13,130
עריכות
המשך הקלדה
(קישור) |
(המשך הקלדה) |
||
| (8 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 180: | שורה 180: | ||
לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל | לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל | ||
עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות | עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות | ||
יכול יותר להתעורר באהבה ויראה, וגם אז לא דבר קל הוא לאיש | |||
פשוט להתעורר בחכמתו בינתו ודעתו ביראה ואהבה בלתי אנושית | |||
התגלות והתלהבות של נפש גלוי' ומרוממה, אם אינו מוסיף | |||
להתעורר אחר זה גם בעניני הרוח והנפש בפועל כתפלה שהיא | |||
עבודה שבלב וכדומה. | |||
ענין הזה שקל יותר להאדם להתעורר ברוחו ונפשו מאשר | |||
בחכמתו, מובן מעט בזה שדברנו לעיל בהקונטרס [[חובת התלמידים/י|פרק י']] שיוצא | |||
משם, שהמדות נבדלות בזה מן החכמה והכח, שהחכמה והכח | |||
מתעוררות באיש גם מעצמם, והמדות רק ע"י זולתו. זאת אומרת, | |||
שהחכמה האנושית באיש עומדת יותר תחת רשות האנכיות שלו | |||
מאשר המדות, וכן רואים שלפעמים האיש מתעורר באהבה יראה | |||
ורחמנות אף נגד רצונו, שלא רצה מעצמו לאהב ולרחם ורק בריות זולתו | |||
עוררוהו ולא נכריחהו כן בחכמתו, שירצה לעיין בתורה וחכמה אם | |||
אינו רוצה מעצמו. וכיון שהחכמה יותר משועבדת לצד האדם | |||
ולהאנכיות שלו, לכן קשה יותר שתתגלה בה ההשראה, ואף שיש | |||
בה המשכת הנשמה ממרום, יותר צד האדם המושל עלי' ומכסה | |||
אותה ניכר בה, והרוח והנפש כיון שאינם כל כך תחת אנכיות | |||
האדם, יותר קל שיתעוררו בהשראה. והלא ראי' ברורה לנו | |||
ממעשה דהלל שאמר, ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן | |||
למחר וכו', ולא אמר שישאלו אותם ויאמרו להם ע"י הבחי' בני | |||
נביאים שבהם, מפני שגם הם בדעתם לא ידעו, כי בעשייתם ורוחם | |||
קל יותר שיתלבש רוח בני הנביאים מאשר בידיעתם וחכמתם. | |||
{{מרכז|'''{{עוגן1|ב}}.'''}} | |||
וכיון שרוצים אנו לדבר עתה מעט בעניני התעוררות הרוח | |||
והנפש לא בשכל, לא נוכל לבאר את דברינו בשכל וסברא כ"כ, | |||
רק לקחת דברים מן העובדות. כי האם יכולים לבאר עובדא זו | |||
למשל בשכל, יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפררות וקטנות | |||
בלא קשר אחד קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגבי' את נפשו | |||
ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמ"ע | |||
ושמח"ת ורוקד הרבה בכל כחו ורפא לו. אילו לא הי' רוקד הי' | |||
נשאר בחולשת נפשו גם אף אחר ההקפות כמקדם, וכשרקד אף | |||
אם לא הי' לו כל כך מוחין דגדלות ורק כונה אחת פשוטה היתה | |||
לו, לאמור הנה התורה של ד' שאנו שופכים את דמינו עלי' תמיד, | |||
אשמח וארקד באלהי שלי ובתורת נפשי וחיי, ואז כבר הרגיש | |||
בעצמו שכמו שמנערין את הבגד מן החול והאבק, שהחול והאבק | |||
נופל והבגד מתגהץ, כן גם הוא, החולניות ברקידותיו נפלה, ונפשו | |||
