עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/כט"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה, מאי חזי דאזל להיכא דמדלי מנה. שקל סכתא דצה לתתא לא על, דלי דצה לעלא על. אמר: האי נמי מתרמיא לה בת מזלה:

האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה וכו':

'''א''' כי לא כל דבור נקרא דבור, כי דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור, בחינת {{ממ|תהילים יט ד}}: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם.

ועקר מה שנתקבל הדבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים. ועל כן כשיש טוב בהדבור, אזי הדבור נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדבור אינו נתקבל:

ואיך עושין הטוב בהדבור, הוא על־ידי שלוקחין הדבור מהדעת, אזי יש בו טוב. אבל כשהדבור בלא דעת, אזי אין בו טוב. בבחינת {{ממ|משלי יט ב}}: גם בלא דעת נפש לא טוב, נפש הוא הדבור, כמו שכתוב {{ממ|בראשית ב ז}}: ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו: לרוח ממללא:

== ב ==

'''ב''' ולהקים ולרומם את הדעת, הוא על־ידי שבח הצדיקים; כשמשבחין ומפארין את הצדיקים, על־ידי־זה נתרומם הדעת. בבחינת {{ממ|דברים לב יא}}: כנשר יעיר קנו, נשרא – דא רוחא {{ממ|כמובא בתיקון ג' מהי"א תיקונים}}, דא בחינת צדיק, בבחינת {{ממ|במדבר כז יח}}: איש אשר רוח בו. יעיר קנו – שהוא מעורר המחין מתרדמותן, מבחינת מחין דקטנות, מבחינת שנה. קנו – דא קנה חכמה קנה בינה {{ממ|משלי ד ה}}, שהם המחין.

ואפלו מלאכים כשרוצים לעשות דבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם, בבחינת: עשי דברו לשמע בקול דברו, אזי הם משבחין ומפארין את השם יתברך תחלה, שהוא צדיקו של עולם, בחינת {{ממ|תהילים קמה יז}}: צדיק ה' בכל דרכיו, ועל־ידי־זה נעשה הדבור, בבחינת: לשמע וכו'.

וזה {{ממ|תהילים קג כ}}: ברכו ה' מלאכיו, הינו השבח שמשבחין תחלה את השם יתברך, שהוא צדיקו של עולם, ואחר־כך על־ידי־זה: עושי דברו לשמע בקול דברו, שעושין הדבור שהוא נשמע ונתקבל:

== ג ==

'''ג''' וזה בחינת בגדים לבנים, הינו תקון הדבור, שהוא בחינת מלכות פה, הוא בחינת בגדים לבנים. כי צריך לשמר מאד את הבגדים, שלא יבזה את הבגדים, רק לשמרן כראוי שלא יבוא עליהם שום כתם ורבב.

וכל מי שהוא גדול יותר, צריך לשמר את הבגדים יותר, כי כל מי שגדול יותר, מדקדקין עמו יותר. ועל כן תלמיד־חכם שנמצא רבב על בגדיו חיב מיתה {{ממ|שבת קיג}}, כי עמו מדקדקין יותר,

כי הבגדים בעצמם הם דנין אותו, בבחינת דינא דמלכותא, כי הבגדים הם בחינת מלכות, כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא {{ממ|שבת קיג.}}, שזהו בחינת מלכות, בחינת {{ממ|תהילים כד ז}}: מלך הכבוד. והם בחינת צדק מלכותא קדישא, שזה בחינת הבגדים, בחינת {{ממ|איוב כט יד}}: צדק לבשתי. והמבזה אותם, נמצא שהוא כמורד במלכות, ואז דינא דמלכותא דן אותו.

ועל־ידי־זה עושה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת נחש משיך לה לגבה ואטיל בה זהמא, בבחינת דם נדה, בבחינת {{ממ|ישעיה סג ב}}: מדוע אדם ללבושך.

וזהו בחינת הכתם והרבב שנמצא על בגדו, שעל־ידי־זה נפרדת בחינת המלכות הנ"ל, שהיא שכינת עזו, מקדשא בריך הוא. ואז {{ממ|ירמיה כה ל}}: שאג ישאג על נוהו – על נוה דילה.

ואז שולטת שפחה בישא, שהוא מלכות דסטרא אחרא, בבחינת {{ממ|משלי ל כג}}: שפחה כי תירש גברתה, שהיא אשה רעה, שהיא בחינת עת רעה, כי יש כ"ח [עשרים ושמונה] עתים, עתים לטובה, עתים לרעה.

