עריכת הדף "פני יהושע/ברכות/ד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא ואי''' כר"ג ס"ל לימרו כר"ג כו' לכאורה יש לתמוה בגמרא טובא מאי קשיא ליה והא קתני סיפא דמתני' בהדיא דר"ג גופא מפרש טעמייהו דחכמים שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ופשטא דלישנא דמתני' משמע דעיקר מילתייהו אק"ש קאי אלא דר"ג מייתי ראיה מכל הנך דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו'. דליכא למימר דקס"ד דהא דמסיק כדי להרחיק לא קאי אק"ש אלא אהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' והא דאמר ר"ג ולא עוד אעיקר דינא דזמן ק"ש קאי דמצותו עד שיעלה ע"ה ואהא מילתא לחוד מייתי ראיה מכל הנך דמצותן כל הלילה וכשרין מן התורה עד שיעלה ע"ה וה"ה לק"ש. הא ליתא. חדא דמאי ענין ק"ש דתליא רחמנא בזמן שכיבה לכל הנך דכתיב בהו בהדיא כל הלילה. ועוד דאכתי מאי דוחקא דהמקשה לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דמתני' דמשמע כדי להרחיק קאי נמי אק"ש. והנראה לע"ד בזה דהשתא סברת המקשה דלא שייך טעמא דהרחקה כלל לענין ק"ש דאין זה הרחקה להחמיר ולא מצינו הרחקה אלא להחמיר ולא להקל וזה קולא דלפוטרו מק"ש לאחר חצות וא"כ מצינו חוטא נשכר. ולא דמי להנך דמתני' דבהנך חוטא מפסיד. ועוד דמאי סייג שייך בזה שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם כלום דהא ודאי דאף לדידהו אין איסור לקרות לאחר חצות ואם קרא לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ועיין בזה בחידושי תלמידי רבינו יונה בריש מכילתין שהרגישו בזה ורצו לתרץ שעיקר הסייג להפסיד הברכות לאחר חצות להפסידו וגם זה נראה דוחק דלא אשכחן סייג כזה כיון דלא נ"מ מידי אלא לענין שכר דבידי שמים. ועוד שהרי ברכות לא נזכרו כלל עדיין במשנתינו בריש מכילתין וא"כ עיקר חסר. ונראה שמטעם זה לא רצה רבינו יונה ז"ל גופא לפרש כן ומתרץ בענין אחר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאשכחן בשופר ולולב בשבת וסדין בציצית והרבה כאלה ע"ש באריכות. אמנם למאי דפרישית לא הועיל בתירוצו כלום דאכתי לא דמי לכל הנך שגזרו חכמים איסור לתקוע וליטול לולב בשבת וכל הנך ומש"ה מקרי שפיר סייג והרחקה משא"כ הכא בק"ש שאין כאן איסור כלל אף לאחר תקנת חכמים כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. נמצא דלפ"ז מצינו למימר בפשיטות שזו היא קושיית המקשה בעצמו באמרו אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג הכוונה בזה כיון דר"ג מודה דהקטר חלבים וכל הנאכלים כו' דעשו הרחקה ואמרו עד חצות ואפ"ה סובר בק"ש דעד שיעלה ע"ה וע"כ היינו מה"ט דפרישית דלא שייך האי סייג בק"ש כמו בהנך א"כ מקשה שפיר מאי טעמייהו דרבנן לימרו כר"ג וע"ז משני הש"ס שפיר דשייך נמי סייג בק"ש לענין שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואח"כ אקרא ק"ש והיינו כדפרישית בריש מכילתין דודאי מדין תורה אדרבה עיקר זמן ק"ש הוא לאחר שאכל ושתה כפשטא דקרא בשכבך דהיינו סמוך לשכיבה ממש אלא שחכמים עשו סייג והרחקה ואסרו לאכול קודם ק"ש ותפלה וכמו שאפרש בסמוך. וממילא מצינו למימר נמי דמהני תקנתא דרבנן דעד חצות לענין שאף אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן ק"ש אפ"ה משיגיע חצות צריך להפסיק לחכמים ולדידהו כליכא שהות דמי. ועיין לקמן מה שאכתוב בזה במעשה דבניו של ר"ג דר"ג גופא לית ליה האי סייג כנ"ל נכון ודוק היטב:

'''שם''' אי בעית אימא לאפוקי ממ"ד תפילת ערבית רשות קמ"ל דחובה כו' יש לדקדק אכתי היא גופא קשיא האיך שמעינן מהכא דתפלת ערבית חובה ות"ל דאפי' הוי רשות אפי' הכי הרי עבר על דברי חכמים וחייב מיתה משום ק"ש. ואפשר דמלישנא יתירא שמעינא להא מילתא דאי משום ק"ש לחוד לא הוי איצטריך ליה למתני דמ"ש מכל דוכתי כדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ דמשום תפלה איצטריך ליה דאפילו אם כבר קרא ק"ש קודם אכילה אפ"ה חייב משום תפלה לחוד משום דחובה היא. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר התקנה דסייג לא הוה משום ק"ש כלל כיון דעיקר זמנה סמוך לשכיבה אלא עיקר התקנה וסייג היינו משום תפלה לחוד ודו"ק:

'''שם''' אב"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך כו' מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ האי דרשא והקישא אסמכתא בעלמא הוא דהא לכ"ע תפלה מדרבנן. ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר תפלה מדאורייתא מ"מ ענין התפלה וזמן התפלה ודאי לא הוי אלא מדרבנן. אלא דנראה דעיקר הקישא לאו לענין תפלה לחוד איירי אלא דנ"מ נמי לענין עיקר זמן ק"ש דערבית מדאורייתא מתי הוה תחילת זמן חיובא. אי שייך בה זריזין מקדימין כשאר מצות או לא דלרבי יהושע בן לוי עיקר חיוב מדאורייתא היינו סמוך לשכיבה ומש"ה לא שייך ביה זריזות כיון דעיקר מצותה סמוך לשכיבה ממש והיינו מהקישא דקימה דהתם ודאי לעולם הוה זמן ק"ש סמוך לקימה בין מטעמא דזריזות ובין מטעמא דסמוך לקימה וממילא ילפינן מהקישא דה"ה לשכיבה סמוך לשכיבה. ור"י סבר לאידך גיסא דמה קימה שייך ביה זריזין מקדימין ה"ה לשכיבה דעיקר מצוה מדאורייתא הוה זמן שכיבה. ונהי דשייך האי עיקר הקישא לדינא דאורייתא מ"מ השתא מיהא לא שייך פלוגתא דר"י וריב"ל בהא שהרי מתקנת חכמים מיהא ריב"ל נמי מודה שאין זמנה סמוך לשכיבה ממש שהרי צריך לקרות קודם שיאכל אלא דעיקר פלוגתייהו דר"י וריב"ל לאחר התקנה היינו לענין התפלה אי הוי קודם ק"ש או לאחר כך דבכי ה"ג אוקמא אדאורייתא דמר סבר לאקדומי לק"ש טפי עדיף משום זריזות ומ"ס איפכא דאדרבה כל מה שהוא סמוך לשכיבה טפי עדיף היכא דלא חיישינן דאתי לידי פשיעה כנ"ל נכון ודבר זה מסייע טובא למאי שכתבתי לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דכל הנך תנאי דפליגי בזמן ק"ש היינו נמי בהך סברא אי שייך ביה זריזין א"ד סמוך לשכיבה טפי עדיף ופלוגתייהו שייך לאחר תקנת חכמים משום לתא דזמן תפלה כמו שהארכתי בזה לעיל ודוק היטב:

'''בתוס'''' ד"ה אמר ר"י איזה בן עולם הבא כו' והלכה כר"י דברייתא מסייע ליה וכן פוסק ה"ג עכ"ל. אע"ג דאיכא נמי ברייתא אחריתא דמסייע ליה לריב"ל והיינו הך ברייתא דירושלמי שהביאו רש"י ותוס' בריש מכילתין דקתני התם שהיו קורין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כו' עכ"ל. א"כ משמע להדיא דהך ק"ש אינו עיקר והיו חוזרין וקורין אותה לאחר התפלה הרי להדיא דתפלה ואח"כ ק"ש אלא מ"מ כיון דגמרא דידן קאמר להדיא מסייע ליה לר"י משמע להדיא דהך ברייתא עיקר:

'''בא"ד''' ומיהו בסדר רב עמרם כו' ולא נהירא כו' ורב ור"י הלכה כר"י עכ"ל. מה שלא הקשו בפשיטות אפסק דרב עמרם שפסק להדיא נגד סתם הגמרא דמסיק להדיא דברייתא מסייע ליה לר"י וכמ"ש בתחילת הדיבור אלא משום דלא פסיקא להו דאיכא למימר דהא דקאמר מסייע ליה לר"י היינו להך לישנא דקאמר אבע"א קרא וא"כ לא שייך פלוגתא דריב"ל כלל לענין סמיכת גאולה לתפלה אלא בזמן ק"ש גופא פליגי אי הוה קודם תפלה או לאחר תפלה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר מסייע ליה לר"י דק"ש ואח"כ תפלה משא"כ לשנויי להך לישנא דאב"א סברא דפליגי בסמיכת גאולה לתפלה ולרב עמרם הא מילתא דסמיכת גאולה לתפלה תליא בפלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה. א"כ ממילא דלא מסייע ליה כלל כיון דהך ברייתא גופא סברה דתפלת ערבית חובה ואנן קיימא לן כהנך תנאי דתפלת ערבית רשות וממילא דלא בעי למיסמך. אלא דעיקר קושיית התוס' על רב עמרם היינו בהא מילתא גופא כיון דלפירושו ע"כ סבר ר"י דתפלת ערבית חובה א"כ אמאי פסקינן כרב דתפלת ערבית רשות הא קי"ל רב ור"י הלכה כר"י כנ"ל בכוונתן. וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא דבעיקר קושיית התוס' לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י היינו היכא דלא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דאמוראי בתראי משא"כ האי פלוגתא דתפלת ערבית רשות או חובה הא פליגי בה לקמן בפ' תפלת השחר אביי ורבא אביי סבר חובה ורבא אמר רשות וקי"ל בכל דוכתי אביי ורבא הלכה כרבא דבתראי הוא לגבי ר"י א"כ האי כללא עדיף לן טפי. וצ"ע ליישב דברי התוס' בזה:

'''שם''' אמר ר"א אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח כו' ונראה שהכוונה בזה שע"י שיאמר זה המזמור ג"פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע"י כ"ב אותיות הא"ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע ויכוון ג"כ בפסוק פא"י ומשביע לכל חי שהקב"ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמים עד ביצי כנים וכולם מתפרנסים שלא ביגיעה ושלא בצער וכדכתיב לעיל מיניה בזה המזמור עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו א"כ בודאי החי יתן על לבו ויאמר למה זה הבל וריק איגע כל היום לעשות מלאכתי קבע לעסוק בצרכי פרנסה שמכיון שכל הנבראים שאינן אלא לצוותא בעלמא מזמן להם הקב"ה פרנסתן שלא ביגיעה כ"ש שראוי ונכון שיעשה כן לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו שהם עיקר ויסוד העולם שיזמן להם פרנסתן שלא ביגיעה. וכמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך ונאמר ג"כ לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. נמצא שמתוך כך בודאי יעשה מלאכתו עראי ומלאכת שמים קבע כמ"ש חז"ל שכל העושה כך זה וזה נתקיים בידו. וזה שאמר מובטח לו שהוא בן ע"ה וק"ל. והשתא אתי נמי שפיר שתקנו חכמים לומר כל הג' פעמים ביום ולא בלילה סמוך לתפילת ערבית משום שעיקר יגיעות ועמל האדם במלאכתו הוא באותו זמן שאחר תפילת שחרית וכדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. עד אחר תפלת המנחה כנ"ל:

'''שם''' אלא משום דאית ביה תרתי כו' והא דלא קחשיב נמי עוד שלישית למעליותא במה שזה המזמור פותח בתהלה לדוד ומסיים בתהלת ה' והא ודאי מעליותא איכא כמו שכתב התוס' להדיא לקמן דף יו"ד גבי כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו' ע"ש. אלא דבהא איכא למימר דמה שהיה זה המזמור חביב על דוד היינו מאותו הטעם גופא דכתיב ביה א"ב ומשום דאית ביה פא"י וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}