ליישב דבאו רז"ל ליישב סמיכות הפרשיות לטהרו או לטמאו. זאת תהיה תורת המצורע. כי קי"ל דלפעמים הנגע והמצורע הוא טהור, והדבר תלוי בזמנים מתחלפים, לפעמים הוא טהור ולפעמים טמא, והא כיצד ומה יהי' הדבר תלוי בזמנים מתחלפים, לזה אמר תורת המצורע וגו'. כי הטעם נ"ל דכל זמן שהשכינה שורה עם ישראל אזי לא תוכל לסבול שום טומאה בתוך בני ישראל והצרעת זרחה במצחו ובגופו, והוצרך המצורע לישב מחוץ לג' מחנות. משא"כ בח"ל בזמן דבית המקדש היה קיים ומכל שכן בזמן הזה אפילו בארץ ישראל שאין לנו לא כהן ולא קרבן ולא מקדש שיכפר בעדינו, והשכינה רחוק היא ממנו בעו"ה, ולכן נשארה הטומאה אצלינו ואין אנו מחוייבי' לשלוח את המצורעים ולא שייך דין מצורע כי אם בזמן שבית המקדש היה קיים ובארץ ישראל דווקא, וכמ"ש בגמרא דנגעים מקרי יסורין של אהבה, הא לן והא להו, דלבני בבליים הן יסורים של אהבה. ולבני ארץ ישראל לא הוי יסורין של אהבה כיון דצריכין לישב המצורעי' מחוץ לג' מחנות. והנה קי"ל בגמרא דזבחים: דאין מנחות ועופות קריבין בבמה וגם לא הי' מקריבין שאר קרבנות כי אם של חובת צבור שקבוע להם זמן ע"ש. והנה בקרבן עני של מצורע שהי' מקריב תחת הכבש שתי תורים, וכיון שאינו קרב בבמה תורים ובני יונה, גם העשיר לא יוכל להקריב קרבנו בבמה כיון דקי"ל תורה אחת לכל המצורעים, ולזה כיוון המדרש הנ"ל, ויתורץ גם סמיכות הפרשיות לטהרו בזמן שאין בית המקדש קיים ובח"ל ר"ל שאינו טעון שילוח חוץ לג' מחנות, או לטמאו בזמן שב"ה קיים, ונתן הכתוב טעם למה באמת אין מצורע מקריב קרבנו בזמן הבמה, לזה דרש תורת המצורע לבית עולמים דווקא, ושם תוכל לטמא המצורע ושם תהיה טהרתו והובא אל הכהן וגו' ולקח הכהן שתי צפרים וביום השמיני יקח שתי תורים להקריב, וקי"ל דאין מנחות עופות קריבים בבמה כי אם בבית עולמים דווקא, משא"כ בשעת היתר הבמות לא תוכל לטהרו ע"י הקרבנות של תורים ובני יונה כי לא קריבים בבמה עופות, ואפילו בבמה גדולה לא היו מקריבין כדמוכח בזבחים, ולכן דרש זאת אינה נוהגת בבמה. אך קשה למה לא הי' העשיר מקריב את קרבנו, לזה אמר תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים. אבל תהיה בזמן הזה, ר"ל שבזמן הזה אף שבאו נגעים על אדם א' מישראל מקרי יסורים של אהבה, ואת אשר יאהב ה' יוכיח כדאמרינן בגמרא דברכות ודו"ק:

במדרש ילקוט פ' זו וז"ל: ואשה כי יזוב זוב דמה. למה אשה ולא כתיב איש, לשעבר היתה נוהגת הנידה באנשים, שנאמר איש כי יהיה זוב וגו', לשעבר הי' אנשים רואים ולא נשים, עד כשעמד רחל ואמרה כי דרך נשים לי. וניתן לה, שנאמר ואשה כי יזוב וגו' עכ"ל. והוא תמוה והנלע"ד לפרשו דאיתא במדרש ילקוט ישעיהו וז"ל: לעתיד לבא באה החמה ולבנה כשיראו עובדי ע"ז של האומות שיורדין לגיהנם יאמרו רבש"ע והלא ישראל הי' ג"כ משתחווים לנו ולשארי ע"ז, ואנחנו שני עדים וכתיב על פי שני עדים יקום דבר. אמר להן הקב"ה נקיבות אתם, ואין הנקיבות כשרין וראויין