כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מהיות''' האדם עיר קטנה כולל כל הנמצאות כולם עליונים ותחתונים, אם כנגד העולם העליון הרוחני נמצא באדם המוח הוא משכן הנשמה השכלית, ואם כנגד עולם הגלגלים נמצאו בו איברי הנשמה אל המקום אשר יהיה שמה הרוח הוא הלב, וכנגד עולם השפל הגשמי נמצאו בה המעים והכבד משכן הנפש, החוט המשולש הזה שלא ינתק המתקשר בה כל הנמצאות, הנה ראה הקב"ה לקדשו ולטהרו במצותיו, מהם מצות שכליות תלויות במחשבה טובה לחשוב מחשבות על מציאות אלהותו לדעת כי ה' אחד בשמים ובארץ המוציאנו ממצרים, לו זרוע עם גבורה, וזו היא קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע. והמין השני מצות בינוניות תלויות בלב, הלא היא התפלה דאיזו היא עבודה שבלב זו תפלה. גם בכללה לימוד התורה לשמה בלשונו תמיד והיא תלויה במחשבה גם בדיבור. והמין השלישי רובן של מצות התלויות במעשה, עם הצד השוה שבהם צריך מחשבה טובה מצורפות למעשה, כי מהשלשה מינים אלו יתקדש העולם הקטן הוא האדם, וממנו מכלל יופי יופיע אל העולם הגדול הכללי בהתקשרות הנמצאות כולם מקיום המצות. ובזה מובן אומרו כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כפירוש מה שפירש הוא אמר ויהי בריאת העולם שבדבר ה' שמים נעשו, כי הוא אמר ויאמר אלהי' יהי ויהי, וראה שאין העולם מתקיים מה עשה הוא צוה מצות, ויעמוד הועמד העולם על ידי ציווי המצות. וזה מ"ש הפסוק כי הוא צוה ונבראו על מציאות הבריאה, ועל קיומם על ידי החוקים ומשפטים ומצות עליהם אמר ויעמידם לעד לעולם ע"י שנתן חק ולא יעבור, שע"י התורה בכלל העמדתם, ובפרט על ידי החקים אשר סודם עמוק יותר ויותר, ז"ש חוק נתן ולא יעבור, ולא יסוף מזרע ישראל. ולהורות על זה נתן לנו רמ"ח מצות כנגד רמ"ח איברים שבאדם כמו שאמרו הראשונים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידין. אשר מזה יוקח לנו אות מופת על העולם הכללי שגם הוא מתחלק לדמות ופרצוף אדם, מאשר ראינו הכתובים מכנים עין הארץ, ידים לארץ רחבת ידים, ירכתי ארץ וכיוצא, כמו שהביאו חז"ל בדבריהם ז"ל. כי בודאי כמו שיתקדש האדם העולם הקטן ע"י המצות והתורה, ככה יתקדש כל חלק וחלק מן העולם ע"י מצות מיוחדות מסוגלת לאותו חלק, וכבר הרחבתי הביאור בענין זה בסדר בראשית אצל בריאת העולם. והנה השכל נותן שכל המצוה התלויה בראייה כמו הציצית וראיתם אותו על ידו וכיוצא יתקדש העין, והמצות התלויות בשמיעה באוזן, והצדקה בידים וכיוצא. וכיון דכן האדם אשר כמו פתן חרש יאטם אזנו משמוע תורה ועושה אזנו כאפרכסת לשמוע דמים ורכילות ועוצם עיניו מראות טוב לתור אחרי עיניו אשר הוא זונה אחריהם וידיו דמים מלאו לשפוך דם נקי ורגליו לרע ירוצו, הנה איש אשר אלה לו טוב ממנו הנפל כי הפך קערה על פיה וטמא טמא יקרא, יתקרי תחת אשר לא עבד את ה' בכל אשר חננו. ולזה נ"ל שהיה מזהיר שלמה המלך ע"ה: בני אם תקח אמרי וכו'. אשר ראוי לדקדק מאי תצפון אתך דאתך מיותר. והיה אפשר לפרש שהכונה להיות האדם ירא שמים בסתר, ולזה אמר אתך כלומר בינך ובינו יתברך הצנע לכת, הוא מה שדקדק ג"כ באומרו לשון תצפון ולא אמר תשמור, לרמז על השמיעה העיקרית במצפוני לבבך ז"ש תצפון. אבל אפשר שיאמר באופן שני ויובן מאי דקאמר להקשיב לחכמה אזנך, דמה לו להזכיר האבר המושג בו השמיעה היל"ל להקשיב החכמה ולהבין הבינה. גם נבין אגב אורחין אומרו כי אם לבינה וכו' כנראה שהיא חלוקה מתחלפת מהקודמת.  

