עריכת הדף "משנה ברורה/אורח חיים/תכח"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן תכח'''{{ש}}סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות}}

({{עוגן1|א}}) '''שאין קובעים בהם וכו'.''' עיין הטעם במ"ב:

({{עוגן1|ב}}) '''וביום שיהיה חנוכה וכו'.''' הנה באמת זה אינו דהא חנוכה אפשר להיות ביום ה"ז ועצרת א"א להיות וכנ"ל אכן באמת שט"ס הוא וצ"ל וביום {{שהצ|א}} שיהיה עצרת יהיה חנוכה דהיינו החנוכה שאחריו {{שהצ|ב}} אכן דזהו דוקא כשהשנה הוא כסדרה דהיינו חשון וכסלו אחד מלא {{עוגן|רפח:}}ואחד חסר או שניהם חסרים אבל כששניהם מלאים יבוא יום א' של חנוכה ביום שאחר עצרת כגון אם יום א' של עצרת חל ביום ראשון יבוא חנוכה ביום ב':

({{עוגן1|ג}}) '''שהוקבעו בהם וכו'.''' כל אלו {{שהצ|ג}} הימים שהוא חושב אם הר"ח הוא של שני ימים מפני שהחודש שעבר היה מלא קאי הסימן על יום שני של ר"ח שממנו מתחיל למנות מנין ימי החודש:

({{עוגן1|ד}}) '''מרחשון ג"ד"ו"א.''' ט"ס הוא {{שהצ|ד}} וצ"ל בדה"ז ויש שרוצים {{שהצ|ה}} ליישבו דקאי על יום א' דחודש מרחשוון שחל באלו הימים ודוחק גדול הוא דמאי שנא דבזה החודש נתן הסימן על יום א' שלו מה שלא עשה כן בשאר החדשים [פר"ח]:

({{עוגן1|ה}}) '''שהוא שמחת תורה.''' היינו לבני חו"ל שעושין שמיני עצרת שני ימים וחל ש"ת ביום כ"ג לחודש תשרי:

({{עוגן1|ו}}) '''מבה"ח מעוברת.''' הוא סימן שהה"א מורה שיום ר"ה היה חל ביום ה' והחי"ת מורה שאותה השנה היתה חסרה [ר"ל שחשוון וכסלו היו שניהם חסרים] ורמ"א {{עוגן|רפט.}}מוסיף וה"ש מעוברת וזה ג"כ סימנא שהה"א מורה על יום ר"ה שחל ביום ה"א והשי"ן מורה שאותה השנה היתה שלמה [דהיינו שחשוון וכסלו היו מלאים] ור"ל {{שהצ|ו}} כשחל ר"ה ביום ה' והשנה היתה מעוברת בין שאלו החדשים שלמים או חסרים קורין פרשת נח בר"ח חשוון וממילא ניתוסף שבת אחת לקריאה וע"כ קורין פרשת אחרי קודם הפסח:

({{עוגן1|ז}}) '''ביום ב"ג.''' ר"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ב' או ביום ג':

({{עוגן1|ח}}) '''בג המלך פת וילך.''' פי' המלך היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או ג' פת וילך מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים:

({{עוגן1|ט}}) '''כשראש השנה ביום ה"ז.''' כצ"ל. וכן איתא בטור ובספרי ש"ע ישנים ור"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ה' או ביום ז' דביום וי"ו א"א לחול כנ"ל:

({{עוגן1|י}}) '''פקדו ופסחו.''' פקדו לשון צוו כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו ועצרו פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב וצלו היינו ואתחנן. קומו ותקעו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה. כשחל יום א' של פסח בשבת דאז בני א"י שעושין פסח רק שבעה ימים קורין בשבת שאחריו פ' שמיני וא"כ ממילא יותר להם בשנה שבת אחת בלי סדרה וע"כ יש מפרידין אפילו בשנה פשוטה תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחוקותי ואם היא מעוברת מפרידין גם מטות ומסעי [מהרי"ט ומ"א]:

({{עוגן1|יא}}) '''מחלקין פרשיותיה כדרך וכו'.''' והטעם מפני שהם דברי תוכחה שיחזרו העם בתשובה [רמב"ם] ואפילו יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר [מ"א]:

({{עוגן1|יב}}) '''פ"א לששת ימי השבוע.''' והיו מחלקין אותה לששה חלקים לששת ימי המעשה:

({{עוגן1|יג}}) '''לו חכמו כי אשא.''' ויש פוסקים שסוברין דתיבת ל"ך מרמז על לולי כעס וגו' כי ידין וגו' {{שהצ|ז}} וכן נוהגים במדינתנו [אחרונים]:

({{עוגן1|יד}}) '''מסוף השירה וכו'.''' ובמקום שמוסיפין בשבת {{שהצ|ח}} רשאין להוסיף אחר הזי"ו ל"ך מויבא ולהלן:

({{עוגן1|טו}}) '''אין מפסיקין בהם.''' וסמכוה זה אקרא דמשלי דכתיב מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואם היה זה הקורא מפסיק בהן והיו צריכין לקרות אחר היה נראה כאלו קץ {{עוגן|רפט:}}זה בתוכחת הש"י:

({{עוגן1|טז}}) '''ומתחילין וכו'.''' דאחז"ל שאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחד ויסיים בדבר אחד ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ומשום זה לבד היה די שיתחיל בפסוק אחד מלפני התוכחה ופסוק אחד אחר התוכחה אלא מפני דקי"ל דאין מתחילין בפרשה פחות מג"פ וכן אין מסיימין סמוך לפרשה פחות מג"פ לכך צריך להתחיל ג"פ מקודם התוכחה וכן ג"פ אחר התוכחה (וזהו בפרשת בחוקותי שיש שם ג"פ קודם כלות הפרשה ובפרשת תבא {{שהצ|ט}} די בפסוק אחד אלה דברי הברית שמסתיים בזה הפרשה):

({{עוגן1|יז}}) '''בפסוקים שלפניהם.''' ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה {{שהצ|י}} יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לזה אין קפידא. ומ"מ אם קראוהו בודאי צריך לעלות (דמי שקראוהו לעלות לס"ת ואינו עולה גורם שיתקצרו ימיו) ולא יארע לו שום דבר רע {{שהצ|יא}} דכיון שעולה משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובהרבה מקומות נוהגין שהש"ץ הקורא בעצמו עולה ונכון הוא ואפילו אם הוא כהן יכול לקרות {{שהצ|יב}} מתחלת פרשת בחוקותי עד אחר התוכחה ומנין הקרואים ישלים משם והלאה ובפרשת תבא יצמצם שישתלם מנין הקרואים עד שם והוא יהיה אחרון ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|יח}}) '''יכולין להפסיק בהם.''' שהם אינן חמורות כ"כ שנאמרו {{שהצ|יג}} רק בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרו שהרי במשנה תורה כתיב ידבק ה' בך ישלח ה' בך [שאף שהכל היה ע"י צווי השי"ת כמו שנאמר בסוף הפרשה אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל וגו' עכ"ז בשעה שאמרן היה מפי עצמו] משא"כ בתו"כ הדברות נאמרו מפי הגבורה כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה {{שהצ|יד}} שהרי אמרו בלשון משלחו ונתתי והפקדתי והשלכתי מי שהיכולת בידו לעשות כך:

({{עוגן1|יט}}) '''מי שירצה.''' דשמא לא ירצה לעלות אותו שיקראוהו ויבוא לקוץ בתוכחות ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#בשמו|ביאור הלכה]]:

({{עוגן1|כ}}) '''שמונה וכו'.''' דהיינו מוימת שם משה:

({{עוגן1|כא}}) '''אין מפסיקין בהם.''' לחלקן לשני קרואים והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע {{שהצ|טו}} הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת. כתב בספר צרור המור {{ממ|}} מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב [מ"א]:

({{עוגן1|כב}}) '''שמעו.''' ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה {{עוגן|רצ.}}דיומא {{שהצ|טז}} יפטיר בשבת הבאה דברי ירמיהו וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו [מ"א בשם צ"צ]. מה שכתוב בחומשים הפטרת וישלח ויברח יעקב הוא טעות אלא בויצא מפטירין מן ויברח עד סוף הושע ואח"כ פסוקים מיואל ואכלתם אכול וכו' וידעתם וכו' והוא מטעם שצריך לסיים בדבר טוב ובהושע נסתיים ופושעים יכשלו בם ובוישלח מפטירין מן ועמי תלואים וגם מקצת ויברח יעקב עד ומושיע אין בלתי וע"פ הגר"א נוהגין להפטיר בפרשת וישלח חזון עובדיה [ח"א]:

({{עוגן1|כג}}) '''מפטירין לעולם שובה.''' ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקים. {{שהצ|יז}} יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' {{שהצ|יח}} ויש שכתבו שמוספין פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדגול מרבבה הכריע דאין צריך להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה [דהוא מעין הפרשה וילך דכתיב וחרה אפי וכו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו] וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל [דהוא ג"כ מעין הפרשה דכתיב בה יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב ובפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו'] ועיין ב[[שערי תשובה/{{כאן}}#|שע"ת]] שמסיים בזה שהכל כפי המנהג:

({{עוגן1|כד}}) '''מפטירין בו דרשו.''' משום דכתיב דרשו ד' בהמצאו ואמרו חז"ל זהו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ:

({{עוגן1|כה}}) '''מפטירין שובה.''' דיפה {{שהצ|יט}} צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גז"ד:

({{עוגן1|כו}}) '''שהיא הפטרת אחרי מות.''' מפני שההפטרה של פרשה שניה מזכרת מתועבת ירושלים משא"כ כשהן נפרדות שכבר קראו הלוא כבני כושיים בפרשת אחרי בהכרח להפטיר בפרשת קדושים התשפוט. והנה הלבוש חולק על רמ"א ודעתו דגם כשהיא כפולה קוראין הפטרה אחרונה דהיינו של פרשת קדושים אבל הב"ח וש"א כתבו שנתפשט המנהג בכל הקהלות כהרמ"א בזה וה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירין מחר חודש דמפטירין בשבת פרשת קדושים הלוא כבני כושיים [חי' רע"א]:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:משנה ברורה]]