להעיד, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה עכ"ל. ואיתא במדרש ילקוט תהלים (תהלים יט, רמז תרע"ג): והוא כחתן יוצא מחופתו. מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא טמא (ר"ל אחר בעילת מצוה הוא טמא קרי) אף השמש נכנס לעולם טהור ויוצא טמא. ר' יהושע אמר לעולם אין גלגל חמה שוקעת עד שנעשית החמה כמין חררה של דם, מאי טעמא לרוץ אורח. כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים. והנה כדי להבין את כל הנ"ל אקדים לך מ"ש הרב גלאנטי ז"ל (בס' קול בוכים) על פסוק כי לא יזנח לעולם ה' (איכה ג, לא). וז"ל: כבר ידעת שסוד הדינים הם יורדים לעולם כשהמדה הזאת (מלכו"ת אדנ"י) מתגוללת בדם הנידה נ"ד ה' (בדמי הדינין), ואז היא פורסת נדה ונזנחת מהוי"ו, אבל כשהיא מטהרת ממקור דמיה ודינים שלה, אז מתקרבת אליו והדם נהפך לחלב, ואז הרחמים בעולם עכ"ל. וא"כ מבואר מזה דבזמן הגלות אז המדה זו נד ממקומה בסוד הדינים ודם הנידה. ונקראת נדה בסוד נ"ד ה' אחרונה שבשם. והנה איתא בזוהר בכמה דוכתין שיעקב שהוא סוד ו' (תפאר"ת) שהוא מקרב ה' עילאה וה' תתאה ומחבר האוהל יחדיו, עלמא עילאה (ה' ראשונה שבשם שהיא סוד בינ"ה ונקראת לא"ה) ונקראת עלמא דאתכסיא, (וה' אחרונה שבשם שהיא סוד מלכו"ת ונקראת רח"ל שכינ"ה) ונקראת עלמא דאתגלייא. ובזה תבין המדרש ילקוט הנ"ל: דעד רחל היו האנשים והנשים רואים דמים, כיון שרחל שלא היתה עדיין קרבה ליעקב, ר"ל שמדת רח"ל שהיא ה' אחרונה עדיין לא היתה סמוכה לוי"ו שהיא ת"ת מדת יעקב, וא"כ כשהקב"ה היה רוצה להשפיע הדינים ואז היה הת"ת בעצמו משפיע דינים לעלמא, ואז היו הדינים קשים עד שבאה רח"ל שהיא סוד ה' אחרונה, נשפעת הכל אח"כ על ידה וק"ל. ואיתא בגמרא (ע"ז ג:) דלעתיד לבא הקב"ה מוציא החמה מנרתקה ויהי' להט לרשעים ומרפא לצדיקים ויהיו רשעים נידונין בה ולא יהי' גיהנם לעתיד, וא"כ אז השמש כשתעשה דין ברשעי' ובעובדי ע"ז אז באותו הפעם יהיו שתיהן נקיבות ונדות, כיון שהן עושין דין, ולכן נ"ל דאמרו רז"ל: בכל יום ויום כשהחמה נכנסה לנרתיקה ושוקעת ומלכי מזרח ומערב משתחווים לה, אז פורסת נידה ויש לה אורח כנשים, ולכן אמר לשון נקיבה ובושה החמה כיון דביקש לעשות דין נעשית כמו חררה של דם, וזש"ה חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה. ירושלים של מעלה דמדת ה' אחרונה היא היתה לנדה, ר"ל נד ה' אחרונה שהיא השכינה, והיא משפעת דינים בסוד שהיא נקראת חרב ה' מליאה דם, וכשאנו זוכין לגאולה ואז יהיה חיבור האהל ע"י יעקב, ויהיה ביום ההוא הדם נעשה חלב ורחמים גמורים ויהיה ה' אחד ושמו אחד והאהל אחד, ולכן אמרה רחל כי דרך נשים לי. ואז לא יהי' הדינים נשפעי' ע"י הת"ת כי אם ע"י ה"א אחרונה, ואז תהיה מהפכת הדם נידה לחלב, ויהיו צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונין, וכמו שהיתה גאולה ראשונה נגוף ורפוא כן יהי' הגאולה אחרונה נגוף לרשעים ורפואה לצדיקים במהרה בימינו אמן.

תם.
·
מעבר לתחילת הדף