166,512
עריכות
שיפורים והוספות
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים והוספות) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
==א== | ==א== | ||
א) (בנדרים דף ל"ח ע"א) אריב"ח לא ניתנה תורה למשה כו' מתיב ר"ח כו' ועתה כתבו לכם השירה הזאת השירה לחודא. וקשה דהרי קיי"ל | א) (בנדרים [[בבלי/נדרים/לח/א|דף ל"ח ע"א]]) אריב"ח לא ניתנה תורה למשה כו' מתיב ר"ח כו' ועתה כתבו לכם השירה הזאת השירה לחודא. וקשה דהרי קיי"ל ב[[בבלי/גיטין/ס/א|גיטין ס' ע"א]] ואין כותבין מגילה אפי' להתלמד וכ"פ הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/ספר תורה/ז#א|פ"ז מס"ת ה"א]] והי"ד}} ודוחק לומר דסברא הך סוגיא דכותבין פרשיות דהרמב"ם שם כתב מ"ע כו' לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ובגיטין שם אמרינן בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה כו' א"ל אין כותבין כו' איתיביה כו' כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד כו' ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול כו'. מפשטות הדברים נראה דר"י סובר כותבין פרשיות והוא כר' יוחנן דמגילה מגילה ניתנה וסברא דאידבק אידבק לית לי'. וכך נראה לכאורה לפי"מ שפסק הרי"ף דכותבין מגילה לתינוק דלא כמסקנת רבה בסוגיין ומביאור דבריו ברא"ש לפי דרך ראשון נראה דפסק כר' יוחנן ולכיון דאידבק לא חייש. אבל להרמב"ם נראה דכו"ע ס"ל אין כותבין פרשיות פרשיות ורק לתינוק להתלמד בה סבר ר' יהודא דשרי והוא משום דא"א או לטעמא אחרינא, עיי' ברא"ש שם ובהגהות לרי"ף, וגם זה רק פרשיות ידועות, דאל"כ יחלוק ר' יהודה או ר' יוחנן בעיקר דין דמצות כתיבת ס"ת ויסברו דסגי בכתיבת השירה לחודה שהרי לדידהו דכותבין פרשיות נפל הטעם של הרמב"ם וזה לא ניתן ליאמר. ולכן צ"ל דס"ל לסוגיא דנדרים דמצות ועתה כתבו לכם היא מעיקרה רק על השירה הזאת אלא דמשום דאין כותבין פרשיות פרשיות צריך לכתוב כל התורה כולה, ואין זה שייך אלא על הכתיבה אבל ללמוד אח"כ מינה הרי אפשר רק שירה זו וא"כ לענין לימוד שפיר קאמר דאפשר דהחיוב הוא רק על השירה לחודא. ואפי' לפי"מ שמורה פשטות לשון הרמב"ם דחיוב הכתיבה הוא גם מעיקרו על כל התורה וכך העלה השאג"א סי' ל"ד דאין כותבין פרשיות ע"כ הא דאמר רחמנא כתבו לכם השירה הזאת משמעות הדברים כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו ועל כל התורה קפיד רחמנא ואם חסר או בלה אפי' אות א' לא יצא ואצ"ל אם עבר וכתב השירה לחודא, והוכיח לה מהא דסנהדרין כ"א ע"ב גבי מלך וכותב לו ס"ת לשמו כו' תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו, אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, איתיביה אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה כו' כותב לשמו שתי תורות כו', ואס"ד דאין מצוה לכתוב כל התורה כולה אלא השירה לחודא אלא דמשום דאין כותבין פרשיות ממילא מנות כתיבת השירה גורמת לכתוב כל התורה מאי פריך אביי והא איכא ב"מ בין מלך להדיוט דבהדיוט אם הניח לו אביו ס"ת שכתבה עד השירה והבן גומר לכתבה קיים מצוה שהרי נכתבה השירה ולא נכתבה פרשיות ואלו מלך אפי' לא כתב בה אביו אלא אות אחת והוא גמר כולה לא יצא, אלא ודאי ש"מ דאפילו הדיוט בכה"ג לא יצא דה"ק קרא כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו ולא יצא משום ההיא מקבת דכתב בה אביו. אפ"ה זהו רק לחיוב הכתיבה אבל לחיוב הלימוד מדקאמר רחמנא כתבו לכם השירה ולמדה את בני ישראל שפיר איכא למימר דמצות לימוד היא רק על השירה לחודא. | ||
'''ואולם''' דברי השאג"א לא מבוררים לי עדיין. דעלה דהלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מן השוק מנחות ל' אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו, וכ"פ הרמב"ם שם ה"א וכל המגיה ס"ת ואפי' אות א' הרי הוא כאלו כתבו כלו, ומפשטות הדברים והמשכן משמע דיוצא ידי מצוה כהלכתה, וא"כ כשהניח לו אביו חלק מס"ת והוא גמרו אמאי לא יצא. ודוחק לומר דזהו רק בלוקח ס"ת שהוציא ממון ע"ז ולא הניחו לו אבותיו דמ"ש והרי העיקר הוא מה שהגיה והכשירה, והרמב"ם לא קאי כלל אלוקח. וגוף הדין הלוקח ס"ת כחוטף מנוה דמשמע דקיים אלא שאינו מן המובחר, עיי' טוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובאחרונים, חוכך אני לומר דלא מיירי במי שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ מכרו דזהו ספר דמצוה של חבירו והאיך יצא בה הלוקח שנית, אלא מיירי שכתב כבר המוכר ס"ת אחד לעצמו ויצא י"ח ואח"כ כתב שנית או כתב לכתחלה למוכרו דבכה"ג הרי הוסיף הלוקח ס"ת אלא דלא טרח בכתיבה ומכיון שהגיה אות א' יש כאן גם כתיבה, ועיי' בתוס' מנחות שם ד"ה אם הגיה ועפי"ז יש כבר מקום לחלק בהניחו לו אבותיו בין כתבו אבותיו ספר א' או יותר לענין הגיה בו הבן. והרמב"ם שסתם הדברים בודאי קשה לומר כן לדידי'. ובכוונת דברי התוס' נראה דרצונם לומר דאם הגיה ספר של חבירו אינו יוצא בזה שהרי למצוה של חבירו הוא עומד ורק בלוקח שעומד למצוה דידי' [ומכש"כ לפימ"ש דמיירי בספר שני של חבירו] יוצא ידי כתיבה ע"י הגהתו. ומה שקשה ביותר הוא, שהרמב"ם פ"ג ממלכים ה"א כתב. בעת שישב על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו כו', אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת, והוא סותר למ"ש בהלכות ס"ת שאף ההדיוט אע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו, וכבר עמד ע"ז הכ"מ וכו' דיש לדחוק ולומר דמלך שאני שכבר כתב אחד לעצמו לשמו ולכן בשני שחייב כהדיוט יוצא בשל אבותיו. דבפשוטו הי' נראה דסבר הרמב"ם דהא דרבה דאעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו הוא רק למן המובחר אבל מעיקר המצוה אינו חייב לכתוב עוד כשיש לו משל אבותיו, ולכן בהלכות ס"ת ששם מקור הדברים כתב נמי להא דרבה והכא דמיירי רק בס"ת השני של מלך וחיוב ההדיוט הוא רק באגב לא הזכיר להא דרבה וסמך אהא, אבל דבר חדש הוא שלא נקטוהו הפוסקים. ולענין הקושיא בנדרים י"ל בפשוטו דהא דאין כותבין פרשיות הוא רק לפי האמת שניתנה תורה לכל ישראל אבל לפי ההו"א בדריב"ח שלאו ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ולכל ישראל רק השירה הזאת שפיר הי' מותר להם לכתוב רק פרשת שירה דשייכא להו ולכן שפיר קאמר דילמא השירה לחודא משא"כ למסקנא. | '''ואולם''' דברי השאג"א לא מבוררים לי עדיין. דעלה דהלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מן השוק מנחות ל' אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו, וכ"פ הרמב"ם שם ה"א וכל המגיה ס"ת ואפי' אות א' הרי הוא כאלו כתבו כלו, ומפשטות הדברים והמשכן משמע דיוצא ידי מצוה כהלכתה, וא"כ כשהניח לו אביו חלק מס"ת והוא גמרו אמאי לא יצא. ודוחק לומר דזהו רק בלוקח ס"ת שהוציא ממון ע"ז ולא הניחו לו אבותיו דמ"ש והרי העיקר הוא מה שהגיה והכשירה, והרמב"ם לא קאי כלל אלוקח. וגוף הדין הלוקח ס"ת כחוטף מנוה דמשמע דקיים אלא שאינו מן המובחר, עיי' טוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובאחרונים, חוכך אני לומר דלא מיירי במי שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ מכרו דזהו ספר דמצוה של חבירו והאיך יצא בה הלוקח שנית, אלא מיירי שכתב כבר המוכר ס"ת אחד לעצמו ויצא י"ח ואח"כ כתב שנית או כתב לכתחלה למוכרו דבכה"ג הרי הוסיף הלוקח ס"ת אלא דלא טרח בכתיבה ומכיון שהגיה אות א' יש כאן גם כתיבה, ועיי' בתוס' מנחות שם ד"ה אם הגיה ועפי"ז יש כבר מקום לחלק בהניחו לו אבותיו בין כתבו אבותיו ספר א' או יותר לענין הגיה בו הבן. והרמב"ם שסתם הדברים בודאי קשה לומר כן לדידי'. ובכוונת דברי התוס' נראה דרצונם לומר דאם הגיה ספר של חבירו אינו יוצא בזה שהרי למצוה של חבירו הוא עומד ורק בלוקח שעומד למצוה דידי' [ומכש"כ לפימ"ש דמיירי בספר שני של חבירו] יוצא ידי כתיבה ע"י הגהתו. ומה שקשה ביותר הוא, שהרמב"ם פ"ג ממלכים ה"א כתב. בעת שישב על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו כו', אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת, והוא סותר למ"ש בהלכות ס"ת שאף ההדיוט אע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו, וכבר עמד ע"ז הכ"מ וכו' דיש לדחוק ולומר דמלך שאני שכבר כתב אחד לעצמו לשמו ולכן בשני שחייב כהדיוט יוצא בשל אבותיו. דבפשוטו הי' נראה דסבר הרמב"ם דהא דרבה דאעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו הוא רק למן המובחר אבל מעיקר המצוה אינו חייב לכתוב עוד כשיש לו משל אבותיו, ולכן בהלכות ס"ת ששם מקור הדברים כתב נמי להא דרבה והכא דמיירי רק בס"ת השני של מלך וחיוב ההדיוט הוא רק באגב לא הזכיר להא דרבה וסמך אהא, אבל דבר חדש הוא שלא נקטוהו הפוסקים. ולענין הקושיא בנדרים י"ל בפשוטו דהא דאין כותבין פרשיות הוא רק לפי האמת שניתנה תורה לכל ישראל אבל לפי ההו"א בדריב"ח שלאו ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו ולכל ישראל רק השירה הזאת שפיר הי' מותר להם לכתוב רק פרשת שירה דשייכא להו ולכן שפיר קאמר דילמא השירה לחודא משא"כ למסקנא. | ||