עריכת הדף "צל"ח/ברכות/מה/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''דף מ"ה ע"ב'''}} 

דניחא להו דמקבע להו בחובה מעיקרא. והנה לפי מה שכתבתי לעיל דלמ"ד אם רנו מזמנין ברכו עדיף מנברך א"כ קשה בשלשה למה לא יאכל עמהם נימא דניחא להו שיהיו ארבעה ויוכלו לומר ברכו ואף שגם עתה שהם שלשה יכולים לומר ברכו מ"מ נימא דניחא להו דמקבע להו בחובה לומר ברכו ולכן נלע"ד דסוגיא דלקמן דנברך עדיף שפיר אתי' אפילו לרב דאמר כאן דשנים אם רצו מזמנין. ועד כאן לא כתבתי לעיל דלמ"ד אם רצו מזמנין מוכרחין אנו לפרש המשנה דלקמן בשלשה אומר נברך שהפירוש הוא שיכולים לומר נברך אלא לפרש דעת המקשה שלא אסיק דחובה עדיף מרשות דגדול המצוה ועושה ולא אסיק אדעתא הך סברה דניחא להו דמקבע להו בחובה ולדידי' כיון דשנים רשות בידם לזמן אז ממילא הרשות בידו לומר ברכו שהאחד יאמר לשנים ברכו ולכך ספיר כתבתי שלא הי' יכול להקשות ממשנה דארבעה וכן חמשה אין נחלקין הכל כמו שכתבתי אבל למה דמסיק דניחא להו דמקבע להו בחובה ומטעם דחוב הוה מצוה ועושה דגדול ממי שאינו מצוה ועושה א"כ בשלשה אינו רשאי לומר ברכו דלענין נברך איקבעו להו בחובה מעיקרא ולענין ברכו הוא רק רשות ואיך יפקיע אותם מחוב לרשות וא"כ המסקנא דלקמן דנברך עדיף אתיא לכולי עלמא ובשלשה אומר נברך היינו דוקא נברך ולא ברכו אפילו לרב ובארבעה אומר ברכו היינו אף ברכו שיכול לומר ברכו אבל נברך עדיף כמסקנא דסוגיא דהתם ושפיר אתיא הך אמרי בי רב דסוגיא דהתם גם בשטת רב דכאן וגם אתי שפיר דהשמש שמשמש על שלשה אינו אוכל עמהם בלי רשות דהרי נברך עדיף:

שם וקתני נשים מזמנות לעצמן והקשה הפני יושע לפימ"ש התוס' בעמוד הקודם בסוף ד"ה אם רצו לחלק בין ברכת המוציא שהוא דרבנן לברכת המזון שהוא דאורייתא א"נ מאי מקשה כאן מנשים ודלמא האי מ"ד דסבר אם רצו אין מזמנין סובר דנשים בברכת המזון דרבנן ולכך מזמנין ולענ"ד אין כאן קושיא דמה ענין חילוק זה לזימון התוס' לעיל כתבו חילוק זה לענין שיכול אחד להוציא חבירו בברכתו אפילו בשניהם סופרים בזה מועיל במה שהחיוב הוא רק מדרבנן שפיר יוכל להוציאו אבל לענין זימון שיאמר נברך מה מועיל מה שהוא מדרבנן ואטו בברכת המוציא או בפירות אף שאחד מוציא את חבירו הכי נימא שיכולים לזמן ולומר נברך הא ודאי ליתא ודוק בדברי רש"י שלעיל בריש הסוגיא לא הזכיר רש"י כלל מברכת המוציא שהרי הי' לו לרש"י לרשום לעיל על מה שאמרו אם רצו לזמן אין מזמנין הי' לו לרש"י לפרש אלא מברכין כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא ובין ברכת המזון כמו שפי' רש"י לקמן בברייתא בד"ה מצוה לחלק אלא ודאי דתחלת הסוגיא לעיל לענין זימון איירי ומה שאמר אין מזמנין היינו דבשנים לא שייך לומר נברך אין כאן ענין להזכיר ברכת המוציא אבל לקמן בסמוך בברייתא לא קתני לשון זימון אבל קתני מצוה לחלק ושם הטעם דחילוק ברבות עדיף דאל"כ מה בכך שאין מזמנין ואינן יכולים לומר נברך אכתי יברך אחד ויוציא את חבירו אלא ודאי שהטעם משום דחילוק ברכות עדיף כתב רש"י שגם בברכת המוציא הוא כן וגם לפי מה שרציתי לעיל דף ך' ע"ב לומר דמה דמספקא להו אם נשים בבהמ"ז דאורייתא הוא דק לענין שלש ברכות אבל ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ודאי חייבים מן התורה א"כ בלא"ה נסתר קושיית הפני יושע אלא שכבר חזרתי בי מסברה זו כמבואר שם בדברינו:

שם תנינא שמע ולא ענה יצא. המראה מקום במסורת הש"ס נרשם סוכה דף ל"ח ע"ב ואמנם איננו שם ואם כוונתו על המשנה שם ששנינו אם הי' גדול מקרא אותו עינה אחריו הללוי' אין מזה ראי' דשומע כעונה ומה שיוצא שם הוא משום שאומר הללוי' ותדע שכן הוא שהרי שם בגמרא בהלכתא גבירתא דאיכא למשמע ממנהגא דהלילא קחשיב הוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין אחריו הללוי' מכאן שאם הי' גדול מקרא אותו עונה אחריו הללוי' וכו' הוא אומר ברוך הבא והן אומרין בשם ה' מכאן לשומע כעונה הרי דמרישא דהוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין הללוי' לא אמר דמכאן דשומע כעונה ומעתה לא שנינו שם בסוכה לא במשנה ולא בברייתא דשומע כעונה רק רבא אמר כן ממנהגא דהלילא ואיך קאמר כאן מאי קמ"ל תנינא. ועוד לפי מ"ש התוס' לעיל בסוף ד"ה אם רצו וכו' דיש חילוק בין ברכת המוציא שהיא דרבנן לברכת המזון שהיא מן התירה א"כ אף אם היינו מוצאים ברייתא בהלל דשומע כעונה אכתי הרי הלל דרבנן וליכא למשמע מינה לברכת החזון שהיא של תורה וטובא קמ"ל ר' יוחנן דאפילו בשל תורה שמע ולא ענה יצא ולכן נלע"ד דהך תנינא שמע ולא ענה דמייתי כאן היא ברייתא שנוי' לענין ברכות המזון ואם אנו לא מצאנוה בתוספתא שבידינו חכמי התלמוד ראוה והרבה ברייתות הובאו בש"ס מה שאינן שנוים בתוספתא שבידינו. ובזה נלע"ד לתרץ דעכ"פ בברייתא זו מפורש דשמע ולא ענה דיצא היינו רק בדיעבד אבל לא לכתחלה שאם הי' יכול לסמוך על השמיעה אפילו לכתחלה הי' לו לומר שומע כעונה כדברי רבא שם בסוכה לענין הלל אלא ודאי מדתני שמע וכו' יצא היינו דוקא בדיעבד וא"כ היא גופא קשיא על רבא שם בסוכה דאמר שומע כעונה והיינו אפילו לכתחלה וכמנהגא דהלילא שם שהוא מנהג כן לכתחלה אבל לפי מ"ש דהך ברייתא לענין ברכת המזון היא נשנית ממילא לא קשה מידי אי משום דשאני ברכת המזון שהיא מן התורה ואי משום שברכת המזון היא בסוף סעודה שדעתן להסתלק הכל כמבואר בדברי התוס' בד"ה אם רצו משא"כ הלל שהוא דרבנן וגם נתוועדו יחד לומר הלל:

שם תנינא שמע ולא ענה יצא ואף דברייתא זו לשון דיעבד הוא שכן משמעות לשון יצא ור' יוחנן קאמר אחד מהן יוצא בברכת חבירו א"כ אפילו לכתחלה מתיר ר' יוחנן והיכי הקשה מאי קמ"ל תנינא והרי טובא קמ"ל להתיר אפי' לכתחלה ונראה דהרי היא גופא קשיא כיון דמוכח מהברייתא שאינו יוצא אלא בדיעבד איך מתיר ר' יוחנן אפילו לכתחלה ועל כרחך צריך לומר דר' יוחנן מיירי באחד סופר ואחד בור ובבור הלכתחלה הוא דיעבד שהרי אינו יודע לברך לעצמו ובזה נלע"ד לפרש דברי רש"י בד"ה ואמר ר"ז וכו' לא בא ללמדינו אלא שאינן צריכין זימון וכו' ודברי רש"י הללו המה מחסורי ההבנה ואטו זה שאין צריכין זימון אנו מוכרחין ללמוד מדברי ר' יוחנן הללו והלא משנתינו היא זו שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן ודייקינן מזה בריש סוגיין שלשה אין שנים לא וההיא מ"ד דס"ל דשנים שרצו יכולין לזמן עכ"פ הוצרך לשנויי התם חובה הכא רשות וא"כ עכ"פ לכולי עלמא דייקינן ממשנתינו דבשנים ליכא חובה לזמן ולמה הוצרך ר' יוחנן ללמדינו שאין צריכין לזמן לפי פירוש רש"י ואמנם קושיא זו לא על רש"י היא אלא על הגמרא שהרי אם נרצה לפרש דברי הגמרא שלא כפירוש רש"י ונפרש דלומר שאין ברכת הזימן ביניהם היינו שאינן רשאים לזמן קשה מהיכן שמענו זה מדברי ר' יוחנן ואי משום דקאמר יוצא בברכת חבירו הרי משכחת לה שלא רצו לזמן שהר הרשות בידם שלא לזמן ואז משכחת שיוצאים בברכת חבירו ואמנם לפי מ"ש ניחא שהרי ר' יוחנן מתיר לכתחלה שיצא בברכת חבירו וא"כ על כרחך באחד בור מיירי דהוה לי' לגבי' הלכתחלה כדיעבד דהרי אי אפשר לו לברך לעצמו ואי אמרינן דשנה אם אם רצו מזמנין א"כ הברירה לברך בזימון ואז אינו צריך לצאת בברכת חבירו דעל ידי זימון הוי כמו מברך לעצמו ואז ממילא בא ד סופר ואחד בור חיוב הוא לזמון אלא ודאי מדאמר ר' יוחנן שיוצא לכתחלה בברכת חבירו ש"מ שסבר דשנים אינן רשאים לזמן וזהו כוונת רש"י שכתב שאין צריכין זימון וכו' אפילו באחד בור וממילא ש"מ שאינן רשאים לזמן ובסמוך בדברינו יתבאר יותר:

שם אמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק. ויש לדקדק למה עשה אביי בזה מימרא לעצמו והוה לי' למימר הלכה כר' יוחנן או הוה לי' למימר נקטינן שנים שאכלו אם רצו לזמן אין מזמנין וכלישנא דפלוגתא דרב ור' יוחנן וגם קשה דמייתי כאן תכ"ה וכו' ולמה לא מותיב לעיל מברייתא זו על רב דאמר אם רצו לזמן מזמנין ונראה דדברי אביי דאמר מצוה לחלק ודברי ר"י דאמר אין מזמנין יש הפרש ביניהם דר' יוחנן דאמר אין מזמנין הטעם הוא דשנים לא חשיבי לומר נברך בלשון רבים אבל לאביי אין הטעם משום דלא חשיבי אבל הטעם דחילוק ברכות עדיף ואל תתמה שהרי אפילו בשלשה דודאי יש זימון אפ"ה הוי סילוק אדעתייהו דיהודה וחביריו לקמן בסמוך דכי היכי דכי הדדי' נינהו חילוק ברכות עדיף ואף דלא קיי"ל כןכדמסקינן לקמן היינו בשלשה אבל בשנים שפיר יש בידינו לפרש הטעם דלכך אם רצו לזמן אין מזמנין משום דחילוק ברכות עדיף. ואומר אני שיש הפרש בין הטעמים הללו שאם הטעם דשנים אין מזמנין הוא מחמת שאינן חשובים לומר נברך אז אין שום סברה לחלק בין שניהם סופרים ובין אחד סופר ואחד בור דאטו משום דאחד מהם בור יש להם חשיבות יותר משניהם סופרים ואם אנו אומרים דבאחד סופר ואחד בור שפיר מזמנין על כרחך צריכין אנו לומר דגם בסופר ובור לא התירו לכתחלה שנימא שומע כעונה ולהתיר להבור שיצא בשמיעה לבד לכך יותר בחרו להתיר להם הזימון אף דלא חשיבי כדי שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד ואז ממילא לא זו שהוא רשות לשנים לזמן כשאחד מהם בור אלא אפילו חיוב לזמן ועל דרך זה שפיר אתי כל מה שכתבתי בסוגיא זו דאי אפשר לנו לפרש דהאי מ"ד דאמר אם רצו לזמן מזמנין מיירי באחד מהם בור דא"כ לא שייך לומר רצו שהרי הוא אפילו חובה ושפיר הקשה לעיל כל הני קושייתא וליכא לשנויי דהני מתניתא וברייתא מיירי בשניהם סופרים ורב מיירי באחד בור וכנ"ל אבל אם נימא דהא דאם רצו לזמן אין מזמנין הטעם הוא משום חילוק ברכות עדיף א"כ שפיר יש לחלק דהא תינח בשניהם סופרים שאז אפשר להיות חילוק ברכות ולכן חילוק ברכות עדיף אבל באחד סופר ואחד בור דאז בשום אופן אי אפשר להיות חילוק ברכות שהרי הבור אינו יודע לברך וכיון שבשום אופן אי אפשרי לקיים חילוק ברכות אז אפשר שאם רצו לזמן הרשות בידם ולא מטעם שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד דהרי אפשר דבבור התירו אפילו לכתחלה להיות שומע כעונה ולא תיקנו בבור אפילו למצוה שיצטרך לעשות שום פעולה שלא יצא בשמיעה לבד וא"כ הזימון הוא רשות באחד בור ולא חובה וממילא ליכא קושיא כלל על רב מברייתא דהרי השתא דאתינן לברייתא זו וזכינו לטעם חילוק ברכות עדיף כדמשמע לשון הברייתא מצוה לחלק שוב שפיר יש לתרץ דרב מיירי באחד בור:

ואין להקשות דלפי זה נסתר התסתיים דלעיל ואיכא למומר דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן מזמנין ומה דאמר אחד יוצא בברכת חבירו לומר שאין זימון ביניהם היינו שאין חובה לזמן נראה דהרי הא דאין חובה לזמן שמעינן מברייתא זו דהרי תני סופר מברך ובור יוצא ואי ס"ד שחובה לזמן הוה לי' למימר סופר מברך ברכת זימון ובור יוצא אלא ודאי שאין חובה לזמן וא"כ מה שוב הוצרך ר' יוחנן להשמיענו שאין זימון ביניהם אלא ודאי דר' יוחנן דקאמר אחד יוצא בברכת חבירו היינו שאי אפשר באופן אחר כי אם שיצא בברכת חבירו דלא משכחת לה זימון ביניהם א"כ ש"מ שאם רצו לזמן אין מזמנין:

רש"י ד"ה וליקומו וכו' דקסבר דלא דאורייתא וכו' מלשון דקסבר משמע שיש פלוגתא בזה והיינו משום דת"ק דברייתא לקמן דף מ"ח ע"ב דדריש אשר נתן לך זו הטוב והמטיב וסובר רש"י דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא ולקמן יבואר:

תוס' ד"ה אי הכי וכו' לא גרסינן א"ה וכו' ולענ"ד נראה דלפי דעת הרא"ש ורבינו יונה דלפי מה דמשני שאני התם דאיכא דיעות שוב אפילו חיובא היא בנשים לזימון שפיר יש לקיים גרסת אי הכי דגם המקשה אסיק אדעתא חששא דפריצות אלא דה' סבר שאין כדאי בחשש הזה לאפוקי מהם דבר שהוא חובה. וא"כ בתחלה שהי' סובר דמאה נשי כתרי גברא דמי וליכא בהו שום צד חוב רק רשות לכן הוה ניחא לי' דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא אבל עכשיו שחידוש לו שאני התם דאיכא דיעות וא"כ הזימון הוא חיוב הקשה אי הכי וכו' והי' סובר דחשש פריצות אינו מועיל לאפקועי החוב וא"ב איך תני נשים ועבדים אין מזמנין והלא אם אכלו יחד שתי נשים ושני עבדים כבר איקבעו בחובה ואמאי אין מזמנין והתרצן השיב לו משום פריצותא אפילו דבר שבחוב הפקיעו חכמים מהם והתוס' אזלי לשטתייהו שכתבו בדבור הקדום שגם למסקנא נשים אינן חייבות בזימון רק הרשות בידם אם רצו ולכן כתבו דלא גרסינן אי הכי. ואמנם אמינא דאף לסברת התוס' אכתי יש לקיים הגרסא דבשלמא אם שנים שאכלו אם רצו מזמנין א"כ בשתי נשים ושני עבדים אף בהתוועדן יחד אינם חובה לזימון וע"י מניעת התוועדן אין מפקיעים מהם הזימון שהרי אם רצו יכולין השתי נשים לזמן וכן השני עבדים לכך שפיר חיישינן לפריצותא דלמה יתוועדו הלא גם בהתוועדן אינם רק רשות אבל השתא דמשני שאני התם דאיכא דיעות א"כ איך שנינו נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ונשים ועבדים היינו אפילו שתי נשים ושני עבדים דבהתוועדן יחד איכא דיעות ויהיו יכולים לזמן ועל ידי מניעת התוועדן אי אפשר להם לזמן הי' נראה לו שלא לחוש בזה לחשש פריצות:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}