עריכת הדף "העמק דבר/בראשית/כז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

''' ותכהין עיניו מראות.''' אין לפרש שהזקנה גרמה זאת שהרי לא הי׳ זקן כ״כ לפי ערך ימי חייו. שהי׳ חי עוד ששים שנה. אלא סיבה הי׳ מן השמים. וכמבואר עוד ברבה הרבה טעמים וגם דקדקו לשון מראות שהוא מיותר אלא נרמז בזה הסיבה לכך וא״כ צריך לפרש ויהי כי זקן יצחק אירע סיבה שכהו עיניו. אבל הזקנה גרמה לו לחשוב מחשבות כי קרבו ימיו שהוא בעצמו לא שיער שהוא סיבה מן השמים. אלא חשב כי סוף ימיו המה{{תוספת|א|ויקרא וגו׳. עיקר הענין הוא נפלא שהשתדלה ההשגחה שיתברך יעקב בטעות. וגם אנו רואים שלא ברך יצחק אותו ברכת אברהם כמו שברך אותו לבסוף. וגם עיקר דברי יצחק אבינו לעשו אינו מובן לכאורה וכי בשביל שלא ידע יום מותו הי׳ לירא שימות פתאום ולא יהא יכול לברך לבנו לפני מותו כמו שעשה יעקב לבניו. וגם מה ענין סעודה והנאת מאכל לברכה. מכ״ז יש להבין אשר ידע יצחק כי יעקב ישיג ברכת אברהם התלויה אך בתורה ועבודה. כמו שנתפרש לא״א אשר היא הנהגה עפ״י השגחה פרטית מהמקום ב״ה בין כשהוא בדרך הטבע והיא המכונה נס נסתר או בדרך שידוד הטבע לפי השעה וזה מיוחד לאומה הנבחרת לכך וכן עמוד גמ״ח אם היא נעשית לש״ש באשר כך רצון ה׳ אז ודאי אוכל פריה בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב והכל בהשגחה פרטית כמש״כ בברכת נח לשם ברוך ה׳ אלהי שם. אבל העושה גמ״ח מצד טבעו או דעת אנושי שראוי לעשות כן. אין לזה שכר בעוה״ב והנהגה רוחנית. אבל מכ״מ יש לזה שכר בעוה״ז. כמו שנתברך יפת ע״ז יפת אלהים ליפת וכך קבע הקב״ה טבע העולם כדכתיב עולם חסד יבנה. ובפ׳ ע״פ קי״ח אי׳ דכ״ו דורות שלפני מ״ת נידון במדת החסד. ונראה פירושו בזכות חסד שנהג בעולם. ומש״ה דור המבול ואנשי סדום שלא נהגו במדה זו נחרבו. ואע״ג שכך היא המדה שיסד הקב״ה בהליכות עולם זו גם בלי שום ברכה מצדיק שיהי׳ כן. מכ״מ גם זאת היא מדה בעולם שיהא מועיל הרבה ברכה זו להגיע הגמול בעין יפה ובמדה טובה וכמו בקללה שאינה מועלת ומזקת על חנם כמאמר שלמה קללת חנם לא תבוא. ואינה באה אלא על מי שראוי להתקלל. מכ״מ הרבה הקללה גורם כמבואר בס׳ שופטים גבי קללת יותם בן ירובעל וכמש״כ בס׳ במדבר פ׳ בלק. וה״נ ברכה למי שמגיע לו עבור מעשיו. והנה ראה יצחק בדעתו שמדה זו לעשות גמ״ח מדעת אנושי לבד אינו ראוי ליעקב כלל. באשר נוצר אך לתורה ולתעודה ואין לו להתנהג בחסד אלא לש״ש וקיום תורתו. ואם לא בזה האופן אינו ראוי להתברך כלל. אפי׳ ברכת עוה״ז לבד. וידוע דיצחק אבינו הי׳ כח הדין כלשון המקרא ופחד יצחק. ע״כ הי׳ דעתו שאין לאומה הנבחרת להתהלך לפני ה׳. חלק ותקוה להשיג איזה שכר עפ״י גמ״ח שלא לש״ש. ומדה זו מגעת אך לעשו שנוצר להליכות עולם. וגם למדה זו של הטבע מועיל יותר מעלת הבכורה כמש״כ להלן י״ט. ע״כ רצה לזכות את עשו במצות כיבוד אב כמו שאירע ליפת. ויהנה אותו בסעודה ובעבור זה יגיע לו הברכות בשעה שיכין עצמו לקבל שפע רוה״ק לברך. ובאשר אינו ראוי לעשות סעודה ביום המות. ע״כ רצה להקדים הענין. אבל רבקה מאהבתה ליעקב השתדלה אשר הרשעים שיצאו מיעקב שיעשו חסד. ישאו ברכה מה׳ בעוה״ז כמו שהי׳ באמת בדורו של אחאב שנתברכו בגשמים לפני קללת אליהו כדאי׳ בפ׳ חלק. והי׳ בזכות חסד שהי׳ אחאב ודורו נזהרים הרבה. וכן בכל דור יש אפיקורסים והם בעלי חסד ומתברכים בשפע. והכל בא מברכת יצחק שכיון לברך את עשו והגיעה ליעקב וחז״ל ביארו כ״ז כדברינו כמו שיבואר להלן כ״ז. ומעתה מובן מה שבא ההשגחה שיגיע ברכה זו ליעקב בערמה. משום שבאמת אין זה מדת יעקב. וגנובה היא מדה זו מהליכות אוה״ע:}}: 