נזדככה ועלה, ופנימיותו ומחשבותיו וכו' כעצם השמים נטהרו. | |||
ומה פעלה בזה פעולת הגוף ברקידותיו גם על נפשו גם על | |||
מחשבותיו, לא דבר שכל הוא וא"א לבארו בסברא רק עובדא הוא | |||
שפעולות הגופניות מעוררות את נפש האדם, מחזקים ומעט מגלים | |||
אותה. | |||
או האם יכול מי להבין ולהשכיל מה זאת, שלפעמים כשרוצה | |||
האיש להתפלל בהתעוררות הלב והנפש ולא יכול כי אטומים הם, | |||
ומתחיל להתפלל בקול, כמו שאיתא בסה"ק מזה, לא להגביה קולו | |||
בתפלתו לבד, רק כמי שרוצה לגול בחוזק את האבן ממקור לבו | |||
ונפשו, ומכוון את הדברים אשר הוא מדבר בתפלתו כמו שהם | |||
בעצם לא את פירושם בלבד, היינו כשאומר הודו לד' קראו בשמו | |||
לא פירוש כל מלה ותרגומה לבד הוא מכוון, רק כאילו עומד הוא | |||
עתה נגד כל העולם פנים מול פנים ובקול קורא הוא להם ומכריז | |||
הודו לד', האם ישנים אתם, קראו בשמו וכו'. ואילו הי' מכוון | |||
את הדברים הללו בלבו בלבד או אמרם בלחש לא הי' מועיל לו, | |||
וכשקראם בקול הקיץ את נפשו מעט, עוררה והלהיבה לתפלה | |||
טובה. ומה יפה כחו של הקול לעורר את נפשו יותר מכח חכמתו | |||
שלא עורר אותה, כל הדברים הללו של הנפש והרוח למטה | |||
ולמעלה מן שכל האנושי הם. למטה מפני שהם מרוח והנפש, | |||
והשכל מהנשמה היא, ולמעלה, מפני שכח בהם לגלות מעט את | |||
הנפש יותר מכח חכמתו. | |||
כך הוא הדבר, אנו במצבנו ובדורנו, לא מבעיא שבשכלנו | |||
שכל אנושי א"א לנו לחקור ולדעת מהות שום דבר רוחני, אלא | |||
אף לעורר את עצמנו ולגלות מעט מפנימיות נפשנו מחוץ למכסה | |||
גופנו, יכולים בדברים האוחזים את הרוח ואת הנפש יותר מאשר | |||
בדברי עיון. אין כונתנו שבעבודת הגוף ובעשיתו לבדו את המצות | |||
גם בלא מחשבה וכונה, יכול הוא כבר לעורר את נפשו ולגלותה, | |||
רק כשעבודתו היא עם מחשבה. כי גם בשתי עובדות הנ"ל, אם | |||
הי' מרקד לבד לא הי' עושה ולא כלום, רק כשגם חשב במחשבה | |||
חזקה מן ד' ותורתו כנ"ל ובה שמח ורקד עורר את רוחו ונפשו, | |||
וכן בתפלתו, בצעקה לבדה לא הי' מתעורר רק כשגם דאג | |||
מקודם על אוטם לבו והתרחקותו מד', וחשב במחשבה חזקה איך | |||
הוא עומד עתה לפני ד', אז תפלתו בקול עוררהו. א"א להעשי' | |||
שתפעול בלא המחשבה, ולהמחשבה בלא עשיות המתאימות לה, | |||
אבל רק המחשבה החזקה יכולה לעזור להעשי' בעת העבודה | |||
והתפלה ולא העיון בשכל, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה | |||
פסוקה. ועיין באגרת השלוחה בסידור הרב זצ"ל שבפרטית כונות | |||
התפלה אף מי שיודע לכוון ג"כ לא כל אחד יכוון אותן. בשעת | |||
התפלה יכון רק את תמצית הענינים, ואת פרטיהם ילמוד בשעות | |||
הלימוד, חוץ מכונת ק"ש שצריך לכוון ע"ש, כי המחשבה הרחבה | |||
שיחשב בחוזק מד' ית' ושהוא מלא כל הארץ כבודו עם פה"מ העיקר | |||
בזה. וכבר דברנו לעיל איך שהמחשבה ג"כ מן הרוח ונפש היא, ואחת | |||
היא עם עשיותיו ובהן הנפש והרוח מתגלים, ולא הם בלבד | |||
רק גם הנשמה מתעוררת ע"י. ולמה לנו להתחכך בזה הרבה והלא | |||
