עריכת הדף "שו"ת מהרי"ל/רא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''וללמוד''' בט' באב פי' ירמיה ואיוב ואלו מגלחין. לא ידענא במאי נסתפקת אדון לחלק בין הפי' והקריאה. וכי סלקא דעתך שלא התיר אלא לקריאה בעלמא כו' פי' אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם. ואם כן יקרא מה שירצה אם אינו מבין שום דבר. וכי מאחר שאינו מבין למה לא ילמוד מתוך הפירוש. ואי משום שיש בו עיון מכל שכן דעדיף דהא רבי מאיר מתיר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל אפילו אינה תוכחת. אלא דאנן קיימא לן כרבי יודא. מכל מקום חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף. וללמוד אלו מגלחין שמא מבעיא ליה למר משום דילמא דלא מעין המאורע הוא אבל איוב דברי תוכחות הוא ושייך קצת בט' באב. ומכל מקום לא משמע הכי באשירי פר' ואלו מגלחין שכתב שם וזה לשונו גבי ט' באב אמרינן אבל קורא במקום שאינו רגיל כו'. וכן נוהגין שאבל קורא במסכ' מועד קטן ובהלכות אבילו'. אבל באיכה רבתי משמע דאסור כו'. אבל בינו לבין עצמו מותר לשנות עד כאן לשונו. ובשילהי תענית כתב דט' באב ילפינן מאבילות דכל מילתא דנוהג באבילו' כל ז' נוהג בט' באב וברייתא קמפריש להו ותלמוד תורה חד מינייהו. ואם כן איך יתכן להחמיר טפי מבאבלות דרבים פי' מפורסם ופי' ר"ת פרק החולץ דמחמרינן טפי ומהר"מ ז"ל מייתי ליה סוף הלכות שמחות אבל באבילות דיחיד ט' באב קיל טפי. והאי לשנות בינו לבין עצמו אבילות דיחיד היא כדפי' מתשמיש המטה אע"ג דפסיק דתשמיש המטה לא מקלינן. מכל מקום חמור מאבילות ולא עבדינן ליה ולא מסתברא לחלק בו לומר דאלו מגלחין אסור משום דלא הוי מענינא אם כן אם איתא דהוי ביה שום שמחה לא התירו לאבל. וגם התירה אלו מגלחין סתמא אף על פי שיש בו כמה דינים מוקדם ומאוחר הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחות כמו איוב כאשר הוא סוף כל אדם והחי וגו'. ודאי לישא וליתן לענין דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא"ש באבל. ואי קמבעיא לי' למר על המנהג כבר כתבתי לך לשון הרא"ש שכתב נהגו. וכבר הורה הזקן ויודא ועוד לקרא ראיתי רבים נוהגים כי איתערע להו מילתא שהיו לומדים כל ז' פרק ואלו מגלחין והלכות אבילות:

'''וללמוד''' שאר ענינים בהרהור רוב רבותינו מסקי דהרהור לאו כדיבור דמי לענין קריאת שמע וברכת המזון ואפי' למאן דאמר אין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתיו. אבל בהרהור כלל לא. וכן לענין שבת דבור אסור הרהור מותר אמנם מטיבותא דמר אמינא כל הני לא דמיין להא דהכא טעמ' מאי משום שמחה ובהרהור איכא שמחה כמו במדבר ופעמים טפי ועיקר השמחה הואמן ההרהור ואם יקרא אדם כל היום ולא יבין מה שמחה היה לו. אלא א"כ יבין. א"כ כי מהרהר בלא גירסא מ"ש ומדכתי' משמחי לב ילפינן לה. וה"נ שמחת לב הוא ולעיל כתבתי דקי"ל כר' יודא ואפי' במקו' שאינו רגיל אסור אע"ג דצריך להרהר ולעיין מה מועיל לו הקריאה עד שיעיין. והא לא דמיא אלא להא דאסור לאדם ת"ח לעמוד במקום הטנופת כו'. וכן בית הכסא ובית המרחץ דאסור להרהר בהן ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא. ובשבת פר' היה שואל מחלק בין שבת להרהור דבית הכסא דבשבת כתיב דבור. והכא כתיב והיה מחניך קדוש. וכן בנדון דידן נמי כתיב משמחי לב כדלעיל. ובשבת נמי היא גופ' תימא כיון דטעמ' משום טורח ותענוג הוא מה לי דבור או הרהור. אלא נראה לי דודאי מקרא יתיר' התם אפקיה כדדרשינן מודבר דבר דאי מודבר לחוד היה הרהור בכלל אע"ג דכתב ודבר וגם בעלמא לאו כדבור דמי היינו משום כיון דטעמ' דמילתא משום טורח ותעגוג אין לחלק והאי דקרא אפקיה היינו משום דלא הקפידה תורה אלא על הדבור דמפורסם ואוושא מילתא ואין זה כבוד שבת. מידי דהוה אדברים שבצינעא דשרי בשבת ולא אסרינן אלא שבפרהסי' משום כבוד שבת אבל בט' באב ואבילות אין לחלק בלמוד בין דבור להרהור אפי' בינו לבינה ואפלו בשאר דברי' שאינה אבלו' כדפי' לעיל מאבל רבתי:

'''ואחרי''' שובי נחמתי כי ברוב דברים טעיתי אך פי מלך שמרתי הכרתי והפלתי להשיב כאשר צויתי ושלום כנ' הק' יעקב לוי: {{ממ|שאילה ממהר"ר בער"א ז"ל}}.
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>