עריכת הדף "הון עשיר/עירובין/א"

{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''עירובין''' יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם {{ממ|אבות רפ"ה}} העומד על השלום {{ממ|שם פ"א מי"ח}}, הנעשה ע"י עירוב הדיורין, וכדתנן {{ממ|גיטין פ"ה מ"ח}} מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. והמעמיק יותר בענין זה ימצא דבאמת כך הוא, שהרי לפי מאי דאיתא במאורות נתן, עירובי מבואות בתי גואי נק' ת"ת המערב חו"ג ע"ב רי"ו וזהו עירוב, וכן יסוד מערב נו"ה וזהו נקרא עירובי חצרות בתי בראי. א"כ אפוא מצינו טעם הגון למנין זה, אי משום מבואות שהעירוב הוא כגוף המשתף שתי הידים שבהם עשר אצבעות, אי משום חצרות שהעירוב הוא יסוד הכל המערב שני הרגלים שבהם נמי יש עשרה אצבעות, ואף משום תחומין אתי שפיר מנין זה, ששיעור תחום שבת שהרוצה לילך משם ולהלאה בעי לערב הוא כנגד שיעור עשר ספירות מן שיעור כ"ד ספירות של חלל העומד תחת העולמות בעלייתם בע"ש, שעד הי' הסמוכי' לעולמות אין לקליפות רשות ליכנס לשם, אבל בי"ד אחרים שמן הי' ולמטה שם מקומם ולכן עד עשר מותר לצאת בשבת בלי עירוב ותו לא, הכי מפורש בס' הגלגולים בפ' י"ח וע"ש גם בפ' י"ז ויאירו עיניך. ונלע"ד דהיודע סוד שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. איך מסכימים מניינים אלו כל אחד בעולמו, תהו בעשיה, תורה ביצירה, ימות המשיח בבריאה, שבכל א' מאלו העולמות יש בהם עשר ספירות כמבואר הכל בס' אוצרות חיים, ידע הטעם ששיערו רז"ל תחום שבת שהוא כנגד עשר ספירות באלפים אמה דווקא, וה' יצילני משגיאות:

'''מבוי שהוא גבוה'''. צ"ל דגדר גובה המבוי אינו תלוי בגובה הבתים הסובבים אותו, אלא בגובה הקורה המכשירו. או אפשר דהואיל ועדיין לא שמענו שצריך להכשירו ע"י קורה, ועתה מורה לנו המקום הצריך להניח בו דבר המכשירו, ומסתמא הוא על גבי הכתלים שמכאן ומכאן, דקאמר שזה המקום אם גבהו יותר מעשרים אמה דנמצא דאותו מבוי גבוה יותר מעשרים, ימעט. ולפי זה נמצא דגובה הכתלים הם גדר גובה המבוי ולא גובה הקורה המכשירו, ונפקא מינא לענין נדרים, אי ליכא לשון בני אדם המוכיח. וזה הפי' השני נ"ל עיקר מדתנן ימעט ולא תנן וכשר, דש"מ דעל ידי מעוט זה עדיין לא הוכשר שאינו אלא הכנה להכשר הנזכר במשנה ב', אע"ג דאיכא למדחי ולומר דאינו יכול להחליט וכשר, משום דליש חולקין דבר אחר נמי בעינן להכשירו כדתנן במשנה ב', מ"מ אין זו דחייה דהרי ב"ש הוא דס"ל הכי וב"ש במקום ב"ה לא חשיב מחלוקת, כמו שאוכיח בפ"ג דיבמות משנה א' בע"ה: 

'''והרחב מעשר אמות ימעט'''. כתב התי"ט בשם הר"ר יהונתן, דלר' יהודה דקורה משום מחיצה, אינו צריך למעט כדאיתא בברייתא {{ממ|דף י.}}, ע"כ. נראה מדבריו אלו דאפילו רחב הרבה ס"ל דאינו צריך, דומיא דגובה דלא נתן לו שיעור לפי המסקנא דש"ס {{ממ|דף ב:}} דמפתחא דמלכין גמר שהם גבוהים הרבה. אבל המדקדק היטב בש"ס אינו כן, כי אף לר' יהודה יש לו שיעור קצוב ברחבו, דגרסינן התם בדף י' ע"א, [אמר אביי תנא] והרחב מי' ימעט, ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ועד כמה, סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד י"ג אמה ושליש, וק"ו מפסי ביראות, ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר מי"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר מי"ג אמה ושליש, והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בו יותר מי"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרת בו פרוץ מרובה על העומד התיר בו יותר מי"ג אמות ושליש. אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקלת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחריתי, מבוי כלל כלל לא, ע"כ. ופי' רש"י, כלל כלל לא, טפי מעשר לא. וברישא פירש, עד כמה יהיה רוחב ולא יהיה צריך למעט לרבי יהודה, עכ"ל:

''' והנה''' טרם אחלה לדבר צריך אני לישב סוגיא זו כי קושיא עצומה יש בה, שהרי מימרא זו דאביי תנא וכו', אינה מסברתו דקאמר צריך לשנות הכי דר"י פליג אף ארחב, כי ברייתא מפורשת היא, והוא עצמו אמר כן בריש מכלתין {{ממ|דף ב:}} פליג בברייתא דתניא והרחב מי' וכו'. וא"כ הוא איך נדחה סברת י"ג ושליש, באמור דליכא למילף מפסי ביראות משום דאיכא למימר דהתם דאקלו בו חד קולא הקלו בו קולא אחריתי אבל במבוי דלא הקלו בו אותה קולא אין להקל בו ביותר מעשר, והלא עינינו רואות דר"י ס"ל דיש להקל בו שהרי קאמר דאינו צריך, ואיך ס"ד בדבר זה. אלא ודאי צ"ל דכוונת הש"ס היא לדחות הק"ו ולא לדחות הסברא, וה"ק עד כמה, דס"ל דודאי שיעורא איכא ברוחב אף לר"י, והיינו דלא קאמר סבר רב וכו' עד כמה עד י"ג וכו', דהוה משמע דאף עד כמה הוא בסבר, ונפקא מינה שכשנדחה הסברא נדחה אף העד כמה ושאין שיעור לרוחב כלל לר"י, אלא בתחילה קאמר עד כמה למוסכם דיש שיעור, והדר על השיעור הוא דהוצרך לסבור סברא. וטעמא דמילתא דפשיטא ליה דאפילו לר"י דלית ליה שיעורא בגובה אית ליה שיעורא ברוחב, הוא משום דבהיות המבוי הזה מפולש משני צדדיו ויהיה רחבו שש עשרה אמה הרי הוא רה"ר גמורה ואין הכשר לחי וקורה וצורת הפתח מועיל לו כלל כמו שפסק הרמב"ם בפ' י"ז מה' שבת {{ממ|עיי"ש במ"מ ה"ג}}, והכא בהכשר לחי ודומיו אנן קיימין, וא"כ איך יאמר ר"י דאפילו שיהיה מבוי זה רחב הרבה אינו צריך מעוט ושרי בהכשר של אחד או שנים או אפילו שלשה אלו, והלא אינו כן שבהגיעו לי"ו אמה אם יהיה מפולש אפי' שלש הכשרות אלו כאחד אינם מועילים, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דר"י נתן דבריו לשיעורים, ועל זה השיעור אנו שואלים כמה הוא. וקאמר דעל זה סבר וכו', זה הוא מסתברא דילמד סתום מן המפורש בר"י במקום אחר, והדר אמר דאין אותו מקום גילוי מלתא בעלמא אלא בהכרח אנו צריכים ללמוד ממנו, והיינו דקאמר וק"ו בואו העטוף ולא קאמר ק"ו בלא ויו, דבלא ואו הוה משמע דהאי סבר הוא מק"ו דווקא ולא מסברא, ואי הכי הוה כד מפרך ק"ו אף הסבר פריכא הוא, ועל זה הק"ו הוא דקא שקיל וטרי הש"ס וקאמרא דאין להכריח ממנו שיהיה יותר או פחות, ואף כי פחות ליכא למימר על כי בפירוש אמר ר"י שיש היתר ביותר מעשר, הוא מחמת דברי ר"י ממש דהכא דאין אנו יכולים לומר כן אבל דל מהכא ר"י דהכא מצד ההכרח אין בידנו להכריח משם שיסבור הכי, ומיהו אף הש"ס מודה דגילוי מלתא בעלמא איכא התם לשיעור זה הועיל והכא סתם ר"י דבורו ולא פירש עד כמה, ושיעורא ודאי יש ברוחב אפי' לדידיה כמ"ש, ולא כמו שנראה מדברי הר"ר יהונתן.

