עריכת הדף "הפלאה/כתובות/קי/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא''' כתוב בספר בן סירא לכאורה כיון דמייתי הכא משום שינוי וסת כשמואל לא הוי צריך אלא הא דכל ימי עני רעים דהוא פסוק במשלי סימן ט"ו ופירש"י שם אפילו בשבתות וי"ט כדשמואל ואפשר דהא דמשמע אפילו שבתות ויום טוב הוא מריבוי דכל וכדאמרינן כה"ג בסוף עירובין דף צ"ו דכל מרבה שבתות ויום טוב ומצינו ג"כ בפ"ק דברכות דדרש בן זומא כל ימי לרבות הלילות וחכמים אומרים כל לרבות ימות המשיח אלא דהכא א"א לומר לרבות הלילות דא"כ מאי מוסיף בן סירא וא"א לימות המשיח דהא אמרינן בפסחים דף נ' ולא יהיה עוד כנעני אין כאן עני ואף דאמר שמואל בשבת דף ס"ו כי לא יחדל אביון אפילו לימות המשיח צ"ל דעני גרע מאביון כדאיתא בב"מ דף קי"א ע"ב להקדים עני לאביון ע"ש:

'''פירש"י ''' הכל מעלין וכו'. ולישב עמו בירושלים. ר"ל דדוקא כשרוצה לקבוע שם דירתו משום ישוב ירושלים אבל לעלות ע"מ לחזור א"י לכופה ואפילו ברגל דהרי הכתוב אומר יראה כל זכורך אף שמצינו באלקנה שעלה הוא וביתו היו מרצונם והיינו דלא הוצרך לפרש כן ברישא במעלין לא"י משום דמילתא דפשיטא הוא דלקבוע דירה שם דלא מצינו בתורה חיוב עלית א"י דהרי אפילו ברגל כתבו התוס' דבח"ל א"צ לעלות כמ"ש בפסחים דריב"ב לא עלה משום שהיה בח"ל וכן איתא בריש גיטין בח"ל דלא שכיח עולי רגלים וע"כ לקבוע דירה ומשום ישוב א"י ועיין בגיטין דף מ"ד ע"ב משמע דיכול לכוף עבדו אפילו מא"י לח"ל כשדעתו לחזור ע"ש ע"כ דכולי מתניתין מיירי לקבוע דירה שם ועיין באה"ע סימן ע"ה דאם חזר צריך ליתן כתובה ועיין קונטרס אחרון:

'''שם ''' בד"ה לאתויי עבדים אם היה לו ע"ע. נראה מה שנדחק בזה דהא ע"ע אינו אלא בזמן שהיובל נוהג היינו משום דבעבד כנעני ס"ל דדוקא אם ברח אין מוציאין דהכי משמע קרא אשר ינצל אליך וגו'. ותו דכיון דתני מעלין כ"ש דאין מוציאין. ועוד נראה דהא לכאורה קשה לשיטת רש"י ה"ל לפרש גבי הכל מעלין לירושלים לאתויי ע"ע בשלמא א"נ בעבד כנעני יש לומר כמ"ש התוס' בד"ה ואין הכל וכו' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים אבל בע"ע קשה ונראה דמאן דתני עבדים בהדיא היינו דתני במתניתין אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים והיינו בתר בבא דירושלים א"כ תני בהדיא עבדים אף בירושלים. ולפ"ז ממילא מתורץ דמשום הכי לא מפרש עבד כנעני כיון דעל כרחך צריך לומר דא"א רוצים שיהיו עבדים בירושלים מדלא קאמר ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח לירושלים א"כ ע"כ הא דתני עבדים במתניתין היינו ע"ע ועמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם ועיין בר"ן שכתב דהראב"ד מפרש בעבד כנעני שכופה את רבו להעלותו עמו נראה דמפרש דאם האדון עלה ורוצה להניחו שם בח"ל שיעבוד שם עבודתו שיש לו קרקעות בח"ל הוא יכול לכופו שיעלהו עמו שם. ומדברי הר"ן שם לא משמע כן:

'''תוס' ''' ד"ה ה"ג ור"ת פי'. נראה דלא ניחא ליה כפירוש הרר"י דקשיא ליה דלמה כשאינו יכול למכרו רצה רב אמי להפקיעו נהי דא"י להוציאו מא"י מ"מ ישאר שם בתורת עבדות כיון שיכול למוכרו מדינא אלא שאין קונה וממילא אם יהיה לעבד מעות באופן מה שיהיה יהא מה שקנה עבד קנה רבו ולמה לשחררו ולכתוב שטרא אדמים הא ממילא יהיה הכל שלו ותו דכיון שיכול למוכרו מדינא ה"ה עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דהרי יכול ליתנו בטובת הנאה לאחר וכשימצא פ"א איזה קונה ימכרנו והמשמעות דס"ל לר"ת כדברי הרמב"ם ז"ל דהוא פטור מעבדות לגמרי רק שיש לו חוב עליו ולפ"ז יש לומר דאסור בשפחה ובבת חורין ומצוה לשחררו כמו בחצי עבד וחצי ב"ח דכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר אדמים והיינו דכפה אותו דאם לא יכתוב לו גט שחרור כדינו יפקיענו מעבדות ויפסידנו אפילו מהחוב ונראה דלהרר"י צ"ל דכמו שלא היה יכול למכרו ה"נ לא היה העבד יכול לפרנס את עצמו וס"ל כרשב"ג בגיטין דף י"ב דיכול העבד לומר לרבו או פרנסני או הוציאני לחרות דעל עבד אין מרחמין כל כך ולכך כפה אותו דיפסידו החוב ובזה א"ש הא דלא קאמר הכא רבותא טפי דכשאינו מוצא למכרו כיפינן ליה לשחררו משום דלפמ"ש זה אינו אלא כשאין יכול לפרנס עצמו ודוקא לרשב"ג ולא פסיקא ולא דמתניתין כרשב"ג ותו דמשמע דלא אתיא כוותיה מדקאמר לאתוי מנוה הרע לנוה היפה ולרשב"ג לעיל ליכא רבותא בזה א"כ לא כיפינן ליה לשחררו אלא דקמ"ל הא גופא דיכול למכרו דלא כר"ת וק"ל:

'''והנה ''' הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות עבדים וש"ע סס' ס"ח פסקו כשיטת ר"ת דכופין אותו לשחררו והוא מוכרח לפי שיטתם דהם פירשו לאתוי עבדים היינו עבד כנעני כמפורש שם ברמב"ם וש"ע א"כ קשיא להו דל"ל סיפא דאין מוציאין לענין עבדים דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין לכך צ"ל דמעלין יכול למוכרו למי שיעלה כמ"ש ברמב"ם וש"ע שם אבל בברח אינו יכול למכרו וצריך להוציאו לחירות. ונראה עוד מדברי הרמב"ם וש"ע דאם האדון עמו בא"י ורוצה לצאת לח"ל צריך לשחרר העבד כמו בברח לא"י כמשמעות דבריהם דברישא דאין מעלין כתבו או ימכרנו ובסיפא לא כתבו כן והיינו דנפקא להו מלשון ואין מוציאין דמשמע כן והא דקאמר לאתוי עבד שברח לאו דוקא אלא לשון הברייתא בגיטין נקט. ושמעתי מכבוד אמ"ו הגאון זללה"ה פי' על מה שפירש"י בחומש פרשת חיי שרה בפסוק ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי "אלי" חסר כתיב שהיתה לו בת לאלעזר והיה מחזיר עילה להשיאו בתו וכו' ע"ש ודקדק דזהו הרמז היה ראוי לכתוב בפרשה שלמעלה כשאמר אלעזר לאברהם כדכתיב ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה וגו' ושם נאמר מלא ומאי זה ענין לסיפור הדברים לפניהם שרצה לתת לו בתו ואמר לו בני ברוך וכו' ותירץ ע"ז שכונת אלעזר למצא עילה זו שידע שלא ישא בתו שהיא שפחה וע"כ צריך לשחררה ואמרינן בגמרא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו ולכך אמר ההשב אשיב את בנך שמה נמצא שיוצא מא"י לח"ל וכתיב ויתן לו את כל אשר לו ופירש"י שנתן ליצחק שטר מתנה על כל אשר לו נמצא גם העבד בכלל וראיה לדבר כשראתה רבקה את יצחק אמר אלעזר הוא אדוני והיינו משום שנתן לו הכל נמצא כשיצא יצחק לח"ל יצטרך לכתוב גיטא דחירותא לאלעזר ובתו כי לא ירצו לצאת וא"י למכרם וכמ"ש לעיל דממילא יוצאים לחירות וא"כ בל"ז לא מתקיים עשה דלעולם בהם תעבודו מוטב שישחרר בא"י וישאנה וזהו שסיפר העבד להם להחזיק הדבר בהחלט שלא יבא יצחק לח"ל דהא משום טעם זה לא רצה לישא בתו. ודוק:

'''ונראה ''' לענ"ד דלדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל למאן דתני עבדים בהדיא במתניתין היינו עבדים כנענים ע"כ לאו בסיפא דנקט אחד אנשים ואחד נשים ונקט נמי ועבדים דא"כ הוא קאי על ירושלים ג"כ ולמה לא קאמר לאתוי עבד שברח לירושלים ולא שייך תירוץ התוס' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים דהא תנינא אחד עבדים כמ"ש לעיל לפירש"י ואפשר לומר דאין מוציאין וכו' דהיינו כשצריך לשחרר כשיוצא כמ"ש לעיל זה לא רצו להיות בירושלים עבדים משוחררים דעכ"פ אינם מיוחסים כמ"ש התוס' ומותרים בפסולים ומתערבים בהם אבל עבדים גמורים לא חשו ע"ז דאטו מי יעבוד אותם בירושלים וגם אין להם חתנות כלל א"כ ברישא דמעלין היינו שמוכר אותם או עולה עמו לא חשו ע"ז בירושלים אבל אין מוציאין לשחרור חשו ע"ז. ומיהו יותר נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמאן דתני עבדים במתניתין בהדיא היינו ברישא גבי א"י לבד מדלא כתב הך דינא דעבד שברח בירושלים או אם מעלה לירושלים משמע דבירושלים אין אנו רוצים בעבדים כלל כמ"ש התוס'. וק"ל:

'''בגמרא ''' ת"ר הוא אמר לעלות וכו' היא אומרת לצאת וכו'. קשה דל"ל סיפא דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין דבמתניתין משני לאתוי עבד שברח וכו' וזה לא שייך בברייתא ומה"ט קאמר לעיל איידי דתני רישא כפירש"י. ונראה דיש לומר דהא גופא קמ"ל דלא נימא דלצאת גריעא טפי ולא סגי בהא דתצא בלא כתובה אלא דהוי דינה כמורדת דאינו מגרשה ופוחתים לה ז' דינרי בכל שבת ומפסדת אפילו בלאותיה ולר' יוסי אפילו נכסים שנפלו לה וכן להיפך והוא אמר לצאת מוסיפין כמורד וחייב במזונות ומוסיפין לה ג' דינרי' בכל שבת משא"כ לעיל במתניתין דלא נקט דין גט וכתובה כלל צ"ל איידי. ולפמ"ש לעיל דבא"י יש לומר דכיון דע"כ מיירי באירס דאל"ה בל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה א"כ יש לומר דס"ד דהוי כמתנה עוד נלענ"ד דיש לומר דהא ע"כ צ"ל בהא דאין מוציאין מא"י אף דבל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה אפילו בא"י עצמה וצ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס אשה בא"י דבכה"ג כתבו התוס' לעיל בשם התוספתא שכופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וקמ"ל דבא"י אינו כופה אותה וצריך לגרש וליתן לה כתובה ולפ"ז יש לומר דהכא גרע טפי מהוא אומר לעלות דמיירי ששניהם מח"ל ודרים שם דכיון שהיא מא"י ונתראסה לבן ח"ל ה"ל כאלו התנה שתלך עמו והיכא דהתנה התנאי קיים דלא ה"ל כמתנה ע"מ שכתוב בתורה כיון שאין מפורש בתורה והא דאמר לעיל ואין הכל מוציאין לאתוי עבד שברח היינו על רבויא דהכל כמו ברישא דהכל מעלין לאתויי מאי והא דלא אמר גבי אין הכל מוציאין