'''ויאמר אליו בני.''' המתין לו עד שיענה הנני. ובזה הראהו לדעת שיכין עצמו לענין נשגב וכמש״כ לעיל כ״ב א׳: 

== ב ==

''' הנה נא זקנתי.''' נתבאר שיצחק הי׳ סבור שכהיות עיניו בא מזוקן ושהמה סוף ימיו ואפיסת החושים ניכרת ונראה באור עיניו: 

== ג ==

''' שא נא כליך וגו׳.''' רצה לזכות אותו בטורח יתירה ושיהא כל פסיעה נחשב למצוה כדי שיהא ראוי לקבל הברכות יותר. וע׳ מש״כ לעיל י״ט א׳. ע״כ לא אמר יצחק עשה לי מטעמים מן ציד דיהא במשמע אפי׳ יש לו כבר ציד ג״כ טוב אלא ילך לצוד בשביל יצחק: 

== ד ==

''' ועשה לי.''' לשמי כדי להוסיף זכות: 

'''והביאה לי.''' לחדרי אבל הכנת הבישול ג״כ הי׳ בבית יצחק כדבר רבקה שאמר יצחק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים וגו׳ והכי כתיב להלן ל׳ ויהי אך יצא וגו׳ ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים. וע״כ בא לבית יצחק וכפרש״י בשם מ״ר זה יוצא וזה בא. ובמדרש יש שהי׳ הדלת מתכפל ולא ראו זא״ז. הרי שביאה זו לבית יצחק היתה קודם שעשה המטעמים ולא לחדרו של יצחק מקום המאכל: 

== ה ==

''' ורבקה שומעת.''' כך דרכה תמיד בשעה שיצחק מדבר עם עשו היא צייתנית לדעת אולי הוא נוגע ליעקב: 

'''לצוד ציד להביא.''' לא להביא מן הניצוד דאלו הרגישה בו שרוצה להביא מן הניצוד כבר לא הי׳ לפניה שהות לעשות מה שבדעתה: 

== ו ==

''' הביאה לי.''' לביתי כשהוא חי ועשה לי מטעמים. וכך צוה באמת אלא שלא נתפרש לעיל בדבר יצחק שאין נ״מ בזה שם. אלא כאן שרק בזה האופן הי׳ לה מקום להשיא ליעקב לעשות כדבריה. דבל״ז היה לו לחוש שמא יביא מטעמיו מתוקנים בשעה שהוא עומד לפני יצחק ע״כ אמרה לו כי כך צוה לו. או כך הי׳ מנהג יצחק שלא לאכול מהמבושל בבית עשו. שהרי ידע את כלותיו חשודות להכשילו באיסורין והוא נהג כפי התורה. מש״ה בע״כ יביא עשו להכין תחלה בבית יצחק ותראה לתקן הדבר לפי הענין: 