וצריך להכניע שפחה בישא, שהיא עת רעה, בבחינת {{ממ|קהלת ט ח}}: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, בכל עת דיקא. בגדיך לבנים, הינו בלא רבב, הינו בחינת טהרת השכינה מנדתה, בבחינת דם נעכר ונעשה חלב {{ממ|בכורות ו: נדה ט}}.

והרשעים בעוונותיהם גורמין אפרשותא בין קדשא בריך הוא ושכינתיה, כי גורמין לה דם נדה, ואז היא נקראת עיר הדמים {{ממ|נחום ג}}, ועל־שם זה רשעים נקראים אנשי דמים.

כי שס"ה לא תעשה תלויים בשס"ה גידים, ששם תהלוכת הדמים. ולפי בחינת לא תעשה שעוברים, כן מעוררים דם נדה להשכינה,

כי כמה מיני דמים יש; בכן צריך להמתיק את הדמים האלו, הינו לתקן הלאוין שהם הגידין, ולהמשיך להם לבנונית, בבחינת: דם נעכר ונעשה חלב.

וזהו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים – בגידיך דיקא, להמשיך להם לבנונית:

== ד ==

'''ד''' ולתקן כל העברות בפרטיות הם רבים מאד, וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו.

בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחינת {{ממ|דברים ד יג}}: ויגד לכם את בריתו, ואז, על־ידי תקון הברית, שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאוין שעבר, ונמשך להם לבנונית.

ועל שם זה נקרא כלליות הגידין שהוא הברית־קדש, שדי, על־שם ששדי ויורה כחץ לבנונית ותקונים לכל פרט ופרט כפי צרכו, ואפלו למקומות הצרים והדקים. כי יש מקומות צרים ודקים שאי אפשר לבוא לשם שום תקון כי אם על־ידי תקון הכללי, שהוא זורק לבנונית ותקונים גם למקומות הצרים והדקים. בבחינת {{ממ|איוב כב כה}}: והיה שדי בצריך – ששדי ויורה תקונין לכל מקומות הצרים.

ועל שם זה נקרא ברית: זהר הרקיע, כי קדם התקון, אזי הרקיע הוא בבחינת {{ממ|איוב כ כז}}: יגלו שמים עוונו. ואחר התקון, אזי מזהיר ומטהר את הרקיע, בבחינת לשון של זהורית, שהוא מלבין עוונותיהן של שס"ה לאוין, ומשפיע לבנונית בשס"ה גידין, בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

כי כל הלבנונית נמשך מן המח, בחינת: ונוזלים מן לבנון – מן לבונא דמחא {{ממ|זוהר פנחס דף רלה:}}. ועל־ידי תקון כלליות הגידין נתרומם המחין, בבחינת: כנשר יעיר קנו. נשרא דא רוחא, שהוא כלליות הגידין, בחינת {{ממ|יהושע ב יא}}: ולא קמה עוד רוח באיש. יעיר קנו – שהוא מעורר "קנה חכמה קנה בינה" מבחינת שנה.

על גוזליו ירחף – שהוא מרחף ומגן על המחין שהיו מתחלה נגזלין, בבחינת {{ממ|משלי כח כד}}: גוזל אביו ואמו, הם המחין, שהם אב בחכמה ואם לבינה.

וזה בחינת {{ממ|ברכות ג}}: תינוק יונק משדי אמו. תינוק, הינו המחין דקטנות, שהוא יונק ונגדל מקטנותו, על־ידי תקון הכללי, שהוא שדי ויורה כחץ.

וזה: אמו, דא כנסיה, כמו שכתוב {{ממ|משלי כג כב}}: אל תבוז כי זקנה אמך. פרש רש"י: כנסיתך, ששם נתכנסין ונכללין כל התקונים:

וזה עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, הינו על ידי תקון הברית, על־ידי־זה עקר ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת {{ממ|שמות יט ד}}: ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. נשרא זה תקון הכללי, שהוא בחינת: ויגד לכם את בריתו כנ"ל, הינו תקון הברית. על־ידי־זה דיקא, ואבא אתכם אלי – שנתקרבו אליו יתברך. כי עקר ההתקרבות להשם יתברך, הוא על־ידי תקון הברית כנ"ל:

== ה ==

'''ה''' ובזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת {{ממ|שם טז}}: לחם מן השמים. הינו על־ידי תקון הכללי, שהוא תקון הברית, שהוא בחינת {{ממ|משלי ל יט}}: דרך הנשר בשמים.

