עריכת הדף "הפלאה/כתובות/יג/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''מתניתין ''' היא אומרת מ"ע אני וכו'. לכאורה לפי מאי דמשני לעיל דטעמא דר"ג דנאמנת משום דאית לה חזקה וכ"ש לפמ"ש התוס' לעיל דלר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה ליכא למימר טעמא דמיגו אלא טעמא דחזקה קשה לדעת הרא"ש לעיל דף ט' ע"ב דמ"ע לא שכיחא אפילו לר"ג א"כ הא קי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ולא נשאר אלא ברי ושמא ובשלמא במתניתין דלעיל שאומרת משארסתני נאנסתי אין קושיא דלמה נאמנת לר"ג דהא כתבו התוס' לעיל דף ט' ע"א ד"ה ואב"א וכו' דרצון הוי רוב נגד אונס א"כ ניחוש לרצון. זה אינו דכבר תרצנו לעיל בדף ט' ע"ב תוס' ד"ה אי למיתב וכו' דלגבי רצון הוי ליה אינו יודע אם פרעתי ע"ש אבל הכא קשה. מיהו הרא"ש כתב לעיל בסוגיא דפתח פתוח בשיטת הר"ר יונה דהא דלא חיישינן לרצון במתניתין דלעיל היינו משום ברי וחזקת כשרות דידה. וצריך לומר דס"ל דחזקת כשרות עדיפא מרוב רצון דלאו רוב גמור הוא לכך מהני ברי דידה. א"כ יש לומר בדוחק דהכי נמי חזקת הגוף עדיפא מרובא דמ"ע לא שכיחא. אך הנראה יותר לפי מאי דמוקי רבא מתניתין דלעיל ביש שהות אחר הנשואין דאמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ יש לומר דגם מתניתין זו מיירי ביש שהות וא"כ אפילו נימא דמ"ע לא שכיחא מ"מ כיון דאפילו אם אינו כדבריה מסתמא היה אחר הנשואין משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ עכ"פ ליכא רובא להפסידה כתובתה. וממילא דנאמנת לומר מ"ע אני משום חזקה דגופא. ודוק ועיין קונטרס אחרון:

'''בגמרא ''' בשלמא ר' אלעזר לא אמר כר' יוחנן וכו'. לכאורה כיון דס"ל לר"א כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום אין הקושיא אלא לימא במאתים ולא כלום ואין הלשון כר' יוחנן מדוקדק. ולכאורה היה נראה לפרש דהוי ' יוחנן מ"ט לא אמר כר' אלעזר סבר כנסה בחזקת בתולה וכו'. לכאורה קשה מכאן על פירוש ר"ח דס"ל מ"ע פתחה נעול ולפמ"ש לעיל בהא דאמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן משום חזקה אין אדם טורח דהיינו אפילו למ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. מ"מ כיון דנאמן שהיא משקרת ממילא יכול לטעון שמא זינתה תחתיו ברצון אע"ג דהוי ליה ספק ספיקא כמ"ש התוס' לעיל דף ט' ד"ה אי למיתב וכו'. אי נמי דהוי איני יודע אם פרעתי כמ"ש שם בדבריהם. מ"מ כל זה אינו אלא בברי ושמא אבל אם ידוע שהיא משקרת וליכא ברי יכול לומר שמא זינתה ברצון וא"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי בברי כדמשמע מלשון לא כי וטענתייהו במנה ולא כלום וטעמא דר"ג משום דלית ליה חזקה אין אדם טורח כדס"ל לרב אשי לעיל. א"נ משום מיגו דנבעלה עד שלא נתארסה ור' יהושע לית לית מיגו משום דשור שחוט לפניך כדאיתא לקמן בריש פרק ב'. וצ"ל דפשיטא לר' יוחנן דאמרינן חזקה אין אדם טורח לכ"ע. וגם מיגו דנבעלה קודם אירוסין יש לומר דס"ל דאינו מיגו גמור כמ"ש התוס' לעיל דף ט' דמ"ע אין גנאי לה כלל. גם יש לומר דה"ל מיגו להוציא כיון שהוא טוען ברי ודוק:

'''במתניתין ''' ראוה מדברת וכו' וכהן הוא וכו'. לעיל דף י"ב ע"ב פירש רש"י וכהן הוא מיוחס הוא. לולי דבריו ז"ל נלע"ד דיש לפרש כמשמעו כהן ממש כדמשמע בברייתא דלקמן במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה וכו' הולד שתוקי ומפרש מדין כהונה וטובא קמ"ל דאסורה לזה הכהן עצמו אם הוא אומר כדבריה ורוצה לישא אותה ולא מהימן לר' יהושע. ונקט בכה"ג דלהכשירה לכהנים דעלמא צריך לומר שאין זה שאומרת עליו איש פלוני הוא לפנינו. דאל"כ ע"כ צריך לשאול אותו דקי"ל דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר ואם הוא מכחיש הוי ליה ברי וברי ואינה נאמנת אף לר' גמליאל. כמ"ש הרא"ש והר"נ לקמן גבי ארוס וארוסה (ודברי הטור בזה צ"ע כמו שכתבנו בחידושי אה"ע) וכ"ש ברוב פסולין דרובא עדיף וכ"ש בסיפא לגבי הוולד נאמן האב לכ"ע כדקי"ל באה"ע סימן ד' דהאב נאמן לומר שאינו בנו. ואם הוא מודה מ"ט דר' יהושע דהא יליף לקמן בברייתא משבויה ובשבויה גופא עד אחד נאמן וע"כ צריך לומר שאינו לפנינו. ובאמת מלישנא דמתניתין דקאמר איש פלוני ולא קאמר סתם כהן הוא משמע דיכולין לחקור אותו כדאמרינן בכה"ג במסכת דמאי פרק ד' משנה ה' מאיש פלוני הרי זה נאמן ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ שאינה נאמנת להנשא לו אם הוא כהן כדקי"ל בשבויה המעיד באשה לא ישאנה אף דקאמר לקמן דף י"ד חדא הא קמודה ועוד הא אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג משמע דהיכא דמודה מותרת לו אפילו לר' יהושע. יש לומר דהתם לאו לענין יוחסין מיירי אלא באיסור סוטה לבעלה וגם כבר היתה ארוסה לו ודמי להא דאמרינן לקמן דף כ"ב ע"ב בשנים אומרים מת דהיכא דניסת לאחד מהעדים והיא גם כן אומרת ברי אין להוציאה. משא"כ באיסור כהונה הדין כמו בשבויה דאין בעלה נאמן עליה. וכן איתא להדיא ביבמות ר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב בניסת לאחד מעדים ואמרה ברי לי דאיסור כהונה שאני. וכ"ש הכא דלכתחלה שאינו נאמן לישא אותה. וכמו שיבואר עוד לקמן דף י"ד. ומלשון הפוסקים בהך דינא משמע בהלך לו ואינו לפנינו. ובאמת השמיטו לשון איש פלוני ונקטו סתם כשר הוא. וכן נלע"ד דצריך לפרש מתניתין כן לדעת הגאונים שהביא הרמב"ם בהלכות גירושין דכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין לקידושין א"כ לרב אסי דמפרש נבעלה כיון דנבעלה לפני עדים ניחוש לקידושין. משא"כ לפמ"ש דמיירי במודה לענין אם היא מותרת לו כיון דשניהם מודים אין לאוסרה משום שמא נתקדשה אפילו לר' יהושע דלא החמיר אלא לענין יוחסין. וכן משמע בקידושין דף ס"ג ע"ב. ודוק: ועמ"ש לקמן דף כ"ב ע"א:

'''עוד ''' נראה דנקט בסיפא וכהן הוא לאשמעינן דאם בת כהן היא דאינה נפסלת מתרומה דבי נשא ולא חיישינן דמעוברת מישראל וקי"ל ביבמות דעובר מישראל פוסל את אמו לאכול בתרומה וכ"ש לאחר שנולד דזרעה מישראל פוסלה מתרומה. ובזה א"ש משמעות ברייתא דלקמן ע"ב דקאמר בד"א בעדות אשה שבגופה אבל בעדות אשה שבבתה דברי הכל הולד שתוקי. ומפרש הש"ס שמשתקין אותו מדין כהונה ופירש רש"י בדבור המתחיל מדין כהונה שלא יעבוד עבודה ויאכל תרומה. א"כ בעדות אשה בבתה דלא שייך עבודה ע"כ לענין תרומה. משמע להדיא דעדות אשה בגופה היינו אפילו לענין תרומה דומיא דסיפא. והטעם נראה בזה משום דנהי דבתה אסורה לאכול בתרומה משום דאינה מיוחסת אחריו. מ"מ אינה פוסלת את אמה דעכ"פ אינה זרע מישראל. ובאמת רבותא גדולה היא דלפמ"ש התוס' לקמן בד"ה השבתנו דהא דנאמנת ברוב פסולין הוא משום חזקה דאשה בודקת ומזנה א"כ לענין תרומה דרוב ישראל הם ומיעוט כהנים ולא שייך בודקת ומזנה אלא לענין פסולין. אבל לענין ישראלים כשרים לא שייך זה. א"כ לכאורה היה הדין נותן שלא תאומן לומר לכהן נבעלתי אלא דיש לומר דלא הוצרכו התוס' לחזקה דבודקת ומזנה אלא לענין יוחסין אבל לא לענין תרומה דהא איכא מ"ד לקמן דף ל"ז דס"ל דשבויה אוכלת בתרומה. ואפילו לחכמים דפליגי שם. מ"מ לא שייך מעלה עשו ביוחסין. ותו דלפמ"ש לקמן דמעוברת אין צריך לחזקה דבודקת ומזנה אפילו ברוב פסולין משום דהרוב הוא ספק. דילמא אזלא היא לגביה וחזקה דידה היא ודאית. ושפיר קמשמע לן דנאמנת אף לתרומה ונלע"ד דבזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דלמה נקט לשון מעוברת. ועמ"ש לקמן בזה. ולפמ"ש א"ש דטובא קמ"ל דנאמנת לומר מכהן נתעברה ואין העובר פוסלה מתרומה דבי נשא. כדקאמר בברייתא במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה דמיירי לענין תרומה למאן דמכשיר בבתה ובהיא גופה לא פליגי. ודוק:

'''פירש"י ''' ד"ה בשלמא לזעירי וכו' מדברת להודיעך כחו וכו'. ולפ"ז הא דקאמר לקמן בשלמא דזעירי היינו דקתני תרתי לסתר או לחורבה. צריך לומר נמי לסתר להודיעך כחו דרבי יהושע. ולחורבה להודיעך כחו דרבי גמליאל. ויש לדקדק דה"ל למינקט בברייתא מעוברת כמו במתניתין דהוי רבותא טפי לר"ג מחורבה. דאין כל כך ודאי שנבעלה. והתוספות כתבו בד"ה חדא להכשיר וכו' וצריכי וכו' יש לדקדק דלא כתבו כן לעיל לזעירי. תו יש לדקדק בדבריהם שכתבו דנקיט רישא לר' יהושע דקמ"ל דאפילו בה פוסל דמדסיפא דנקיט סתמא לרבי יהושע הרי היא בחזקת מעוברת לנתין וכו'. משמע נמי דאפילו בה פוסל. ועכ"פ משום זה לא הוי ליה למינקט תרי בבי. אלא דהוי ליה למינקט בסיפא אינה נאמנת לא על עצמה ולא על בתה. ונלע"ד לפמ"ש לקמן דיש לומר דבמעוברת אפילו ברוב פסולין כיון דאי איהי אזלא לגביה הוי ליה קבוע כמחצה על מחצה ומוקמינן אחזקת כשרות כדאיתא בסוף פרקין אף דיש לומר דאיהו אזל לגבה ומרובא פריש. מ"מ הוי ליה חזקה ודאית והרוב ספק. וכ"ש לפמ"ש התוספות לקמן דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא כיון דאיכא תו ספיקא דאיהי אזלא לגביה הוי ליה כרובא להכשיר. משא"כ בראו שנבעלה דחזינן דאזל לגבה ברוב פסולין גרע טפי א"כ לזעירי לא מצינו מפורש בראו שנבעלה ואזל לגבה ברוב פסולין דמכשיר ר"ג. דהא ברישא לא נקט אלא נסתרה. מ"מ מוכח למאן דמכשיר בבתה דהא בתה לית לה חזקת כשרות נמצא דברוב פסולין איכא רובא לפסול. ע"כ צריך לומר משום חזקה דבודקת ומזנה כמ"ש התוס' לקמן. והוא הדין נבעלה לגבי עצמה. נמצא בזה אתי שפיר שיטת התוס' דלזעירי אין צריך לומר דרישא רבותא לר' יהושע. דאפילו לר"ג יש רבותא יותר בנסתרה מסיפא דהיתה מעוברת דהא ברוב פסולין חזינן דאיהו אזל לגבה. משא"כ במעוברת כנ"ל וממילא ניחא דנקיט בברייתא לחורבה דמסתמא לזנות ולא נקט מעוברת משום דבנכנסה עמו לחורבה הוי רבותא טפי ברוב פסולין דאמרינן מרובא פריש. משא"כ במעוברת. ואין להקשות דא"כ מאי פריך לרב אסי דאמר נבעלה תרתי למה לי הוי ליה למימר דנקיט נבעלה רבותא לר"ג שראו דאזל לגבה דמרובא פריש ברוב פסולין ומעוברת להודיעך כחו דר' יהושע אע"ג דיש לומר דאזלא לגביה אפ"ה פוסל. זה אינו דהוי ליה למימר רבותא טפי לר' יהושע דאפילו ברוב כשרים פוסל כדמפרש לקמן ברייתא דלסתר ולחורבה. אלא ודאי מתניתין דנקיט סתמא מיירי בין ברוב כשרים בין ברוב פסולין. ובזה מובנים דברי התוספות דכתבו דרישא רבותא לר' יהושע. רצה לומר דאף דנשמע מסיפא דפוסל בה אפילו ברוב כשרים. מ"מ איכא רבותא יותר ברישא דאפילו ברוב כשרים וחזינן דאזל איהו לגבה ומרובא פריש. אפ"ה פוסל דלא נשמע מסיפא דמעוברת אין הרוב ברור כנ"ל. אבל אין לומר דהוצרך רישא לר"ג ברוב פסולין דאזל לגבה ומרובא פריש אפ"ה מכשיר ר"ג דזה נשמע מסיפא כיון דמכשיר בתה דלית לה חזקת כשרות כלל ואפילו ברוב פסולין. והיינו דקאמר דסיפא לר"ג דמכשיר בבתה אפילו ברוב פסולין. ורישא לר' יהושע דפוסל אפילו ברוב כשרים ואזל לגבה. ודוק:

'''ונלע"ד''' דיש לומר דמה שהוצרך רש"י לפרש לזעירי דרישא רבותא דר' יהושע. משום דמשמע מדקאמר לרב אסי הניחא למאן דמכשיר בבתה וכו' משמע דלזעירי אתי שפיר אפילו דמאן דמכשיר בבתה. והיינו דנפקא ליה מלשון מעוברת כמו שיבואר לקמן בס"ד. וא"כ ממילא נשמע מדמכשיר בבתה דליכא חזקה כלל כ"ש אפילו ראוה שנבעלה כנ"ל. וע"כ צריך לומר לדידיה דרישא רבותא לר' יהושע וק"ל:

'''ועוד ''' יש לומר דאתי שפיר אפילו למאן דפוסל בבתה ואיכא למימר נסתרה דוקא ולא ראוה שנבעלה כנ"ל א"כ טעמא דר"ג דנאמנת בנסתרה הוא מטעם מיגו גמור דלא נבעלתי דלית ליה אין אפטרופוס לעריות ואין אוסרין על היחוד. וטעמא דר"י הוא דס"ל דאפילו באומרת לא נבעלתי לא מהימנא. והא דנקט שאומרת כשר הוא ומודה שנבעלה היינו ע"כ לרבותא דר"י דאע"ג דאיכא קצת מיגו דטענה מעליא שלא נבעלה כלל אפ"ה לא מהימנא דליכא למימר דרישא לרבותא דר"ג. דאע"ג דהוי רוב גמור שהלך אצלה נאמנת כנ"ל. יותר הוי ליה לאשמעינן בנתיחדה עם פסול ודאי