== ח ==

''' שמע בקלי לאשר אני וגו׳.''' תיבת בקלי מיותר. ומה הי׳ במקרא חסר אם הי׳ כתוב שמע לאשר וגו׳. אבל כבר ביארנו כ״פ דמשמעות בקלי הוא התבוננות ודיוק בדברי. ואמרה לו שידייק בלשונה במה שהיא מצוה. ורמזה לו שברוה״ק היא מדברת: 

== ט ==

''' וקח לי משם.''' גם היא עזרה אותו בטורח המצוה כל האפשר: 

'''שני גדיי עזים טובים.''' אע״ג שהוא מרובה יותר ממאכל אדם. לפי הפשט הוא בשביל שני העורות על ידיו{{תוספת|ב|אמנם לפי הכלל בגמ׳ יומא ר״פ שני שעירי. דבכ״מ דכתיב שני הוא מיותר לדרשה. דגם בל״ז סתם רבים המה שנים. א״כ גם כאן מיותר תיבת שני. ובמדרש אי׳ טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה נוטל ע״י את הברכות טובים לבניך שמתכפרים ע״י ביוה״כ. והיינו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל. והוא פלא מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי יוה״כ. אלא כך הענין דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה׳ גם אותם כדכתיב יוצר אור וגו׳ ובורא רע. וע״כ יש בהם איזה טוב. וה״ז דומה לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה. ומכ״מ נקרא סה״מ משום שעפ״י רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ״י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כ״ש ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כ״א ע״י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך: והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות וה״ז עבירה לשמה. אשר גדולה היא בזמנה. כמו מצוה עצמה. וכיב״ז שני שעירים הא׳ לשם הוא קדושה והא׳ לעזאזל הוא כעין קרבן לכחות הטומאה ח״ו והוא מטמא. אבל מכ״מ בעתו ובזמן שצוה ה׳ ה״ז מצוה כמו השעיר לה׳. והיינו דבר רבקה שיהיו שני גדיי וגו׳ כמו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי המדות שיעקב עושה. הא׳ האמת בקיום מצות אמו והב׳ השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצוה ולהביא ע״י את הברכות. והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע״ג שנהנה ג״כ. המצוה עומדת במקומה. משא״כ עבירה לשמה. ההנאה שמגיע להגוף מזה בע״כ הוא עבירה וכמבואר ביבמות דק״ג א׳ ונזיר דכ״ג. גבי האי שאמרו גדולה עבירה לשמה וראי׳ מיעל ומקשה והא קא מיתהני מעבירה. ואע״ג שודאי רשאה היתה משום פקו״נ כמש״כ התוס׳ מכ״מ לא היתה משתבחת ע״ז משום דהנאה שבזה נחשבת לעון. וה״נ בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער ע״ז אבל אנוס היה. משא״כ על צעקת עשו שמח בלבו ע״כ נענש שהרי גרם זה ע״י עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ג כ״ז ראי׳ לכלל זה ממקרא מפורש:}}: 

== יב ==

''' והייתי בעיניו כמתעתע.''' תועה מדרכו שהרי יודע אותי איש תם יושב אהלים וזהו מדתי. וכאשר ימצא אותי בדרך ערמ׳ ותחבול׳ אהי׳ בעיניו כתועה בדרך אשר הוא גרוע מן ההולך בדרך ערמה וחריצות מתחלה: 

'''והבאתי עלי קללה.''' שלא אשיג בלי דרך מצוה מאומה בעוה״ז: 

== יג ==

''' שמע בקלי.''' הבן בדברי. כי ברוה״ק הנני מדבר ויודע אני שיצליח הענין: 