'''הביאור''' במה שקדם היות האדם מחוייב להשיג שלימותו ושלימות נפשו בעשיית המצות, אשר כל מצוה ומצוה נותנת חיים לחלק פרטי שבאדם כפי הסגולה והאחיזה אשר לאותה המצוה באבר פרטי שבאדם, ז"ש בני אם תקח אמרי, כלומר בני תקרא בן לה' אלהי' אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, כלומר אתך עם גופך כשתצפין ותשמור המצות כל אבר מאיבריך בעשותו המצוה המיוחדת לו, אז תהיה כבריה חדשה מזוקקת והיית כבר אלהין יודע טוב ז"ש בני אם וכו'. והנה צריך אתה להשיג השלימות הזה שתשמש באיבריך כל אחד ואחד כפי האפשר, כי האוזן המסורה בידך כמו שאחז"ל ויתד תהיה לך על אזנך, קרי ביה על אוזניך, דהיינו שתשים אצבעך שהוא כיתד על אוזניך רכילות ולשון הרע, ז"ש להקשיב לחכמה אזניך כלומר צריך שלא תשתמש באזניך אלא להקשיב החכמה, ולזולתה תהיה כמו חרש אשר לא תשמע לקול מלחשים, והוא בדקדוק נכון שלא אמר להקשיב חכמה באזניך. אמנם הלב שאיננו ביד האדם שהרהור יהרהר הלב מה שאין האדם חפץ ובעל כרחו, לכן אמר בו תטה לבך לתבונה, כלומר אע"פ שהלב אינו מסור בידך וחושב מחשבות נכריות, עם כל זה תטה אותו לתבונה ותטרידהו בדבר תבונה כדי שיהיה טרוד בטרדת מצוה כמו שכתב החסיד ז"ל שכשיחשוב האדם מחשבה טומאה יזכור גדולתו של הקב"ה ואז יכנע לבבו הערל, ז"ש תטה לבך, כלומר אע"פ שיצא מן הדרך ישר הטהו אל התבונה להרהר בה, ואח"כ הזהיר על הלשון להדריכו כולו ליראת ה' לתת כל קולו בתורה ובתבונה, ולשאר עסקי העולם ישים עצמו כמו אלם לא יפתח פיו, ז"ש כי אם לבינה תקרא בקריאת חיבה אני מבטיחך שלתבונה תתן במתנה גמורה כל קולך שלא ישמע קולך כי אם בבואך אל הקדש והתבונה. והמשיך הדרוש הזה באומרו אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין וכו'. אמר כי העיקר תלוי במחשבה, כמו שביארנו שעל ידיה יתקדש האדם ויתקשר בעולם העליון השכלי, שאם האדם מבקש התורה ככסף, כלומר בפנית היות התורה אצלך ככסף כקרדום לחתוך בו הכסף ומטמונים, כי בשמאלה עושר וכבוד, לז"א כי אם תבקשנה ככסף וכו' תשיג השגת מה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא דרך מציאה ולא בזכותך, שאין בך כ"כ זכות דשלא לשמה אתה עוסק, אלא הקב"ה ברחמיו יתן לך חכמה מפיו דעת ותבונה, ר"ל יתן לשון מתנה, ויצפון לישרים תושיה, אותה התושיה שמתשת כחך ומחייבת החולשה להיותך ירא וחרד, אדרבא יצפון לישרים תושיה, והתשת כחך בתורה היא תכלית הגבורה הצופנת אותך ומגן לך להיותך הולך בתום, כי זה דרכה של תורה להתישב כח החומרי שבאדם, ובזה תהיה מגן וצנה להולכי בתום. אמנם אם מתוך שלא לשמה תבא לשמה, ז"ש לנצור ארחות וכו', כלומר אם כוונתך תהיה לנצור אורחות משפט מצד עצמם, ולסבה שנית והיא שדרך חסידיו ישמור ר"ל שהקב"ה יסייע וישמור דרך חסידיו לשיהיו חסידים, ולכן תדבר בתורה כדי שישמרך ה' מכל חטא ותהיה חסיד במנהגו שדרך חסידיו ישמור, אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב, ר"ל אז תשיג הדברים מהשתדלותך בכונה הנכונה לא כמתנה. והטעם שתשיג כל זאת ההשגה הוא כי בהיות הלב מהרהר לשם שמים לנצור אורחות, ודאי תבין צדק כו' וכל מעגל טוב, כי החכמה תבא מאליה בלבך כי חפץ בך, וכן הדעת לנפשך הטהורה ינעם, לא כאשר בתחלה שהיא על צד מתנה כי ה' יתן חכמה בעל כרחה שלא בטובתה של חכמה, אבל עכשיו שאתה ראוי תבא בלבך מאליה, אמנם מתוך דברי חז"ל במדרש הובא בילקוט מובן פי' שני באומרו אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין יראת ה' ודעת אלהי' תמצא.