ואומרת לא נבעלתי דאין אוסרין על היחוד וממילא הוי ידעינן באינו ידוע אם הוא כשר שנאמנת לומר שכשר היה במיגו דלא נבעלתי דס"ל לרש"י ז"ל דמיגו גמור מלתא דפשיטא טובא הוא אלא ע"כ לרבותא דר' יהושע ושפיר הוצרך למינקט דמודה שנבעלה וכשר היה לאשמעינן רבותא לר"י אע"ג דאית לה מיגו דטענה מעליא כנ"ל וממילא ידעינן באומרת לא נבעלתי דאינה נאמנת. דאל"כ הוי מיגו גמור דמודה ר"י. אבל התוס' לשטתייהו אזלי דס"ל דבאומרת לא נבעלתי מודה ר"י ואפ"ה אינה נאמנת כשאומרת לכשר נבעלתי במיגו גמור כמ"ש התוספות לקמן ד"ה השבתנו לפי שיריאה לומר לא נבעלתי משום דאין אפטרופוס לעריות. ועל סברא זו פליג ר"ג וחשיב ליה מיגו גמור נמצא אי אפשר למינקט פלוגתייהו בפסול ידוע שפיר יש לומר דאשמעינן רבותא לר"ג דאפילו בידענו שהלך אצלה דהוי רוב גמור. ודוק: ועיין בסמוך:

'''תוספות ''' ד"ה לדברי המכשיר וכו' ומעוברת דנקיט וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלע"ד לפמ"ש לעיל יש לומר דלמ"ד דפוסל בבתה לית ליה כלל חזקה בודקת ומזנה. וטעמא דר"ג ברוב פסולין כנ"ל משום דהחזקה הוי ודאי והרוב הוא ספק דדילמא אזלה לגביה. ותו דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ בראוה שנבעלה ואזיל לגבה א"כ דוקא נקיט מעוברת אלא דכתבתי לעיל דמאן דמכשיר בבתה דלית לה חזקה כלל. ע"כ משום חזקה דבודקת ומזנה וכמ"ש התוס' לקמן וכ"ש בראוה שנבעלה ולדידיה נקיט מעוברת משום בתה וא"כ אתי שפיר לכ"ע. ודוק: ועמ"ש במתניתין בזה: 

'''תוס' ''' ד"ה ואין אוסרין וכו' וחשיב ליה חדא ספיקא וכו'. בספר פני יהושע הקשה דהא בסוטה חשבה התורה לספק אע"ג דאין אפטרופוס לעריות. ונלע"ד דשם באמת עשאו הכתוב הספק כודאי כדאיתא בסוטה ריש פרק כשם. ובאמת אין מועיל ספק ספיקא דהרי ילפינן מסוטה ספק טומאה ברה"י דלא מהני ביה ס"ס כמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ור"ג דפליג הכא היינו משום דבסוטה יש רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. גם מה שהקשה דבשבויה נאמן עד אחד אין ראיה דהא אפילו בסוטה דהוי רגלים לדבר נאמן עד אחד שלא נטמאה:

'''בא"ד ''' אבל קשה וכו'. הקשו המפרשים דמאי קשיא להו דילמא לעולם אפילו לא נבעלתי אינה נאמנת והא דקאמר לקמן מיגו היינו טענה מעליא כדקאמר התם במיגו דמ"ע. ונראה דס"ל להתוס' דכיון דאין אפטרופוס לעריות לאו טענה מעליא הוא ואי לאו דמהימנא לומר לא נבעלתי דאז כיון דהוי מיגו גמור אמרינן ביה אפילו גרוע קצת. אבל אי לא מהימנא לא הוי טענה מעליא. מיהו לפמ"ש לקמן כיון דיכולה לומר שני הטענות כשר היה ולא נבעלה יש לומר דאפ"ה הוי טענה מעליא. ועיין מ"ש לקמן בתוס' ד"ה השבתנו. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה מעלה עשו וכו'. ובסוף קידושין וכו'. לולי דבריהם היה נראה דהא דמקשה הכא נימא דלא כר"י ולא משני דרב כר"ג ס"ל דהא קי"ל הילכתא כר"ג ועיין לקמן דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה כמאן וכו'. אלא דהוי ס"ד דכיון דמצינו דר"ג פליג אפילו במעוברת דנאמנת לומר לכשר נבעלתי. א"כ מנ"ל לשוויה תו פלוגתא אחריתא בין ר"ג לר"י באוסרין על היחוד דהא איכא למימר טעמא דר"ג ברישא נמי משום שנאמנת לומר שכשר היה. אבל לפי מה דמסיק בברייתא לקמן בדברי ר"ג מה תשיבנו על המדברת משמע להדיא דר"ג פליג ולא מחזיק לה בנבעלת. שפיר יש לאוקמי דרב כר"ג אלא דאכתי לא ידע מהך ברייתא אבל לפי המסקנא שפיר יש לאוקמי לדרב כר"ג דאין אוסרין על היחוד והיינו דאוקמי בסוף קידושין לדרב בפנויה. ועיין בסמוך. וק"ל:

'''בא"ד ''' ואור"ת דאע"ג וכו'. יש לדקדק דא"כ ל"ל לשנויי מעלה עשו ביוחסין הוי ליה למימר דאשת איש שאני משום שלא להוציא לעז על בניה. תדע דע"כ צ"ל כן דהא לא חילקו בין אשת כהן לאשת ישראל ואפילו לכהן אחר מותרת כשמת בעלה. וע"כ הטעם משום שלא להוציא לעז על בניה. ואפשר לחלק כיון דאין סברא באשת איש לאסור בכהן יותר מישראל לא חילקו אפילו ביוחסין. ועדיין יש לפקפק לשיטת ר"ת עצמו שהביאו התוס' לעיל דביאת עכו"ם כביאת בהמה ואינו אוסר בישראל. א"כ היכא דנתיחדה עם עכו"ם שפיר יש לחלק בין כהן לישראל. ולפמ"ש לעיל לישב קושיות התוס' דהתם קאי למסקנא דס"ל לרב באמת כר"ג והכא בשנויא זו באמת הוי מוקי לדרב כולה באשת איש והוי סבר דמלקין על היחוד באשת איש אתי שפיר דא"א לשנויי דהתם משום שלא להוציא לעז דהא חזינן דמלקין ולא חיישינן ללעז. וק"ל:

'''מיהו ''' נראה לי לישב קושיא הנ"ל דלא קאמר הש"ס משום שלא להוציא לעז. דהנה בספר פני יהושע מקשה שם בקידושין דה"ל לחלק במלקין על היחוד אפילו באשת איש בין יש לה בנים לאין לה בנים. כדמחלק בפרק כיצד דף כ"ד ע"ב בנטען על האשה בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא. וכן כתב הט"ז באה"ע לדינא. ולפענ"ד נראה דהכא שאני כיון דאין אוסרין על היחוד ומותרת לבעלה. א"כ אפילו אין לה בנים השתא אפ"ה חיישינן ללעז על הבנים שתלד אח"כ דמה לי יש לה בנים מכבר דחיישינן שמא יאמרו העולם כיון שזינתה השתא ה"נ זינתה מעיקרא וכן שייך בבנים שתלד אח"כ מבעלה. משא"כ התם בנטען דאם אין לה בנים תצא אין חשש כלל לבנים אח"כ. ולפ"ז אתי שפיר דא"א לומר דהא דאין אוסרין באשת איש הוא משום שלא להוציא לעז דא"כ ה"ל לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים דאוסרין אותה דליכא חשש משום בנים שתלד כמו בנטען אלא ע"כ דבלאו טעמא דלעז אין אוסרין על היחוד. ובזה נלענ"ד לישב מה שסמכו התוס' בתר הכי וא"ת הא דאמרינן בפרק בתרא דנדרים וכו' קשה יותר הוי להו להקשות בקידושין דאפילו נימא דאין אוסרין על היחוד מיירי בפנויה אפ"ה מדקאמר באשת איש שאין מלקין אותה כ"ש שאין אוסרין אותה. ולפמ"ש א"ש דבל"ז הוי מצי למימר דעל יחוד אשת איש יש לאסור טפי משום דיחוד דאשת איש אסור מן התורה אלא כיון דאין מלקין אותה משום לעז כ"ש שאין אוסרין אותה מהאי טעמא ולפ"ז הוי מצי לחלק דדוקא ביש לה בנים מיירי כמ"ש הט"ז. ובסוף נדרים מיירי באין לה בנים. אבל לפי מה שהקדימו התוספות הכא דאין אוסרין על היחוד מיירי באשת איש. וע"כ צריך לומר הא דלא משני משום לעז דמדקאמר סתמא משמע אפילו אין לה בנים שפיר הקשו מהאי דנדרים. ודוק:

'''בא"ד ''' וא"ת הא אמרינן וכו'. לכאורה אין מקום לקושיתם כאן אלא בקידושין דאמרינן שם לרב אשי דבאשת איש אין מלקין על היחוד א"כ כ"ש שאין אוסרין וכבר כתבנו ישוב בזה. ונראה עוד דבקידושין שם תירצו התוס' קושיא קמייתא דהא דמשני הכא מעלה עשו ביוחסין היינו משום דמודה היא שנבעלה. והוא על דרך שכתבו התוס' לעיל דר' יהושע לא אסר אלא במודה שנבעלה ולא חשיב ליה מיגו משום דאין אפטרופוס לעריות. לפ"ז יש לומר לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"ב דא"א לאוקמי האי דסוף נדרים במודה שנבעלה ומשום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר דכיון דרצונה להפסיד כתובתה נאמנת. וכתבו שם דהא מסתמא ברצון היה. דבביתה היה ועוד דלא צווחה וכו'. וכונתם דליכא למימר באשת כהן והיא אמרה נאנסתי דלא מפסדה כתובה דא"כ אפילו בלא טעמא דארכוסי הוי מרכס אין להאמין לה. משום דאיכא רגלים לדבר מחמת היחוד שנתייחדה עמו דאין זה רגלים לדבר על אונס כיון דהיתה בביתה ולא צוחה. ולפי תירוץ התוס' בקידושין הנ"ל יש לומר דהא דאין אוסרין על היחוד היינו דוקא כשאומרת לא נבעלתי. אבל כשאומרת נאנסתי כיון שמודה שנבעלה אפילו באשת ישראל אינה נאמנת לומר נאנסתי כמ"ש הרא"ש לעיל בסוגיא דפתח פתוח דאינה נאמנת לומר נאנסתי. משום דאונס לא שכיח וחולק על רבינו יונה. והכא יש לומר דאף הר' יונה מודה כיון דבביתה היתה ולא צוחה כמ"ש התוס' לקמן. אף דיש לה מיגו דלא נבעלה הא ס"ל לר' יהושע דאין זה מיגו משום דאין אפטרופוס לעריות. ואפשר דאף ר"ג מודה בהא והא שאני משום דס"ל אשה בודקת ומזנה משא"כ באשת איש. ותו דלדעת כמה פוסקים בנתיחדה לרצון ואח"כ נאנסה חיישינן שמא סופה ברצון ואסורה כמו שיבואר טעמם לקמן דף נ"א ע"ב ע"ש. אף דהכא יש לה מיגו דלא נבעלה. מ"מ אין להאמינה דלא היה סופה ברצון במיגו משום דאין זה מיגו דאין אפטרופוס לעריות. א"כ יש לומר דבהאי דנדרים מיירי שאמרה נאנסתי. ושפיר הוי מקום לאסור הך איתתא אם לא מטעם אי איתא דעבדה איסורא וכו' דהסברא שלא זינתה ויש לה מיגו שלא נבעלה. אך כל זה לפי תירוצם בקידושין שם. משא"כ ר"ת הכא דלית ליה סברת התוס' דלעיל ומיירי הכא באומרת שלא נבעלה כלל דאינה נאמנת לר' יהושע והיינו כמ"ש לעיל דאי לאו הכי היתה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במיגו דלא נבעלה ולית ליה הך סברא דמשום דאין אפטרופוס לעריות אינו מיגו שפיר הקשה הכא דוקא ודוק:

'''והנה ''' דברי מהרש"א בקידושין אינן מובנים שכתב שם דלולי דבריהם היה נראה דלא קשה מידי דהכא איירי בידוע עם מי נתייחדה שמכירין אותו שאינו פוסל בביאתו לכהונה וק"ל עכ"ל. וצריך להבין דא"כ מאי איסור לכהונה שייך בזה. ונראה דכוונתו דאפילו בנסתרה עם אחד מן הקרובים שאם נבעלה להם היא זונה. אפ"ה לא חיישינן שבא עליה לאוסרה לכהונה. וכן משמעות דברי ר' יהושע שאמר הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר. ולא אמר דבחזקת בעולה לקרובים. וכן מוכח מכל הפוסקים באה"ע סימן ד' וסימן ו' שכתבו דאם אין פסול בעיר ליכא חשש איסור לכהונה ולא הזכירו שלא יהיה אחד מן הקרובים בעיר. משמע בהדיא דאין לחוש מן הסתם לקרובים. ונראה דהיינו מטעם שכתב בירושלמי דהא דחייש ר' יהושע לפסולים היינו משום שהזנות רצה אחר הפסולים. א"כ הא דחיישינן לזעירי בנסתרה שמא נבעלה היינו דוקא בפסולין דרגילין בזנות. וכיון דחייש ר' יהושע שמא נסתרה עם אחד מן הפסולים הכי נמי חייש שמא נבעלה לו. אבל בקרובים אפילו ידעינן שנסתרה עמהם לא חיישינן שמא נבעלה לאוסרה משום זונה והיינו דקאמר מעלה עשו ביוחסין רצה לומר בפסולי יוחסין דוקא. ובזה יש ליישב נמי מה שדקדקנו לעיל לפמ"ש התוס' דאין אוסרין על היחוד מיירי באשת איש דהוי להו לחלק אם בעלה כהן שאסורה לו לר' יהושע משום מעלת יוחסין ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקאמר מעלה עשו ביוחסין היינו דוקא בפסולי יוחסין ולא בזונה מחמת אשת איש. ומיירי שמכירין בו שהוא אינו מפסולי כהונה. ומעתה יפה כתב המרש"א ז"ל דבכה"ג איכא לאוקמי אפילו בפנויה וכגון שנתייחדה עם אחד מן הקרובים וצ"ע לדינא ובתשובה הארכתי ודוק: ועיין מה שכתבנו שם בחידושינו עוד באופן אחר:

'''בא"ד ''' והר"ר יוסף דשליטין וכו'. לכאורה קשה דהא משמע דרב לית ליה דרבי יהודה באנוסת אביו דלר' יהודה אמרינן ביבמות דף מ"ט דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ע"ש. ורב אית ליה קידושין תופסין בחייבי לאוין ביבמות דף צ"ב. ויש ליישב דס"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף י' ד"ה לר"י וכו' ע"ש. ולכאורה קשה דיותר הוי להו לתרוצי דאין אוסרין על היחוד היינו במגרש ולנה עמו בפונדק. וס"ל כר' יוחנן בגיטין דף פ"א דבלא ראוה שנבעלה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכ"ש לדעת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"                                                                                                                          "מ לא שייך לחוש לקידושין דבענין לפני עדים והיינו כשהעדים יודעים שנבעלה. א"כ הן הן עידי קידושין. ובמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כיון דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומחזקינן דודאי בא עליה א"כ הן הן עידי קידושין. אבל גבי פנויה אף אם ניחוש שבא עליה הוא רק חששא בעלמא. וא"כ עכ"פ אין ידוע לעדים שבא עליה והוי ליה כמקדש בלא עדים ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}