מירושלים לעיל הכי משום דכבר נשמע זה דלא ה"ל כמתנה בפירוש מרישא דמיירי ע"כ בהכי כנ"ל דאין סברא לחלק בזה בין א"י לירושלים ומה"ט נמי לא משני דהכל אין מוציאין מא"י דהכל לאתוי מנוה הרע לנוה היפה בכה"ג דאירס בא"י דמילתא דפשיטא דאין לחלק דמשום נוה היפה ה"ל כהתנה ועמ"ש לקמן בלשון התוס' ד"ה היא אומרת וכו' וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה הוא אומר לעלות אינו נוהג בזמן הזה. והא דאמר ביבמות דף ס"ד שאין ישיבת ח"ל עולה משום דעוון ח"ל גורם יש לומר אף בזמן הזה דכבר כתבתי בחידושי גיטין והבאתי לעיל בריש מכילתין דף ג' דכל אונס אינו טענה אלא כשהעיכב הוא מחמת האונס אבל אם אינה רוצה לעשות אין טענת אונס שאם היה רוצה לא היה אונס ע"ש א"כ ה"נ כיון שאינו עולה משום חן מקומו וארצו ולא מחמת פחד סכנה עון הוא בידו וכדקאמר לעיל דף ע"ה אמרינן המצפה לראותו וגם לפמ"ש בשם הר"ת דאין מצוה עכשיו הוא ע"ד שאמרו חז"ל בריש שבת שהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה דמוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור. וכן ביפת תואר שהתירה התורה נגד היצה"ר וכן בכמה מקומות ואעפ"כ מצינו שנענש עליו דהיה לו להתגבר יצרו ולא היה עושה איסור כלל ה"נ אף דאין מצוה משום שיבא לידי קלות במצוה באיסור חמור התלויות בארץ עבירה היא כנראה לע"ד ודו"ק:

'''תוס' ''' ד"ה היא אומרת וכו' תימא וכו' ויש לומר דהכא אפילו וכו'. לכאורה תמוה דהא משמע לעיל במתניתין דממדינה למדינה אפילו הוא אינו יכול להוציאה מנוה רעה לנוה יפה וכ"ש היא. ונראה משום דבל"ז צריך להבין הא דלא הקשו לעיל על הוא אומר לצאת וכו' וצ"ל כנ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס בא"י ויותר נראה דס"ל להתוס' דמשכחת בעיר אחת שעומדת על הגבול כמ"ש התוס' בריש גיטין גבי עכו שחציה בא"י ובזה בודאי היה יכול לכופה באותו עיר עצמו אלא משום קדושת ארץ ישראל ולפ"ז יש לומר דס"ל דבכה"ג שיש לו שני בתים בעיר א' יכולה לכופו מנוה רע לנוה יפה ואפילו לרשב"ג כמ"ש הב"ח בשם רש"ל דלא שייך בזה שנוה יפה בודק ע"ש:

'''שם ''' בגמרא שכל הדר בא"י. שמעתי להקשות דלשון דומה משמע שבאמת אין לו אלא דומה כמי שיש לו והדר קאמר וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו משמע דבאמת יש לו אם כן העלה ח"ל יותר במעלה ח"ו וע"פ פשוטו נראה דלק"מ דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהיה קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כ"א במצות דירת א"י והלא כתיב אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' כי אני ה' אלקיהם ונאמר בהרבה מצות אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וגו' אם כן כל המקבל עול תורה ועול מצות הוא אשר יש לו אלוק'. וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות אלא שאמר במעלות א"י דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוק' כדכתיב לתת לכם וגו' וכל הדר בח"ל אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצות ובאמת יש לו אלוק" מ"מ כיון שדר בח"ל הוא דומה כמי שאין לו אלוק'. והטעם בזה נראה מפני שא"י כתיב בה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה ונאמר במקום המקדש וזה שער השמים שכל הארצות ניתנו תחת המזלות כדכתיב אשר חלק ה' לכל העמים שהם מקבלים מהשי"ת ומשפיעים א"כ הם ניזונים ע"י שליח כמו שיבואר לקמן אבל ארץ ישראל מושפעת מהשי"ת בכבודו ובעצמו. והוא שאמר שלמה בתפלתו והתפללו דרך ארצם שאף בהיותינו בשאר ארצות כלנו מכוונים לבבנו לבית קדש קדשים כדאיתא במשנה כדי שיומשך השפע עלינו מן השי"ת. והנה מצינו ביעקב אבינו ע"ש כשעלה מחרן לא"י קראו הקב"ה אל כדאיתא במגילה מנין שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל וגו'. שהרי כשעלה לא"י נתעלה וקרא השי"ת שם אלהותו עליו (ואפשר לומר מה שאמרו חז"ל משחרב בית המקדש די לעולם שישתמשו בשני אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה ובא"י הוא שלימות שם הויה הרי שנשלמו אותיות וה' ועם שם אל הם אותיות אלו') וע"כ אנו מתפללים דרך ארצינו להעלות תפלתינו בחסד אל כל היום ונאמר בתהלים נ"ה ישמע אל ויענם וכמ"ש בחידושי תורה בפסוק מה אקוב לא קבה אל. ויש לפרש דהיינו דקאמר דוד המלך ע"ה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב היינו שם אל שנקרא אל אלקי ישראל וע"ז אמר ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך ששם הוא שם אל. ולפי מה דאיתא לעיל דף ע"ה דחד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו יש לפרש הפסוק הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר שנתעלה בעליית א"י שזכה להקרא בשם אל ואז עדיף כתרי מנייהו הרי פעמים והוא שלש מעלות יותר משהיה הוא עצמו בח"ל וכל זה ע"י שחל עליו שם אל (ויש לרמז שלכך קראו השי"ת ליעקב בעלותו לא"י שם ישראל שישראל עם האותיות עולה מספר תקמ"ו והוא גימטריא ג"פ יעקב עולה תקמ"ו לרמז שנתעלה עוד שלשה מעלות מכשהיה לכך נתוסף על שם יעקב גם ישראל) ויש לפרש בזה פסוק בישעיה ס"א תחת בשתכם משנה וגו' ולכן בארצם משנה יירשו ור"ל תחת שהיה לכם לבושה דאחד מא"י חשוב כשניכם בח"ל ע"כ בעלותכם לא"י יהיה חשובים כשנים מהם וזה משנה יירשו וכעין זה מצינו גבי אברהם כשאמר לו השי"ת לעלות לא"י אמר לו ואעשך לגוי גדול וגו' עיין פירש"י זה שאומרים אלקי אברהם הרי שבעלותו לא"י ייחד השי"ת בשם אלקותו עליו ונכלל בכל הג' אבות כפירש"י שם יכול יהא חותמים וכו' ועיין מ"ש בדף ע"ה גבי משה רבינו ע"ה שג"כ נתעלה כן ולפמ"ש לעיל דענין זה הוא משום ששאר ארצות הם תחת המזלות לכך דומה כמי שאין לו אלהי יש לפרש מה שאמר לבן ועתה הלך הלכת כי נכספת לבית אביך למה גנבת את אלקי מפני שהיה יכול לומר שהלך כדין אף שהיה עבד לו הא הכל מעלין לא"י אפילו עבד ונאמר לא תסגיר וגו' בעבד שברח מח"ל לא"י אבל הטעם הוא מפני שבא"י דומה כמי שיש לו אלוק' א"כ למה גנבת את אלהי כידוע שהתרפים היו בדמות המזל שתחתיו והיה עובד אותו ובחידושי תורה כתבנו בזה פירושים נאים ואין להאריך עוד כאן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}