עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/קט"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה וכו' {{ממ|קהלת ח יד}}: 

פרוש: הבל, הינו הבל פה היוצא מהגרון, מגנוחי דקגנח, כל אחד לפי ערכו, צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. 

יש רשע כל ימיו, ומתאנח ונה על העבר; ויש, חס ושלום, צדיק מעקרו, ותוהא על הראשונות, ונה ומתאנח גם כן. 

והנה יש שני חבלים: חבל דקדשה, וכנגדו – דטמאה. והבחירה חפשית, מי שמקדש עצמו מקשר עצמו בחבל דקדשה, ולהפך, חס ושלום, מי שמטמא עצמו מקשר עצמו בחבל דטמאה. 

והנה, הנה והאנחה הוא בחינת מיתה בגוף ונפש. בגוף – כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|ברכות נח:}}: אנחה שוברת גופו של אדם. ובנפש גם־כן – כי ידוע מה שכתוב {{ממ|תהילים קד כט}}: תוסף רוחם יגועון; כי קדם המיתה נתוסף רוחם, ואזי יגועון. 

כמו כן הנה והאנחה, אם תדקדק ותעין בה, איך היא נמשכת אל הגרון, היא בבחינת תוסף רוחם, כי לפי שעה קלה נתוסף רוחו, וכמעט רגע תגוע ותאסף. 

והנה מי שמתאנח ונה על עברות שבידו, ורוצה לשוב בתשובה. אזי באנחה זו הוא נגוע ונאסף מן הרע שהיה בידו, בבחינת: תוסף רוחם יגועון, ונדבק אל הקדשה. 

וכן להפך, חס ושלום, מי שנה ומתאנח על הטוב שבידו, ורוצה לדבק עצמו בטמאה, אזי נגוע ונאסף רוחו דקדשה, ונדבק אל הטמאה. 

וזהו: יש הבל – הינו ההבל פה מהנה והאנחה שהוא נה ומתאנח. 

יש צדיקים – שתוהין על הראשונות, ויוצא הבל מפיהם מהאנחה, 

ומגיע אליהם כמעשה הרשעים – כי נדבקין אל הסטרא אחרא והטמאה. 

ויש רשעים – שנוהים ומאנחים, ומההבל שיוצא מפיהם 

מגיע אליהם כמעשה הצדיקים – כי נפסקין מהטמאה, ונדבקין אל הקדשה. 

והכלל – כי את זה לעמת זה, וצריך להיות לו חיות מחבל מאחד שבשניהם, ותכף שהוא נפסק מחבל זה, הוא נדבק בחבל שכנגדו. 

על כן טוב להרגיל את עצמו להתאנח על מעשיו שאינם טובים, ולכסף ולהשתוקק בתקף אנחתו לשוב להשם יתברך, כי על־ידי אנחה זאת, נפסק מחבל דטמאה, ונתקשר בחבל דקדשה כנ"ל: 

עוד מצאתי מכתב יד החברים מענין זה, ומבאר שם בבאור יותר מגדל מעלת יקרת האנחה דקדשה. כי מבאר שם, שהאנחה שמאנח האדם על עוונותיו או על מעוט השגתו, הוא יותר טוב מכמה סגופים ותעניות. כי בתענית אינו משבר רק הגוף לבד, אבל באנחה משבר כל הגוף, וגם מחליף את הנפש והחיות שלו מרע לטוב. 

כי ההבל של האדם, הוא חבל המקשר הנשמה למקום שרשה, לטוב או להפך, חס ושלום. וכשמתאנח הוא בבחינת: תוסף רוחם יגועון, ואזי נפסק מהחבל שהיה מקשר מתחלה ונתקשר לחבל אחר כפי האנחה וכו', וכנ"ל:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>