''' וי"ל''' דאין הכי נמי דדחית הש"ס דחיה גמורה היא, ושלא נתן ר"י שיעור לרוחב הפתח כלל, להיות דס"ל שאף אם יהיה ששה עשר אמות הואיל ויש לו שני מחיצות גמורות אינו ר"ה מדאוריתא וניתר בהכשר לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן כמפורש בש"ס דף ו'. אבל קשה מההיא סוגיא ממש דאיך תלה טעם ר"י משום דס"ל דקורה משום מחיצה, והלא באותה סוגיא מוכח להיפך ובלי שאעתיקנה ע"ש בסוף דף ו' ע"א והתניא יותר על כן אר"י וכו' וע"ש בע"ב בתוספות ד"ה וכי תימא וכו', ותראה בבירור דכך הוא דלא ס"ל לר"י דקורה משום מחיצה. וקושיא זו שייכא אף לדברי הר"ב דתלה טעם פלוגתיהו בהא וקאמר דטעמא דר"י הוא משום מחיצה ודרבנן משום היכר, שהרי בדר"י אינו כן כמו שהוכחתי, וברבנן אמוראי פליגי בהו בדף ה' ע"א אי משום היכר תקנוה או משום מחיצה, הכי פירש רש"י התם בפלוגתא דרב יוסף ואביי דקאמרא הש"ס דבהא קמפלגי דמר סבר קורה משום היכר ומ"ס קורה משום מחיצה.

''' ולפי''' דברי הר"ב דזו היא פלוגתא דר"י ורבנן קשה דא"כ קמפלגי בפלוגתא דתנאי, ואע"ג דמסקנא דתלמודא הוא דהוי משום היכר מ"מ אין זה לרבנן דווקא אלא אף לר"י, אלא דס"ל לר"י דאף למעלה מעשרים שלטא ביה עינא ומשום הכי מכשר אף למעלה מעשרים וכן משמע בש"ס דף ג' ע"א בההוא עניינא דאפלוגי בתרתי למה לי, ע"ש כי להעתיק כל הסוגיות הם עלי לטורח. וא"כ אפוא קשה להר"ר יהונתן דתלה היתר רוחב הפתח ביותר מעשר לר"י משום דס"ל דקורה משום מחיצה והיא יורדת וסותמת ביותר משיעור פתח, דזה אינו כמ"ש. ועוד קשה דבש"ס דף ח' ע"ב קמפלגי אמוראי במבוי שצדו אחד קצר וצדו אחד ארוך איך יניח הקורה, ומפורש שם דבקורה אי משום היכר הוי או משום מחיצה קמפלגי, וקאמר עלה רב כהנא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון למ"ד משום מחיצה, לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. הרי מפורש דאף למ"ד דקורה משום מחיצה אינה מתרת ביותר משיעור פתח, וא"כ היכי קאמר הר"ר יהונתן דמשום דס"ל לר' יהודה דקורה משום מחיצה הרי היא מתרת ביותר מעשר. ועוד קשה דאיך ס"ד דשום אמורא לומר דלרבנן קורה משום מחיצה, והלא לא התירו על ידי קורה ברחב יותר מעשר, ואי הוה משום מחיצה למה לא התירוהו לפי דברי הר"ר יהונתן דהא בהא תליא. אלא ודאי לאו היינו טעמא דר"י אלא דס"ל דאפילו ביותר מעשר עדיין אקרי פתח לענין זה, הואיל ומפתחא דמלכין גמר דמסתמא הם רחבים יותר משאר הפתחים כפי ערך גבהם, ועל הגובה לא נתן קצבה על כי כל למעלה מעשרה הוא רשות אחד ואינו משתנה מרשות לרשות מחמת הגובה, אבל ברוחב הואיל ומשתנה מרשות לרשות מחמתו אין סברא לומר שלא יתן לו קצבה ולכן נאמר דהקצבה המפורשת במקום אחר והוא י"ג ושליש היא היא הקצבה הראויה כאן לרוחב המבוי, ושהדחיה שדחו הש"ס שהעתקתי לעיל לא קאי כי אם אק"ו אבל לסברא מודה כמ"ש, וה"ט דתנא דמתניתין הזכיר הפלוגתא דר"י בגובה משום דלעולם אינו צריך למעט, ולא הזכירה ברוחב משום דאף לדידיה צריך למעט כשיהיה רחבו יותר משיעור פתח הראוי למבוי שלדידיה הוא י"ג אמה ושליש. ואי הוה קתני ר"י אומר אינו צריך סתם איכא למטעי ולומר דלעולם אינו צריך כמו ברישא, וגם לאומרו בפירוש לא רצה הואיל ור"י עצמו לא אמרו בפירוש אלא מסברא אנו אומרים כך כמ"ש.