== טו ==

''' בנה הגדול.''' בקומה מיעקב ע״כ היו בגדיו מכסות כל הגוף של יעקב ולא נשאר רק ידיו שמשתמש בהם וחלקת צואריו שאין המלבוש מתדבק שם: 

== יח ==

''' אבי.''' והמתין עד שיבין מהתשובה אם השעה מוכשרת להכין עצמו לרוה״ק ולברך. ע״כ ענה הנני: 

== יט ==

''' עשו בכרך.''' הזכיר לו בכורה. באשר ברכה זו היה רק מה שנוגע לעוה״ז. ויש לה שייכות לבכורה יותר מדברים שבקדושה שאין לה יחס כ״כ עם בכורה כאשר מצינו שנטלו כל דברים שבקדושה שהיה לבכורים. ונתנו לאחרים. וכמש״כ להלן מ״ח י״ד. ואע״ג שיש גם בבכורה איזה מעלה רוחנית כמש״כ בס׳ שמות ל״ד כ׳. מכ״מ איננה מכרעת הרבה את היתרונות של אחר משא״כ עניני עוה״ז. מש״ה רצה יצחק לזכות את עשו בכורו בברכת עוה״ז. ואמר יעקב כי אני הבכור באשר קנה הבכורה והיה בזה דבר אמת ליעקב אלא שיצחק לא ידע מזה: 

== כג ==

''' ויברכהו.''' באשר הוחלט במחשבתו שהוא עשו. חשב עוד מה שהקול קול יעקב הוא בתחבולה נכונה לעשו לשנות קולו ולשונו הפעם באשר נדרש להמשיך רוה״ק על דבריו של יצחק וטוב להזכיר שם ה׳ כלשון הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגם קול יעקב המורגל בתורה ותפלה מסוגל להופיע רוה״ק ע״כ עושה עשו ככה. ע״כ. 

'''ויברכהו.''' אישר חילו כי טוב הוא עושה להקל מיצחק הענין להמשיך עליו רוה״ק. ובספורנו כ׳ דבשביל שחשדו ומצא שלא כן הוא מש״ה ברכו כדאי׳ בברכות דל״א ב׳ ולא עוד אלא שצריך לברכו: 

== כד ==

''' אתה זה בני עשו.''' לא כחוזר ומסתפק דא״כ מה חשב שיועיל בהשיבו שנית אני. אלא בשביל שנדרש לברכה לעורר אהבה להמתברך. ומזה הטעם א״ל אח״כ גשה נא ושקה לי ע״כ הזכיר אותו בשמו. דהזכרת השם מועיל לעורר אהבה כאשר יבואר להלן מ״ח ח׳ פי׳ המקרא כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ויבואר שם שיעקב אבינו עשה ג״כ כך לעורר אהבה לבני יוסף: 