וזה {{ממ|במדבר יא ז}}: והמן כזרע גד הוא – זרע גד, דא טפה חורתא {{ממ|תיקונים תיקון כא נב:}}, הינו בחינת: ונוזלים מן לבנון, שזה בחינת תקון הברית, שבזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת מן, בחינת לחם מן השמים כנ"ל.

כי פרנסה שהוא בטרחא ובכבדות, הוא מחמת שלא תקן תקון הכללי, שהוא תקון הברית. כי מאן דזרק פרורין דנהמא עניות רדף אבתרה, כל שכן מאן דזרק פרורין דמחא {{ממ|זוהר פנחס דף רמד.}}:

וזה לא תאכלו על הדם {{ממ|ויקרא יט כו}} – הינו על ידי הדמים, שהם גורמים לשכינה בחינת דם נדה, בבחינת עיר הדמים, בבחינת: מדוע אדם ללבושך, בבחינת שנמצא רבב על בגדיו, הינו על־ידי פגם הברית, שהוא בחינת פגם כלליות הגידין, שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל, על־ידי־זה: לא תאכלו – הינו פרנסה בטרח.

וזה: לא תנחשו ולא תעוננו – שהם גורמים בחינת נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא, שהיא עת רעה.

וזה: לא תנחשו – שלא לגרם, חס ושלום, נחש משיך לה לגבה וכו' כנ"ל. ולא תעוננו – שהוא לשון עת ועונה, הינו שלא לגרם, חס ושלום, שליטת העת רעה של הכ"ח עתים, וכנ"ל:

וזה שבקש יעקב {{ממ|בראשית כח כ}}: ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש; כי זה תלוי בזה, כי פרנסה תלוי בבחינת בגדים לבנים. וזה {{ממ|ישעיה כג יח}}: לאכל לשבעה ולמכסה עתיק.

ויעקב שהמשיך לבנונית, בבחינת {{ממ|בראשית ל לז}}: מחשף הלבן, על־ידי תקון הכללי, כמו שכתוב {{ממ|שם מט}}: ראשית אוני, נאמר בו {{ממ|שם כה}}: יושב אהלים, הינו בחינת שמים, כמו שכתוב {{ממ|ישעיה מ כב}}: וימתחם כאהל לשבת, הינו בחינת: דרך הנשר בשמים, בחינת זהר הרקיע, בחינת לשון של זהורית, שמלבין עוונותיהן והדמים של שס"ה גידין, בבחינת {{ממ|שם א}}: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:

== ו ==

'''ו''' וכל זמן שלא תקן תקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: מדוע אדם ללבושך, בחינת דם נדה, אזי הדבור אסור, בבחינת {{ממ|תהילים לט ג}}: נאלמתי דומיה, שמאלו הדמים נעשה בבחינת דומיה. כי עקר הדבור תלוי בתקון הכללי, שהוא בחינת: ויגד לכם את בריתו כנ"ל.

וזה בחינת: בתר דשכיב רבי שמעון הוה אמר חד לחברה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך {{ממ|זוהר ויקרא דף עט. ודף קה:}}, כי רבי שמעון היה קשת הברית, בחינת: ויגד לכם את בריתו, הינו כלליות הגידין.

וכשאין תקון הכללי, אזי הדבור אסור, בבחינת: נאלמתי דומיה, בחינת: אל תתן את פיך כנ"ל. ומי שהוא מדבר אז, כשאין תקון הכללי, הוא עובר על: לא תלך רכיל בעמך {{ממ|ויקרא יט טז}}, והוא הולך רכיל מגלה סוד {{ממ|משלי יא יג}}.

אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: פתח פיך. כי כשיש תקון הכללי שהוא קשת הברית, אזי הדבור מתר. כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: דם נעכר ונעשה חלב, בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

וזה {{ממ|תהילים ל יג}}: למען יזמרך כבוד ולא ידם. כבוד, זה בחינת בגדים כנ"ל. שנתלבנין מבחינת: מדוע אדם ללבושך, מבחינת דם נדה. ואז: ולא ידם – כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: ונוזלים מן לבנון כנ"ל. ואז הדבור מתר, בבחינת: פתח פיך:

== ז ==

'''ז''' וזה בחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, הינו כשהדמים מתגברין והם מתיזין להמח, ועל־ידי־זה נלחץ המחין, ועל־ידי לחיצת המחין, רועשין האיברים. כי המח הוא שר צבא, וכשהשונא בא על השר צבא, אזי רועשים כל צבאיו, כי כלם תלויים בו. ואזי השכינה נופלת, חס ושלום, בבחינת {{ממ|עמוס ט יא}}: סכת דוד הנופלת.