רואים בפרדס שער י' פ"א (הנ"ל בה[[חובת התלמידים/שיח עם המלמדים ואבות הבנים|שיח]]) איך גם החוש יכול | |||
לעורר את האיש עד נשמתו וכו', כי אומר הוא בקדשו שראית | |||
הנפש על גוון לבן או שחור מעוררת את הרוח והרוח את הנשמה | |||
וכו'. וזהו מטעם הנ"ל מפני שבחי' הישראלית מתצמצמת גם לבחי' | |||
האדם שבו, ובהתעורר חלק האדם גם חלקי נפשו רוחו נשמתו | |||
וכו' מתעוררים. לכן בכל דברי הנפש והרוח צריכים לדעת את | |||
הכלל הזה, האיש מדורנו ובפרט איש המתחיל בהעבודה כשרוצה | |||
לגלות את נפשו ורוחו, אז בחלק האדם שבו יתבונן ובו יאחז | |||
לעורר, כמו במשל השושנה הנ"ל עם ריחה הערב, כי האם | |||
מי שרוצה להבין את תוכנה לא יצטרך לעסוק בחלק הצמח שבו, | |||
ורק אז יוכל להגיע ולהבין גם את תוכן ריחה הערב. | |||
לא שאומרים בזה שיכול האדם להתקדש ולהתעורר אף אם | |||
לא ישעבד את חכמתו ובינתו בקדושה ובתורה, הס מלהזכיר, רק | |||
שכשבא להתעורר אז איש הפשוט לא יוכל להתעורר עם העיון, | |||
אנו אומרים, אבל בכלל אדרבה מוכרח הוא להיות שקוע כלו | |||
בתורה ובקדושה. וככל שירבה להעביד את עצמו, לא חלקים ממנו | |||
בלבד רק בכלו, בגופו ונפשו בעשיותו, במדות שברוחו ובמחשבתו, | |||
ובדעתו בשכל ועיון ישקיע א"ע בתורה וקדושה, תרב רוחניות | |||
ספירות ועולמות העליונים להתגלות בו, מתחילה ביראה ואהבה | |||
סתמית כמי שעומד לפני המלך, כמו שדברנו לעיל בהקונטרס | |||
ואחר כך ביראה ואהבה גם בהתלהבות, כי כיון שנתרבה | |||
אור קדושת ד' עליו אז אף שאיהו לא חזי מזלי' חזי שעומד הוא | |||
יותר קרוב לד', ומתלהב ברוח בוער באהבה וביראה ומתבייש | |||
מלפני עיני ד' המביטות בו וחודרות בכל גופו ונפשו, ויש פעמים | |||
שמשתוקק לד' כ"כ, עד שמרגיש בפועל כאב הלב מגודל תשוקתו | |||
לד' עתה. וישנם זמנים שכל כך מוסיף רוח בני הנביאים לשרות | |||
עליו עד שגם ניצוץ מתפארת עליון מופיע עליו ונשמתו מצצת | |||
בזוהר יופי העליון ובהארה מן ההדור נאה זיו העולם. בדעתו לא | |||
ידע מה אצלו, רק מרגיש הוא התרגשות נפשו פנימה, התבטלות | |||
ועונג, ערבות ושמחה הבאה אליו ממרום ומושכתו למרום, עד | |||
שמוכרח הוא לאמור שירות ותשבחות לו יתברך. א"א לבאר את | |||
הדבר בשכל מפני שאינו דבר שכל כמו שאמרנו, אבל בקצת משל | |||
נאחז, הילד כשמתעוררת אהבתו לאביו ביתר שאת ואי אפשר לו | |||
להכיל בקרבו אהבה רבה כזו רץ אליו ונושקו, ועוד לא נתקררה | |||
דעתו ומתרפק עליו ואומר אבי יקר, אבי מתוק, אבי חכם וכו'. לא | |||
שבא עתה לספר את גדלות אביו לזולתו, ולמה זה מייקר את אביו | |||
ומדמהו לטעם נופת המתוק. התלהבות נפשו שהתעוררה בו מאהבת | |||
וקרבת רוחו של אביו עד בלתי נשוא, מוכרח הוא עתה להוריק, | |||
ומוריקה במחשבות ודבורים טובים שיודעת נפשו מהם, כמתיקת | |||
הנופת ודומיהם. | |||
וזה החילוק בין השבחים שאסור להוסיף על אלו שאמרם משה | |||
רבנו ואנכה"ג תקנינהו בתפלה, ובין השירות ותשבחות שמוסיפים | |||