== כז ==

''' ויברכהו.''' לפי הפשט אישר חילו על אשר הי׳ מהנה אותו מהריח אשר מתחלה לא חשב כזאת אלא ליהנות ממאכלו. והנאת הריח הוא משיב נפש יותר מהנאת מאכל. וכמש״כ הספורנו עפ״י הגמ׳ דברכות פ״ח איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף. ה״א זה הריח{{תוספת|ג|אמנם באשר בלי ספק ברגע זה כבר חלה על יצחק שפע רוה״ק שהרי תומ״י אמר הברכה ויתן לך וגו׳ ע״כ יש לנו לומר שבזה הריח ובדבריו אלה ראה ריח בני וגו׳ היה ענין אלקי. ומש״ה דרשו בסנהדרין דל״ז ריח בגדיו ריח בוגדיו ע״ש והכוונה בזה כמו שביארנו שעיקר הברכות הי׳ על גמ״ח הנעשה בדעת אנושי ולא לש״ש. והנה ביארנו בס׳ במדבר כ״ד ו׳ דגמ״ח נמשל לריח טוב ובס׳ שה״ש יש הרבה מקראות בזה וע״ש בטעם הדבר. ובס׳ שמות ל׳ א׳ וכן בס׳ דברים ל״ג י׳ נתבאר דקטרת של בהמ״ק עיקרו בא להזכיר לפני ה׳ זכות גמ״ח של ישראל. וידוע דבהמ״ק מכונה בשם שדה בפיו של יצחק והכי פי׳ בת״י כאן. וא״כ כך המשך הכתוב. וירח את ריח בגדיו. ראה ברוה״ק גדולת גמ״ח של בוגדיו שנעשה לא לש״ש. וזהו לפי לשון האגדה הנ״ל. ובא״א יש לנו לומר דמצוה הנעשה בכח הנפש של ישראל המה תוכיות נפש ישראלי משא״כ הנעשה בדעת אנושי מכונה בשם בגדיו שהגוף ודעת אנושי המה מלבושי הנפש הנעלה. כמש״כ לעיל ב׳ כ״ה. וא״כ ה״פ הריח ריח גמ״ח של דעת אנושי של יעקב. ויברכהו. אישר חילו. כי נפלאים המה משאר גמ״ח שבכל אוה״ע. אע״ג שגם המה נעשים שלא לש״ש כמו של אוה״ע. ויאמר ראה ריח בני. אמר בתורת תפלה להקב״ה באשר דזכות של גמ״ח וצדקה הוא לפי רוב המעשה. ומשתלם לפי חסד שבו כדאי׳ ספ״ד דסוכה ע״כ אמר דזכות חסדיו כ״כ גדולים בפעולתם הנפלא עד שמעלה זכרון. כריח שדה אשר ברכו ה׳. ככח הגמ״ח שנעשה לש״ש ויש לו הזכרה לטובה עפ״י קטרת שבבהמ״ק ואז אפי׳ אין נפלאים בהפלגה מכ״מ הקטרת מועיל הרבה להזכיר לטובה ולברכה. כך שפע גמ״ח של בגדיו בעצמם יהיו אזכרה לטובה ולברכה. ובשביל זה ויתן לך וגו׳:}}: 

== כח ==

''' האלהים.''' ולא אמר הוי׳. והנה לפי מחשבתו של יצחק שהוא מברך לעשו ה״ה ממש כברכת נח ליפת. יפת אלהים ליפת. וביארנו משום שאין אוה״ע יודעים רק בשם אלהים. אמנם גם כאשר יצאה הברכה ליעקב. ג״כ באשר הברכה איננה מכח תורה ועבודה וגמ״ח שנעשה לש״ש. כי אם כמו דור אחאב וכדומה כמש״כ בהר״ד. וא״כ אז תבוא שפע הברכה מכח טבע הבריאה שנוסד על זכות חסד. מש״ה אמר בשם האלהים: 

'''מטל השמים ומשמני הארץ.''' הפירות והגידולים יהיו נמתקים כמו במקום שיש שם הרבה טל שמים ושמני הארץ. ולא אמר מושבך. באשר יצא ברוה״ק על יעקב אשר מושבו ידוע ולא נצרך אלא שיהיו פירותיה מבורכים: 

'''ורוב דגן ותירוש.''' יהי פירותיה מינים אלו שהם חיי האדם: 

== כט ==

''' יעבדוך עמים.''' כבר נתבאר כ״פ דמשמעות עם הוא שאינו מלוכה בפ״ע אלא עם בפ״ע תחת שבט מלוכה אחרת: 

'''וישתחו לך לאומים.''' לאום הוא מלוכה ואומה בפ״ע. כמש״כ לעיל כ״ה כ״ג. והיה הברכה כי מלוכות בפ״ע יהיו נכנעים אליך. ומש״ה כתיב וישתחו חסר שאין הפי׳ השתחואה ממש כעבדים אלא כעין דכתיב יכבדוך עם עז: 