ועל־ידי תקון הכללי שמעורר המחין כנ"ל, וממשיך לבנונית להגידין, בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אזי נתרפאת מחולאת הנפילה. ואז: נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל {{ממ|שם ה}}. ואז הדבור מתר, בבחינת: פתח פיך:

וזהו: לא תלך רכיל, ולא תעמד על דם רעך – רעך, הינו המחין, שהם תרין רעין דלא מתפרשין – כשהם אינם עומדים ונתבטלין מלעשות פעלתם על־ידי תגברת הדמים הלוחצים את המחין, על־ידי־זה לא תעבר על: לא תלך רכיל, כי אז הדבור מתר, בחינת פתח פיך ביומוי דרבי שמעון וכו':

== ח ==

'''ח''' וזה בחינת: ואף כי היין בוגד {{ממ|חבקוק ב ה}}. בוגד, הינו בחינת גידין הנ"ל, שעל ידו הולך רכיל מגלה סוד, בבחינת: נכנס יין – יצא סוד {{ממ|סנהדרין לח}}. כי היין הוא בחינת גידין, התגברות הדמים, בבחינת {{ממ|משלי כג לא}}: אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם {{ממ|סנהדרין ע}}.

ועל־שם־זה נקרא תירוש, ולמדו רבותינו זכרונם לברכה מזה {{ממ|יומא עו:}}: זכה – נעשה ראש, לא זכה – נעשה רש. הינו כשלא זכה, שאינו מזכך את הדמים, על־ידי־זה נעשה רש – שאין לו לחם מן השמים כנ"ל. אבל זכה – נעשה ראש, בבחינת מחין, הינו בחינת המשכת הלבנונית מן המחין, בבחינת: ונוזלים מן לבנון כנ"ל:

== ט ==

'''ט''' וזה בחינת משא ומתן באמונה, כי מי שאינו עושה משא ומתן באמונה, והוא משקע בתאות ממון, וגוזל את חברו – אזי הוא מעורר דמים הנ"ל, בבחינת: מדוע אדם ללבושך הנ"ל, וגורם דם נדה לשכינה, בבחינת {{ממ|יחזקאל ז יט}}: וזהבם לנדה. וזהו: דמים תרתי משמע {{ממ|מגילה יד: ועיין חידושי אגדות שבת קלט ד"ה כי כפיכם}}, הינו דם נדה על־ידי הממון.

בשביל זה נקרא גזלה בחינת בגד, כמו שכתוב {{ממ|ישעיה כד טז}}: ובגד בוגדים בגדו, הינו פגם הבגדים הנ"ל, בחינת שנמצא רבב על בגדיו. וזה שתרגם יונתן {{ממ|על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צד}}: בזוזי ובזוזי דבזוזי, הינו בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר הוא חומד יותר:

וזה עקר תקונו של המשא ומתן – שיכון בכל הלוך והלוך, ובכל דבור ודבור, שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה. וזה הוא בחינת תקון הכללי של הדמים,

כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין, בבחינת {{ממ|הושע י יב}}: זרעו לכם לצדקה, בבחינת זרע גד, הוא טפה חורתא, שעל־ידי התקון הזה נתרומם המחין, בבחינת: מחא חורתא ככספא.

ועל־שם־זה נקרא משא ומתן, להורות שיש בו תקון לבחינת בגדים הנ"ל, לבחינת דמים הנ"ל.

משא, זה בחינת {{ממ|תהילים לח ה}}: כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני, שהם השס"ה לאוין הנ"ל, שמתגברין על הראש שהוא המחין, בבחינת: לא תעמד על דם רעך כנ"ל, והוא בחינת פגם הבגדים הנ"ל כנ"ל.

וזה: כבד יכבדו, הינו בחינת מלך הכבוד הנ"ל. כבד, הינו בחינת הדמים, שהכבד מלא דם, שהוא בחינת דם נדה הנ"ל.

ומתן, הוא בחינת תקון הכללי, שהוא הצדקה, בחינת {{ממ|משלי יח טז}}: מתן אדם ירחיב לו. בחינת קשת הברית, שהוא הצדיק, בחינת {{ממ|תהילים לז כא}}: צדיק חונן ונותן. וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|ר"ה ו}}: בפיך – זו צדקה, שאז הדבור מתר:

== י ==

'''י''' והנה הכלל – שצריך לתקן תחלה תקון הכללי, ועל ידי זה ממילא יתקן הכל בפרט. ואף שתקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתקון כל דבר בפרט, עם כל זה מחמת שתקון כל דבר תלוי בהמח, דהינו להמשיך לבנונית מן המח, בבחינת: ונוזלים מן לבנון; ולרומם המח אי אפשר כי־אם על־ידי תקון הכללי, בבחינת: כנשר יעיר קנו כנ"ל, על כן צריך לילך מתחלה אל המדרגה היותר עליונה מזה, דהינו תקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המח, ועל ידי זה נתקן הכל ממילא כנ"ל:

== יא ==

וזה פרוש: האי גברא דאזל בעי אתתא, ולא קיהבו לה. הינו בחינת אשה יראת ה'. הינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ"ל, שעל־ידי־זה נחש משיך לה לגבה וכו', ונעשה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה. וזהו:

ולא קיהבי לה – בחינת שאג ישאג על נוהו כנ"ל.

מאי חזא דאזל להיכא דמדלי מנה – הינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדרגה היותר עליונה, הינו תקון הכללי שהוא למעלה מאשה יראת ה', בחינת {{ממ|שמואל־ב כג}}: צדיק מושל ביראת אלקים, כי הצדיק שהוא בחינות תקון הכללי הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב {{ממ|אבות פ"ג}}: אלמלא מוראה של מלכות. וזהו:

שקל סכתא דצה לתתא וכו' – סכתא הם יתדות ומסמרות, כמו שפרש רש"י. הינו בחינת דברי תורה, כמו שכתוב {{ממ|קהלת יב יא}}: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות.

דצה לתתא – הינו בחינת מדרגות התחתונות, כשאין תקון הכללי, בחינת: בתר דאסתלק רבי שמעון, שאז הדבור אסור. וזהו:

ולא עאל – הינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה כנ"ל.

דצה לעלא ועאל – הינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תקון הכללי, שאז הדבור מתר.

הינו שהראה להם, שאי אפשר לתקן הדבור כי אם על־ידי שבח הצדיקים, שהוא תקון הכללי להדבור, והוא הדין כל הדברים אי אפשר לתקן, כי אם על ידי תקון הכללי, כדי להרים את המח שמשם נמשך כל הלבנונית כנ"ל. וזה:

האי נמי אתרמיא לה בת מזלה, הינו בחינת המחין, בחינת ונוזלים מן לבנון.

הינו שתפס להם לדגמא את הדבור, והראה להם, שאי אפשר לתקן כי אם על־ידי תקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר: אל תתן את פיך וגו', וזהו: דצה לתתא וכו' כנ"ל.

וכמו כן כל הדברים, צריך לתקן על־ידי תקון הכללי השיך לו. כגון משא ומתן – על־ידי צדקה,

וכן כלם צריך לתקן כל דבר על־ידי תקון הכללי השיך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה אי אפשר כי־אם על־ידי תקון הכללי כנ"ל.

וזה בחינת: האי נמי אתרמי לה בת מזלה, בחינת: ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמחא כנ"ל {{ממ|משלי י}}:

כס'ף נבח'ר לשו'ן צדי'ק: {{ממ|באור זה הענין ומה שיכות יש לפסוק זה להתורה הנ"ל יתבאר במקום אחר}}:

== יב ==

{{ממ|שיך לאות ח}}:

ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחינת: יין כי יתאדם, שאחריתו דם, בחינת: נכנס יין – יצא סוד כנ"ל. עם כל זה רפואתה על־ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי,

כי העינים הם בחינת שערות. כי שבעה גלדי עינא {{ממ|בהקדמת התיקונים יב ובתיקון ע}} הם בחינת {{ממ|שופטים טז יט}}: שבע מחלפות ראשו, והם בחינת המחין, כי השערות הם מותרי מחין, ועל כן הם בחינת שבע מחלפות וכו', בחינת שבע מדות, שחולפין ועוברין במחשבה שבמח. כי המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח. וזה: שבע מחלפות ראשו – לשון חלף ועבר כנ"ל.

וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה, שהיא שבעה גלדי עינא. ועל כן שמשון שפגם בשבע מחלפות ראשו, נאמר בו {{ממ|שם}}: וינקרו פלשתים את עיניו.

ועל־כן על־ידי שבעה גלדי עינא, מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו, שהם השערות, בבחינת {{ממ|דניאל ז ט}}: ושער ראשה כעמר נקי, בבחינת לשון של זהורית, שהוא מלבין האדמימות של השס"ה גידין, בבחינת: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. נמצא שנתתקן על ידי זה האדמימות, שהוא בחינת דם נדה כנ"ל.

וזה בחינת {{ממ|תהילים קיח ה}}: מן המצר קראתי יה, אותיות צמר. כמובא בכונות, עין שם והבן:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>