בנשמת באנעים זמירות, שיר היחוד וכדומה. לספר רק את גדלות | |||
ד' אסור לנו להוסיף, כמו שמדויק בדברי ר' חנינא (ברכות [[בבלי/ברכות/לג/ב|ל"ג ב']]) | |||
שאמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך, כי הכיר בו שרק את שבחי | |||
ד' הוא בא לספר ואסור. אבל השבחים והשירות ששרים מגודל | |||
התלהבות ותשוקת נפשנו אליו, מוסיפים ואומרים. ובראשית אנעים | |||
זמירות אנו מקדימים אנעים זמירות וכו' כי אליך נפשי תערוג, נפשי | |||
חמדה וכו' הומה לבי אל דודיך, ע"כ (בשביל זה) אדבר בך נכבדות וכו', | |||
לא לתאר ולסיים את שבחי ד' באנו, רק לגלות את הניצוץ שהתלהב | |||
בנו, ולא סיפור לבד הוא שמספרים עתה, ולא את התוכן לבד שיש | |||
במשמעות הדבורים והתיבות אנו מספרים נשמה יתירה חופף על | |||
דבורים הללו, לספר את המעשה הי' די בשתים ושלש תיבות, אבל | |||
כדי להוציא את רוח עליון אשר למעלה מן התיבות והדיבורים | |||
מוכרחים להוסיף דבורים. המספר משבחי ד' וגדלותו, דומה למי | |||
שמספר שיש אור גדול שמאיר במקום פלוני רחוק, והאומר שירה | |||
משבחי וגדלות ד' דומה, למי שמביא את הנר מהתם להכא, ראי' | |||
יתירה של בחי' בני נביאים שבנו התעוררה בו, ובשירתו וברוחו | |||
מגלה הוא קצת ממנה. ועל הפסוק ([[תנ"ך/שמואל א/י#י|שמואל א' י' י']]) והנה חבל | |||
נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם, מתרגם | |||
התרגום ושרת עלוהי רוח נביאה מן קדם ד' ושבח ביניהון, רוח | |||
בני הנביאים התעורר בו ועמו הסתכל וראה ניצוץ מן ההדור נאה | |||
ונפשו סוערת מן הראי' עד בלתי נשוא ומדברה ומוציאה בדבורים | |||
אלו, ובשבחים ותוארים אלו. לא שזהו כל ענין הנבואה, רק כנ"ל | |||
מן רוח של בני הנביאים שבכל ישראל אנו מדברים עתה. | |||
יש שהאיש ישראל מתעורר לומר שירה בלי שום סיבה וטעם, | |||
רק מפני שנתלהבה נפשו עתה, כמו שמתלהבת גם לשאר עניני | |||
העבודות, ובפרט בשבתות וימים טובים שקדושה יתירה שורה | |||
עליו והוא גם בשמחה, שהיא אחת תנאי השירה. ויש שאומר אחר | |||
הנס שחוץ מה שחייב להודות, נפשו בעצמה דוחה אותו להלל | |||
ולשבח לד', לא בעבור הנס בלבד כמו שמודים גם לאדון בו"ד | |||
על נדבתו, רק כיון שע"י הנס נתקשר יותר באמונה ואהבה ושמחה | |||
לד', הרוח והנשמה יתירה שנתוסף עליו ומתנוצץ מעט בהארת | |||
יופי והדר עליון, מוכרח הוא לגלות עתה בדברי שבח לד'. וכמו | |||
שאומר המדרש רבה (שמות כ"ג) על שירת הים, ובזכות האמונה | |||
שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, לא מעשה בלבד סיפרו | |||
בזה ח"ו, רק רוח הקודש הוצרכו לזה שיוכלו לומר שירה. עוד | |||
זאת, הישועה שד' מושיע את ישראל, ג"כ השפעת אור וקדושה | |||
היא ונשתלשלה בו בכל כליו וצרכיו אף הגופנים, עד שגם רצונו | |||
וצרכיו בעניני פרנסה וכדומה נתמלאו, כמו שדברנו שקדושת | |||
הישראלית גם לבחי' אדם שבו משתלשלת, וכמו שאיתא בקדושת | |||
לוי, שהישועה הבאה ממרום בחי' יולי היא בלא צורה, ובעוה"ז | |||