'''הוה גביר לאחיך.''' זרע עשו ויבואר להלך ל״ו כ״א. ובס׳ דברים ב׳ ד׳ וכ״ג ח׳. דאחינו לא נקרא אלא בני עשו היושבים בשעיר המה עיקר אדום. וגביר אינו במשמע עבדות ממש אלא גביר מושל עליו. ומכ״מ הוא מלוכה בפ״ע. וזה נתקיים בבית ראשון שאומה אדום אע״ג שהיא מלוכה בפ״ע מכ״מ היו נשמעים לישראל אפי׳ בימי אחאב ומלכי יהודה הרשעים ורק בשביל כח גמ״ח הנפלא: 

'''וישתחוו לך בני אמך.''' ג״כ זרע עשו והשתחוו מלא הוא עבדות ממש וזה הי׳ בימי מלכות בית שני שהיו אדום עבדים ממש לישראל ומש״ה כתיב בני אמך. שנכנסו לגמרי בהנהגת ישראל. והנהגת ד״א מכונה בשם אם כמש״כ בס׳ דברים כ״א י״ח. וכ״ז מדבר באומה הנקראת על שם אדום הוא עשו. ונתקיים ביעקב עד שנתקלקל גם כח גמ״ח של יעקב. וכמו שהוכיח הושע הנביא מה אעשה לך אפרים וחסדכם כענן בקר. ועמוס הנביא אמר על שלשה פשעי ישראל וגו׳ על מכרם בכסף צדיק וכל הענין ובבית שני נתקלקל ע״י שנאת חנם ורציחה כידוע: 

== ל ==

''' אך יצא יצא.''' שתי יציאות היינו מחדרו ומכל ביתו וזהו דכתיב. 

'''מאת פני.''' היינו מכל הבית שלפני יצחק דאלו בא עשו בשעה שהי׳ יעקב בבית החיצון הי׳ מרגיש בראותו פושט בגדיו ושערות ידיו ע״כ הי׳ ההשגחה שלא יבא עשו עד שכבר פשט יעקב הכל ויצא מכל בית יצחק: 

== לא ==

''' ויעש גם הוא.''' בבית יצחק וכמש״כ לעיל שכך הי׳ הצווי: 

'''יקום אבי.''' ולא הקדים לומר אבי כמו יעקב משום שהבין באור פני יצחק שהוא לבוש רוה״ק כאשר כן הי׳ באמת. שהרי נתנבא ואמר גם ברוך יהי׳ וגם ברך את עשו ע״כ לא נצרך אלא שיאכל ויברכהו: 

== לג ==

''' הצד ציד.''' יצא ברוה״ק זה הלשון דמשמעו שצד את הציד. היינו את עשו שמכונה איש ציד ע״ש הפעולה הרגילה בידו. ולא גלה עדיין יצחק בפירוש שיעקב הי׳ שהרי הוא לשה״ר וגם מטיל שנאה ביניהם: 

== לד ==

''' ברכני גם אני אבי.''' גם אותי מיבעי אלא הראהו עשו שהוא מבין שיעקב הי׳ ומש״ה גם ברוך יהיה בשביל שהי׳ בנו באמת. ע״כ אמר גם אני אבי. פי׳ גם אני קורא אבי: 

== לה ==

''' בא אחיך.''' הודה לו: 

'''ויקח ברכתך.''' הברכה המיוחדת לך. הצלחת עוה״ז. אפי׳ בלי תורה ועבודה אלא גמ״ח וכמש״כ: 

== לו ==

''' הן גביר וגו׳.''' כלל התשובה הוא אם הי׳ מברכו בממשלה רבה סתם הי׳ אפשר להאציל בממשלה פחותה לו. אבל הלא עשיתי אותו גביר לך. בשעה שתהי׳ מלוכה בפ״ע: 

'''ואת כל אחיו.''' בשעה שאדום יהי מכונה בלשון רבים היינו שלא יהי מלוכה אז נתתי לו לעבדים והיינו כמו שביארנו לשון הברכה. מעתה א״א להאציל מברכה זו לך: 

'''ודגן ותירש סמכתיו.''' שלא תאמר אע״ג שיהי׳ ממשלתו עליך יהיו נצרכים לך לתבואה. וא״כ יהי׳ כל יחיד מיעקב נכנע לך בעת הצורך גם זה אינו: 

