עריכת הדף "העמק דבר/במדבר/ז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''ויהי ביום כלות משה וגו׳.''' היינו באחד לחודש הראשון. וא״כ הוא פלא מאין ידעו אז מי יהיו העומדים על הפקודים ומי המה נשיאי ישראל. והרי כ״ז לא נהיה עד אחד לחודש השני. אבל באמת מצינו כבר במלאכת המשכן כתיב והנשיאים הביאו וגו׳ וצריך לומר דהנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם. והקב״ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים:

'''ואת המזבח ואת כל כליו.''' פי׳ העמיד את המזבח וגו׳ ואח״כ וימשחם וגו׳. ומשונה הלשון במזבח מרישיה דקרא במשכן עצמו. דשם כתיב הקמה תחלה בו לבד. ובמשיחה וקידוש מסיים ואת כל כליו. ובמזבח כתיב בהעמדה המזבח וכליו ואחר כך במשיחה וקידוש כוללם ביחד. ללמדנו הא דתניא בספרי שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. פי׳ דמש״ה כתיב במשיחה וקידוש אותם משום שביחד נתקדשו כמו דמפרש הגמ׳ ביומא ד״ה אותם דכתיב בבגדי כהונה. וע״ע מש״כ בספר שמות מ׳ י״א בשם הירו׳:

== ב ==

'''הם נשיאי המטות.''' שבחרו בהם המטות. ובספרי דריש המה היו נשיאים בעת שהוכו במטות בשביל התבן:

'''הם העומדים עה״פ.''' שבחר בהם הקב״ה אחרי כן:

== ג ==

'''ויקריבו אותם לפני המשכן.''' המה בעצמם ובכבודם הוליכו את העגלות והכבודה לפני ה׳ כענין שאמרו בפסחים ס״פ אלו דברים תנא כל א׳ וא׳ נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו א׳ רב עיליש טייעות. הכונה שלא היו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח. אלא הם בעצמם נשאו כדרך שהערביים עושים. וע׳ ס׳ שמות י״א כ״א וכך עשו הנשיאים כאן:

== ז ==

'''את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר.''' ראוי היה לכתוב שתי עגלות וארבע בקר. אלא הפי׳ אותם העגלות ואותם הבקר ולא נתחלפו הבקר לעגלות אחרות. ומה שזכו למשאם זכו לכל הימים. ואע״ג שביארנו בס׳ שמות כ״ו כ״ד דלא שייך זה הדין אלא באדם שיש לו משפט וזכות. מכ״מ ה״נ אותו נשיא שזכה עגלה שלו והבקר שלו ע״ז. ה״ז זכה לאותו דבר:

'''נתן לבני גרשון.''' לא באותו יום היה שהרי לא נתברר משא של כל אחד עד אחר המנין. אלא בעת שהגיעה השעה לישא בראשונה. נתחלקו העגלות והבקר:

== ט ==

'''כי עבדת הקדש עלהם.''' האי עליהם מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א׳ לדרוש דוקא בשעה שעליהם בכתף ישאו משא״כ אם ישאו אחרים את הקודש אינו כן. ב׳ אשר המצוה במשא הארון שיהא דוקא עליהם ולא על אחר. ''' והנה''' דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה. לא ששכח מקרא דבי רב. אלא הבין כפי׳ הראשון. ע״כ הנהיג את הארון ע״י עוזה ואחיו שאינם לוים ועל עגלה. אח״כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב ויש לדרוש להיפך עבודת הקודש עליהם דוקא והיינו שאמר דוד ללוים בדה״י א׳ ט״ו התקדשו אתם וגו׳ כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. פי׳ לא כוננו איך לדרוש{{תוספת|א|והיינו דאי׳ במס׳ סוטה דל״ה שנענש דוד המלך על אמרו זמרות היו לי חקיך. ואמר הקב״ה התורה דכתיב בי׳ התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות. חייך שתטעה במקרא דתינוקות של ב״ר יודעין אותו. ואין פי׳ של המקרא התעיף עיניך בו ואיננו לענין שכחה (כדמוכח במגילה די״ח ב׳) דא״כ מה שייך זה העונש על מה שאמר זמרות היו לי חקיך. אלא כלפי שאמר דחקיך היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם המה לי בנקל לעמוד עליהם כמו זמירות. ע״ז אמר לו הקב״ה תורה דכתיב בי׳ התעיף עיניך בו ואיננו. משמעו שאם לא תראה ישר בהבטת עין השכל. אז ואיננו. אין המצוה כפי הכתוב ובטל כל המצוה כאלו איננה. ואתה אומר שבקל היא. חייך שתטעה בדרשת המקרא שקל להבין אפי׳ לתינוקות של ב״ר. דזיל בתר טעמא הוא דעבודת הקודש יש לישא בכתף. וע״כ דייקא על הלוים ולא על זולתם:}}:

'''בכתף ישאו.''' בבדים ישאו מיבעי וכלשון המקרא בפ׳ תרומה וממילא נישאת בידים או על הכתף. אלא בא לרמז שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם בעצמם להיות מרכבה לשכינה. וא״כ עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלקות. וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש. והוא בכתף. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ס״פ בא על מאמר יאשיהו המלך אין לכם משא בכתף. ובערכין די״א איתא דבהאי קרא בכתף ישאו נרמז מצות שיר שבבהמ״ק. והיינו דאז ג״כ היו הלוי׳ מתדבקי׳ במחשבתם למעלה:

== י ==

'''ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח.''' לפי הפשט הקרבה ראשונה היתה קדושת פה. והקרבה שניה הוא שהביאו לפני המזבח להקריב וכסבורים להקריב כולם ביום אחד. וכמש״כ בספר ויקרא א׳ ג׳ דשם הקרבה חל על כל מיני קריבה לה׳. אבל רש״י פירש בשם הספרי דתניא ובאו ועמדו לפני המזבח ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקודש יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ולא נתבאר מוצא הדרש וגם למה לא קיבל. ונראה דלהכי לא קיבל משה משום שהיה שלא כדין להביא חטאת וקטרת שלא כחובה{{תוספת|ב|והיינו דאי׳ במנחות דמ״ה א׳ על הא דאי׳ ביחזקאל מ״ה קרבנות דלעתיד בחנוכת המקדש שלא כחק. מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. והנה לא הזכירו כמו כן חנוכה שעשה שלמה המלך. אלא משום דשלמה לא עשה בהקרבה שלא כדין. רק הרבה עולות ושלמים שבאין בנדבה. אבל עזרא הביא צפירי עזים לחטאת. ע״ז שנינו שהקריב מלואים שלא כחק כדרך שעשה משה. ובזה מובן שכן יהיה לעתיד ב״ב הכל מלואים שלא כחק. והכי פי׳ הרמב״ם בהל׳ מעה״ק פ״ב שלא כפרש״י דנבואת יחזקאל הי׳ על בית שני וזה פלא אלא ה״פ כמו שעשה עזרא שלא בחקי הקרבנות כך יהי׳ חנוכה לעתיד:}}. ומעתה מובן מוצא הדרש. שהוא מדאמר ה׳ יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואי איתא שלא בא דבר ה׳ אלא ללמד שנשיא א׳ ליום יקריב. אם כן מיותר האי לחנוכת המזבח. אלא גם זה בא בדבור יקריבו את קרבנם אע״ג שהוא שלא כחק מכ״מ יקריבו לחנוכת המזבח. וכל שהוא לחנוכה כשר אפי׳ שלא כחק. ולפי זה הדרש יש לפרש ויקריבו הנשיאים את קרבנם. כמו ויקרב את משפטן לפני ה׳ כך עמדו הנשיאים לפני המזבח ושאלו למשה אם יקבל מהם והוא שאל ובא התשובה בדבר ה׳:

== יא ==

'''יקריבו את קרבנם.''' יקריב מיבעי שהרי בנשיא אחד א׳ מיירי. אלא בא ללמד דנשיא א׳ ליום יקריב בשביל כולם. וכמו שכולם מקריבים בכל יום משנים עשר יום. וכמבואר עוד לפנינו בפרשה זאת חנוכת המזבח:

== יב ==

'''נחשון בן עמינדב למטה יהודה.''' ולא כתיב נשיא כמו בכל השבטים דכמו שבימי התנאים היה הנהוג להיות גדול מרבן שמו. כך בימי משה רבינו היה גדול. מכנוי נשיא שמו. ואולי משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו. משא״כ נחשון היה ביום מר של מות נו״א בני אחותו אלישבע. ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד. וא״כ יש ללמוד מזה לאבל במועד דאע״ג שאין אבלות נוהג כלל מכ״מ מה שאינו נוגע לשמחת יו״ט אסור:

== יג ==

'''קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה וגו׳.''' לפי סדר סיפיה דקרא גבי מזרק היה ראוי לכתוב קערה אחת כסף שלשים ומאה שקלים בשה״ק. ולהלן מקרא פ״ה השוה הכתוב הלשון בקערה ומזרק. אבל כאן שינה. משום שהמזרק היה לדם ופשוט דסגיא בגילדה דק אבל קערה הוא ביסא שבגמרא ובו היו עושים המנחה לישה ובעיטה ביד. ומשום הכי היה נדרש להיות גילדה עבה ביותר והייתי אומר שהיה בה הרבה נחשת. ורק סביבה היה כסף צרוף מאה ושלשים שקל. אבל משקל הקערה היה הרבה יותר. מש״ה דייק הכתוב קערת כסף. רק כסף ולא ד״א ופירש עוד דמשקלה לא היה אלא שלשים ומאה:

'''שניהם מלאים.''' במס׳ זבחים דפ״ח אי׳ אין מלאים אלא שלמין והוא משום דא״א לפרש כמשמעו מלאים שהרי אין מנחה באה אלא בשיעור המפורש בתורה עשרון א׳ או שנים. ואין לומר שגם זה היה חידוש והוראת שעה כמו קטרת וכדומה. דלהלן מקרא פ״ה יבואר דע״כ לא היה במנחה שום חידוש. אלא ע״כ משמעות מלאים שיעור מלא באופן שיהא כל״ש מקדשו:

== יד ==

'''מלאה קטרת.''' כאן ע״כ הפי׳ כמשמעו. שהרי אין שיעור קצוב אפילו לקטרת הפנימי שבכל יום והא דתניא פרס בשחרית ופרס בה״ע אינו אלא שיעור שקבעו חכמים. מכש״כ קטרת על מזבח החיצון כדאי׳ במנחות ד״נ שהנשיאים הביאו על מזבח החיצון ולזה ודאי לא שייך שיעור. וע״כ משמעות מלאה כמשמעו{{תוספת|ג|והנה בחגיגה דכ״ג נ״ל מדכתיב אחת שעשה הכתוב כל מה שבכף אחת לענין צרוף כלי. ולכאורה ק׳ למאי דרשו מזה המקרא יותר מדכתיב קערת כסף אחת מזרק אחד. אבל הענין הוא דאי׳ בחגיגה שם עוד הצריך לכלי הכלי מצרפו שא״צ לכלי אין כלי מצרפו ופי׳ הראשונים ז״ל הצריך לכלי היינו שא״א לאחוז אלא בכלי כמו קמח וקטרת וכדומה לאפוקי בשר. והגאון ט״א ז״ל הרבה להוכיח דפי׳ הצריך לכלי היינו קידוש כלי וכמו דאי׳ במלאים שהן שלמים שאין הכלי מקדש אלא שלמה. אבל במח״כ אינו כן אלא במנחה. משא״כ בקטרת שאין לו שיעור כמש״כ ותו דקטרת כבר מתקדש במכתשת כדאי׳ פ״א דשבועות. ולא צריך תו לקידוש כלי. אלא העיקר כפי׳ הראשונים ז״ל ובביאור הספרי הוספנו לדחות כל הוכחותיו ז״ל. ובזה ממילא מתיישב הא שקבעו הדרש ע״ז המקרא בקטרת ולא עה״מ של סלת מנחה שהוא כדי ללמד דאפי׳ א״צ לקידוש כלי הכלי מצרפו:}}:

== טו ==

'''בן שנתו.''' עשו אותם כק״צ. דכל הכבשים שבאין בשביל צבור למוספין ותמידין ועוד הכל ב״ש. משא״כ יחיד המביא עולה. ומש״ה כתיב להלן בפ׳ זאת חנוכת שהיה לעולות הללו מנחות נסכים. והרי מחלוקת תנאים היא אי קרבו יחידים נסכים במדבר. ואפי׳ למ״ד דקרב אינו אלא אחר מרגלים שנאמרה פרשה זו של נסכים. אלא ע״כ שנהגו בקרבנן דין ק״צ ומש״ה דחה שבת ג״כ [והנה הרמב״ן פ׳ שלח כ׳ וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ולכאורה פלא שהרי מפורש כתיב להלן ומנחתם. אכן בביאורי עה״ס הראיתי מקום לחלק בין מנחות דבני הקרבה נינהו לנסכים]:

== טז ==

'''ולזבח השלמים.''' ולזבח שלמים מיבעי. אלא משום שהיה יום שמחה גדולה בישראל. כדתנן שלהי תענית ביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק וכמש״כ בפ׳ בהעלותך עה״פ וביום שמחתכם. מש״ה היה ידוע דצריך שלמים כמו בשמחת מועד. משום הכי כתיב השלמים{{תוספת|ד|וכן בחנוכה דשלמה כתיב במלכים א׳ ח׳ ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר כ״ב אלף וגו׳ וא״א לומר דזה הבקר היו שלמים ולא עולות. שהרי בזבחים דנ״ט ב׳ איתא וכשאתה מגיע לחשבון עולות וכו׳ והכי פשוט עוד ברבה איכה עה״פ רבתי עם שהי׳ כל בקר מזה הסך קרב בכ״ד כדתנן ביומא. וה״ז אינו אלא בעולות. אלא פשוט דכ״ז היו עולות ומש״ה בדהי״ב כתיב ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר וגו׳ א״כ הא דכתיב במלכים זבח השלמים. כבר דרשו ע״ז חז״ל ברבה במדבר פי״ב רח״א בבהמ״ק הקריבו את הפרים שנשאו המשכן. אר״ל טעמי׳ דר״ח ויזבח המלך שלמה את זבח השלמים. הרי מפרשי מלשון שלמים שהיו אלו הבקר עומדים שלמים וקיימים והקריבו עם זבח הבקר השלמים האלו עוד כ״ב אלף. אכן לפי הפשט מלמדנו המקרא שהי׳ שלמים לאכילת כל ישראל בשמחתם לאין שיעור ומספר ועם זבח השלמים שהי׳ לרוב. הקריב לעולה בקר כ״ב אלף. והדר קרבן השלמים כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב י״ח ובס׳ דברים י״ב ו׳ י״ג. אבל שלמים הי׳ מוכרח לשמחה כמו במועד:}}:

== יח ==

'''ביום השני וגו׳.''' הקריבו על סדר הדגלים. אף על גב שעדיין לא נצטוו על ענין הדגלים וסדורן עד החדש השני. מכל מקום כבר ידעו שיהיה כן מצואת יעקב אבינו כדכתיב בספר בראשית נ׳ י״ב ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואיתא ברבה שצוה שישאו אותו כדרך שיהיה בדגלים:

== מח ==

'''ביום השביעי.''' היה בשבת. ודחה הקרבן שבת. וכבר איתא ברבה משום שעשו אותו כק״צ שדוחה שבת. והיינו כדתנן בתמורה פרק ב׳ מה בין ק״י לק״צ. שק״י אינו דוחה שבת וטומאה. וק״צ דוחה שבת וטומאה{{תוספת|ה|ואע״ג שר׳ מאיר שם ור׳ יעקב ביומא ד״נ הקשו ע״ז ואמרו שאין תלוי אלא במה שזמנו קבוע לחוד. מכ״מ תנא דמשנתנו לאו בן תדל שנה אותה. ומקורה בספרי פ׳ פינחס עה״פ וביום השבת דנ״ל מדכתיב את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו דעבודת מקדש דוחה שבת ובמה ענין מדבר בשל צבור וביארנו שם דהכל מודים בזמנו קבוע שדוחה שבת אפי׳ ביחיד אלא דס״ל לת״ק דהנ״מ בין ק״י לק״צ היינו במקום שיש כבוד המקדש להקריב דוקא באותו יום. ומכ״מ אם עבר יומו לא בטל קרבנו. בזה יש נ״מ בין ק״י לק״צ. ובזה נתיישב יפה סוגי׳ בפסחים ד״ע ורבנן אמאי לא דחי שבת הא ודאי ק״צ הוא. ושם דע״ו ב׳ דסד״א כיון דק״צ הוא וביומא ד״ז א׳ לא פרים פר ע״ז אע״ג דצבור הוא. פי׳ כיון דכבר קרב הקרבן מצוה להביא הנסכים ביומו אע״ג שאינו לעיכובא. כ״ז דעת ת״ק. וזהו דברי חז״ל ברבה:}}. אכן לדעת ר״מ ור״י שאין הדבר תלוי אלא בזמנו קבוע. א״כ צ״ל הא שדחה שבת הוא משום דהוי שמחת חנוכה כמו מועד. שאין הפסק בשבת כך אין הפסק בחנוכה וע׳ מש״כ להלן י׳ י׳ ותבין:

== עב ==

'''ביום עשתי עשר יום.''' האי יום השני מיותר. ללמדנו דהוי כאלו הקריב בכל עשתי עשר יום. וע׳ בסמוך:

== פד ==

'''ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל.''' ברבה אי׳ דשקל הכתוב כאלו הקריבו כולם ביום המשח. וכן כאלו הקריבו כולם אחרי המשח כמש״כ להלן פ״ח והיינו כמש״כ דכולם הקריבו בשביל כל ישראל ולא כל אחד בשביל שבטו:

== פה ==

'''שלשים''' ''' ומאה וגו׳.''' ולא כתיב שהיו מלאים סולת כמו בסמוך בכפות זהב משום דלא חזר המקרא למנות אלא מה שבא בחידוש ללמדנו שהיה ק״צ דכל ישראל. והמנחה לא היה חידוש. משא״כ הכלים שנעשו בזה כלי שרת שבאין דווקא משל צבור:

== פו ==

'''מלאת''' ''' קטרת.''' זה בא בחידוש קטרת זרה על מזבח החיצון. ומשום שהיה ק״צ:

== פז ==

'''ומנחתם.''' מזה ג״כ מבואר דהיה ק״צ. דקרבן יחיד לא היה עוד בחיוב נסכים כמש״כ לעיל ט״ו:

== פח ==

'''וכל בקר זבח השלמים.''' גם בזה היה חדוש שהיה בשביל צבור. ואין שלמי צבור אלא בעצרת והם קדק״ד. וכאן היו קדק״ל ונאכלים לישראל. אלא שאני חנוכה. ומש״ה לא כתיב כאן ומנחתם משום דק״צ כאלה אין טעון נסכים. וע׳ מש״כ בהר״ד:

'''אחרי המשח אותו.''' כבר נתבאר דמשמעו כאלו כולם הקריבו ביום שנים עשר:

== פט ==

'''ובבא משה וגו׳ לדבר אתו.''' לשון אתו משמעו שניהם מדברים כדאי׳ בש״ר פמ״א עה״פ ככלתו לדבר אתו. שהוא תורה שבע״פ שהיה משה שואל והקב״ה משיב. או שהיה משה למד בשפע רוה״ק מן השמים. ואמר הכתוב שהי׳ משה רגיל בכל יום לבא לא״מ לתורה שבע״פ שאין לה תכלה וקץ. והגיע כ״פ אשר ''' וישמע את הקול מדבר אליו.''' דבור מפורש שמשה היה שומע ושותק:

'''וידבר אליו.''' שני אופני דברות היו שם. הא׳ פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים:

'''וידבר אליו''' דברות לצורך השעה. ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו. אלא מכל הכפורת. וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ{{תוספת|ו|והמלך החכם אמר בס׳ קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. הכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישנא. אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך ואל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו׳. הביאור בזה הוא כי שלמה הזהיר את העם פעם בכח חכמתו פעם בכח מלכותו. ואמר ההבדל שבין אזהרות הללו מי כהחכם. כשהנני מזהיר בכח החכמה אין השומע נזהר כ״כ כמו החכם עצמו שמבין כמה נחוץ הוא. ומי יודע פשר דבר. וכן להיפך שהדבר אינו נחוץ כ״כ מי יודע שהעצה אינו רותחת אלא כמו פושרין רק החכם עצמו אבל השומע אינו יודע לחלק בין עצה לעצה ונזהר בשניהם בשוה. ואמר כלל שידעו שומעי עצת והזהרת החכם הכמת אדם תאיר פניו. בשעה שמדבר בחכמה פניו מאירות ואז יש לחוש לדבריו משא״כ ועוז בשעה שמדבר מתוך כעס וכדומה מטבעי הגוף שעזים הם על כשרון הדעת אז פניו ישנא שעל פניו ניכר איזה מדה מתגברת עליו בשעה זו וא״כ אין לחוש לדבריו כ״כ אבל כ״ז כשהוא בא בכח החכמה. אבל אני פי מלך כשאני שלמה בא בכח המלוכה אז שמור בלי שום נ״מ וחקירה. [ולא אמר תחלה אני פי חכם שאינו ד״א לומר כן משא״כ אני פי מלך]. ועל ולמעלה מזה שאני פי מלך [ומש״ה באה הנגינה במפסיק]: דברת ולמעלה מדברת היא שבועת אלהים והאי ועל וכן אלהים קאי גם על דברת גם על שבועת וכמו שהיה כתוב ועל דברת אלהים ועל שבועת אלהים ופי׳ של דברת אלהים הוא דבור הבא לצורך שעה. ושבועת אלהים הוא דבור שבתורה שבא בברית שהוא כשבועה. ופי׳ עוד קהלת דאזהרת מלך אל תבהל מפניו תלך אולי פני הכעס של המלך וכדומה תלך ויהי׳ מתחרט על צוויו. ואל תעמוד בדבר רע פי׳ כשמצוה המלך לעשות רע אל תחוש לזה. כי כל אשר יחפוץ יעשה ואמר עוד קהלת באשר דבר מלך שלטון פי׳ לא תחשוב בהמרותך על דבר מלך. כי אינך מורד במלך עצמו לא כן הדבר כי דבר מלך הוא השלטון ע״כ מי יאמר לו מה תעשה. בכחו לעשות בדבריו כרצונו. שומר מצוה וגו׳ כשאתה תשמור פקודת המצוה. לא ידע דבר רע לא יענש בשום אופן אפי׳ בעשותו דבר רע כי כך הוא מצווה ועושה אבל ועת ומשפט ידע לב חכם החכם המצוה עליו לדעת השעה לפי העת ולפי הענין כי לכל חפץ יש עת ומשפט פי׳ אע״פ שאין השכל גוזר כן מכ״מ יש עתים ומשפטים שההכרח לדלג על העצה והחכמה ועוד טעמים מפרש והולך: למדנו שיש ליזהר הרבה בדבור הבא בכח מלוכה ומכש״כ בדבור אלהים אפי׳ לשעה. ומכש״כ בשבועת אלהים שהוא התורה הנצחית וגבוה מכל דבר:}}:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}