מתלבשת בצורתה כפי צרכותיו, וכיון שבישועתו אור ממרום נתוסף | |||
לו, שירה לד' מפעמת בקרבו. | |||
הנביאים והצדיקים אשר מלפנים, שראיתם אשר ראו באור | |||
יקרת ד' והדר גאונו היתה ראי' מפורשת, מפני שאור רב הי' | |||
שורה עליהם והתגלות רבה נתגלה להם, יכלו לאמור שירה חדשה | |||
ולבאר בהן ברוח הקודש שחופף על דבריהם, את אשר ראו, ושבחו | |||
את הדר גאונו והללו את תפארת יקר גדלותו, זה אלי ואנוהו, מי | |||
שרואה איזה מדרגה של קדושה בראי' ברורה עד שיכול לאמור | |||
זה, ויודע מה הוא רואה אז ואנוהו, יכול לפארהו ולשבחהו בשירה | |||
חדשה. לא כן אנחנו בדורנו הנמוך שראיתנו כל כך מעטה, שהיא | |||
רק הרגשה והתלהבות תשוקה ועונג, שא"א לנו לבאר ולומר כזה | |||
וכזה ראיתי, ובפרט בחו"ל שגם קדושת א"י הגורמת תוספת ראי' | |||
ושירה חסרה לנו, אי אפשר לנו לומר שירה חדשה מהשירות אשר | |||
לפנים, שירות של רוה"ק ונבואה, ורק בדברי שירות קדושינו | |||
הראשונים אנו יכולים לשיר לפניו ית', ובדברי שירתם המלאים | |||
כל מראות אלהים אשר יחזה איש הישראלי, אנו מעוררים את | |||
ראית נפשנו ראית בני הנביאים, ובהם ראיתנו וניצוץ בני הנביאים | |||
שבנו מתגלה ומתלבש, ואם כי הדיבורים והתיבות אין אנו מחדשים | |||
באמרנו השירה, מ"מ חדשות אנו נותנים בהם, אור נשמה וראי' | |||
חדשה שהרגישה נפשנו בהתלהבותה נותנים בה. משל לאיש קצר | |||
הראי' שעומד מרחוק ורואה ואינו יודע להבחין מהו רואה, דבר | |||
לבן וסביבו ירוק ושחור וכו', ובא אליו איש בראי' חזקה ואומר | |||
לו, זה הלבן הלא ארמון המלך הוא והירוק אשר סביבו גנת ביתן | |||
המלך, ואז גם בעל קצר הראי' מחפז ואומר כן כן, עתה כבר רואה | |||
אני מה יפה הארמון והגן, והשחור סביבם זהו המון שרי המלך, | |||
וכמדומני שמביניהם גם הוד מלכותו מתנוצץ, ומתלהב ומתפעל | |||
מן תפארת המלכות ומפחד מן גאונו. וזהו רק אם קצר הראי' | |||
עכ"פ מעט הוא רואה רק שאינו יכול להבחין ולומר כזה וכזה | |||
ראיתי, אבל אם מאומה לא יראה או את עיניו לגמרי יסגיר, מה | |||
יועילו לו דברי בעל חזק הראי'. | |||
רק מי שאומר שירה באופן זה שירתו שירה לד' הוא, ואם | |||
לאו רק מספר הוא דברים שאמר הנביא לפני אלפי שנים, שכבר | |||
יודעים כלם מהם. | |||
{{מרכז|'''{{עוגן1|ג}}.'''}} | |||
ואף חג הפסח שבו עיקר השירה, בליל פסח שכל המרבה | |||
לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ פ' | |||
בא) שהקב"ה עם כל הפמליא דילי', באים לשמוע את שירת ישראל | |||
בשבחי ד' בליל זה, וכן ימים האחרונים של פסח בשירת הים, | |||
ומכל מקום אם גם את נפשו ורוחו לא יעורר בשירה שמחה וניצוץ | |||
בני הנביאים שבו, לא ידע מהו ליל פסח ומה המצוה כ"כ לספר | |||
ביצי"מ ולהרבות בו כל כך, כשדי בשתים ושלש תיבות, ומה היא | |||
האכילה אשר באמצע וההגדה מלפני' והגדה מאחרי', ולמה עוד | |||
מקדימים את הלל למעריב כשאומרים אותו על הסדר. | |||
---- | ---- | ||
{{ביאורים}} | {{ביאורים}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||