''' אבל''' צריכים אנו לומר דכל זה אינו אלא במבוי שאין לו שני מחיצות גמורות, אבל ביש לו שני מחיצות גמורות אפילו רחב הרבה לר"י ניתר בקורה, כדמוכח בש"ס דף ו' שהזכרתי לעיל דמתיר לערב רה"ר שהוא ששה עשר אמה ויש לו שני מחיצות ע"י לחי או קורה. דאי לא תימא הכי קשיא איך ס"ד דרב אחי לומר דלא התיר ר"י אלא בי"ג ושליש כמו שהעתקתי בתחילת דברי והלא בפירוש התיר ברוחב י"ו אמות, אלא ודאי דכשאין שני מחיצות גמורות קאמר רב אחי דלא התיר ר"י אלא בי"ג ושליש.

''' ועל''' פי חלוק זה אזלא לה קושית התוספות, דאף הם הקשו זה שם בדף ו' ודחקו להשיב דה"נ בשני מחיצות לא התיר ר"י אלא בי"ג ושליש ולא יותר, ע"ש {{ממ|ד"ה וכי תימא}}. ומחיצה בלתי גמורה היא כגון פסי ביראות דאם צד אחד של המבוי עשוי כך בפסים ומצדו השני יש שם כותלי הבתים והחצרות הפתוחים בו ובתוך המבוי באר אם היה רוחב המבוי שש עשרה אמה והרי הוא ר"ה אינו ניתר לבהמת עולי רגלים לשתות ממי הבאר ע"י לחי או קורה מכאן ומכאן שהרי אין כאן שני מחיצות גמורות והרי עדיין הוא רשות הרבים גמור אבל צריך שימעטנו עד שלא יהיה רחב פתחו יותר מי"ג ושליש ואם ע"י תקן זה אינו מפולש כגון שפסי הקצוות הם דיומדין כזה: {{תמונה להוספה}}, הרי זה מותר להשקות הבהמה בלי שום תיקון אחר דלא גריע מאילו היה הבור מוקף כלו פסין כדרך הנזכר בריש עושין פסין, ואם עדיין מפולש הוא כגון שאף פסי הקצוות הם פשוטים כזה {{תמונה להוספה}}, אז בעי תקון בלחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, וזה התיקון מועיל לבהמ' עולי רגלים דמחיצת הפסים שאין ביניהם יותר מי"ג ושליש חשיבה מחיצה אבל לשאר החפצי' כבר קי"לן דמחיצה כזו לא חשיבה מחיצה, וכל זה הוא לדברי ר"י והראיה דכשהמחיצות בלתי גמורות כגון האי דפסים לא חשיבי שני מחיצות לבטל ר"ה לר"י להיות ניתרים ע"י לחיים או קורות הוא מן המשנה עצמה דפ' עושין פסין דבעי ר"י פסין אפי' לבהמת עולי רגלים דהקלו אצלם מכל ד' רוחות הבאר ובעי נמי דיומדין כדי שיהיה היקף המחיצות היקף גמור, ואי לא בעינן מחיצות גמורות לר"י לעבדו תרי מחיצות של פסים משני צדי הבאר אחת מכאן ואחת מכאן כזה {{תמונה להוספה}}