== לח ==

''' הברכה אחת וגו׳.''' אותה ברכה של דגן ותירוש היא לך שתוכל לברך גם אותי: 

== לט ==

''' מושבך.''' הוא מעין הברכה ויתן לך האלהים מטל וגו׳. אבל לעשו אמר שיהי׳ מושבו במקום שמן ומבורך בטל מטבע הבריאה: 

== מ ==

''' ועל חרבך תחיה.''' נתבאר כ״פ שורש חיה משמעו באיזה מקומות על השלמות. ואמר ששלמות נפשך תהי׳ תלוי בחרבך: 

'''ואת אחיך תעבד.''' כמו שאמר לו מקודם שיהיה בשעה שיהא אחיו אז יעבדנו: 

'''והיה כאשר תריד.''' דכ״ז לא נדבר אלא באומה הנקראה ע״ש אדום ומעולם לא היתה אומה הנקראת ע״ש אדום בממשלה גבוהה ורק יצא ממנו יחידים רודים בעמים היינו קיסרי רומה שהיו מזרע צפו בן אליפז שבא לכתים הוא רומה. וע״ז אמר כאשר תריד. אז. 

'''ופרקת עלו מעל צוארך.''' גם אומה של אדום הנכנעת ליהודה תצא בפריקת עולו ע״י ממשלת כתים שרודים בהם בני עשו: 

== מב ==

''' בנה הגדל.''' והי׳ חזק וגבור מיעקב הקטן ע״כ פחדה ממנו: 

== מג ==

''' שמע בקלי.''' התבונן בדברי כי גם עתה דברה בדיוק ובעומק הדעת כאשר יבואר: 

'''ברח לך.''' לעצמך שלא תפרסם הבריחה כ״א לעצמך תברח. וכמש״כ ר״פ לך במשמעות לך בכ״מ: 

== מד ==

''' וישבת עמו.''' משמעו עמו ממש לא בביתו לבד אלא בעסקיו למען היותך נדרש לפניו ויגן עליך. וע׳ להלן כ״ט י״ד: 

'''עד אשר תשוב חמת אחיך.''' חימה הוא עברה השמורה בלב כמה ימים וחששה שלא ירדוף אחרי יעקב למקום שהוא. ע״כ הזהירתו שישב את לבן ממש ימים אחדים: 

== מה ==

''' עד שוב אף אחיך ממך ושכח.''' הזהירה עוד אפי׳ אחר שתעבור החימה השמורה בלב ויסיח דעת מלרדוף אותך. עוד יש לחוש כאשר יפגעהו יחרה אפו. (ועי׳ בס׳ במדבר כ״ה ד׳ וי״א הראינו לדעת דאף קשה מחימה. והיינו משום שהוא בשעת החרון ומעיר פעלת הכעס מש״ה היא קשה מחימה הנמשכת בלב) על כן הזהירה שגם אחר ימים אחדים שלא יהיה חשש שירדפנו וא״כ לא יהיה נצרך לישב עם לבן ממש. מ״מ לא ישוב לא״י עדין שעוד יש לחוש שמכ״מ כאשר יראהו יחרה אפו. מש״ה לא תשוב לכאן עד אשר אשער כי שב אפו לגמרי: 

'''ושלחתי ולקחתיך משם.''' ועפ״י דברי רבקה ביקש יעקב מלבן בכלות י״ד שנה להיות בחרן וברשות עצמו כאשר יבואר שם. ולולי דברי רבקה אלה לא נתפייס בשום אופן לשבת עמו עוד שש שנים רק ע״פ שהזהירתו שלא ישוב לביתו עד אשר תשלח ולקחהו משם. ולבסוף שב ע״פ דבר ה׳ שוב אל ארץ אבותיך: 

== מו ==

''' אם לקח וגו׳.''' באשר לא רצתה רבקה להודיע ליצחק רשעת עשו. ומטעם שביארנו לעיל כ״ד ס״ה ע״כ הסבה טעם אחר שיצוה יצחק את יעקב לילך לחרן בשביל נשיאת אשה:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}