ומשני צדדיו האחרים יתירו בלחיים או בקורות, ולפחות יקיף הבאר פסים מג' רוחות ויתיר רוח הרביעי בלחי או בקורה אלא ודאי מדבעי היקף ד' מחיצות, ש"מ שהמחיצות בלתי גמורות כאלו לא חשיבי אפילו שלשה מהם לבטל רשות הרבים, וליכא לאוקמי האי מחיצה בלתי גמורה במבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כזה {{תמונה להוספה}} שנמצא שהמקום שהוא כנגד הנותר מהארוך אין לו כי אם מחיצה אחת, ולכן אין להתיר מבוי כזה בהניח הקורה כנגד הארוך אם הוא רחב יותר מי"ג ושליש לר"י שהרי אף בפחות מי"ג ושליש ואפילו פחות מעשר א"א להתיר אותו מקום שכנגד הנותר, שהרי אמרינן בש"ס דף ח' ע"ב שהזכרתי לעיל דלמאן דס"ל דקורה משום מחיצה יכול להניח הקורה באלכסון, אבל למאן דס"ל דהוא משום היכר אינו מניחה אלא כנגד הקצר, וכבר הוכחנו לעיל דר"י נמי ס"ל דקורה משום היכר וכנגד הקצר יש שם שני מחיצות גמורות הרי שאין מקום למציאות זה בענין זה כי ע"י לחי דלכ"ע הוי משום מחיצה אין לו מציאות ודאי להשתמש ע"י כנגד הארוך לא ביושר ולא באלכסון שהרי אין הלחי מסיים מקום האלכסון כמו הקורה ואפילו להרשב"א ז"ל שכתב ז"ל בא להתיר כנגד האלכסון אין לו תקנה אלא או במחיצה או בצורת פתח עשה צורת פתח אפילו באלכסון מותר שהפתח משום מחיצה, עכ"ל. אין מקום לעניינו שהרי כי עביד צורת פתח הא עביד מחיצה גמורה מדאורייתא שאף אם היו כל שני המחיצות עשוים פתחים מחיצות גמורות מקרו:

'''אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות'''. ואפילו גבוה יותר מעשרים, כ"כ התי"ט בשם הרמב"ם. ולא נזכר בפירוש במשנה על כי אתיא במכ"ש, דלא מצינו מפורש במשנה מחלוקת ברחב מעשר אמות להתירו אפילו בלא צורת פתח ואפילו הכי בצורת פתח מותר, כ"ש בגובה יותר מעשרים אמה דאיכא מ"ד דשרי בלא צורת פתח, דיהיה מותר בצורת פתח: 

== ב ==

'''משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע'''. תלמיד אחד הוא ר"מ, כמ"ש הר"ב. כי שימש את שניהם ר' ישמעאל ור"ע כדאיתא בש"ס {{ממ|דף יג.}}, ולרמוז זה שנאו ביניהם ולא קתני תלמיד אחד אמר משום ר' ישמעאל לפני ר"ע, כדקתני בכל מקום ר"פ אמר משום ר"פ. זה השבתי לבני אברהם שמואל הקטון יצו' ששאל לי על שינוי זה:

'''לא נחלקו'''. ומדחלקו בין קטון לגדול, ש"מ דיש לחלק בין קטן ליותר קטן דהיינו הפחות מד' טפחים, דלא בעי כלום, ומלתיה דת"ק קמפרש. ור' עקיבא סבר דלא חלקו, ועל זה ועל זה נחלקו, ולכן אין לחלק ואפילו הפחות מד' בעי לחי או קורה. או כלך לדרך זו דמשום ר' ישמעאל פליג את"ק וכדפירשנו, ור"ע סבר כותיה דהפחות מד' לא בעי כלום, ולהכי לא שייך פלוגתא בו, אבל על זה ועל זה דבענין הכשר נחלקו, ה"ט דלא אתברר בש"ס אי ת"ק הוא או ר"ע דסבר דהפחות מד' לא בעי הכשר כמ"ש הר"ב, אע"ג דלא אתברר מ"מ לאשמועינן חילוק זה הוצרך הת"ק ור"ע לומר על מה נחלקו, ובזה נחה תלונת התי"ט דהקשה דת"ק טעמא דב"ש אתא לאשמועינן:

== ג ==

'''כדי לקבל אריח לארכו'''. בלבנה כיון שהיא מרובעת שלשה על שלשה טפחים, כמ"ש התי"ט בשם הרמב"ם, לא שייך לחלק בה בין אורך לרחב, אבל באריח שהוא חצי לבנה שייך שפיר לחלק בין ארך לרחב. והקורה דייה שתהא רחבה טפח, דכדי לקבל אריח שאמרו, ר"ל לארכו שתהא מקבל עליה כל אורך האריח, דאילו היה לרחבו תהיה הקורה צריכה להיות ב' טפחים וחצי רחבה. ולמאן דגריס לרחבו, האי כדי לקבל ארחבה קאי, והכי צריך לפרש דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל זה הרוחב האריח לרחבו, דסרח העודף יכול למרחו בטיט כמ"ש הר"ב, דאילו היה צריך לקבל זה הרחב האריח לארכו לא היה די בטפח וכמ"ש, ובזה נחו כל ההרגשות שהרגיש התי"ט בענין זה:

== ד ==

'''רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח'''. ה"פ, מדלא אמרו סתם רחבה טפח, אלא ששיערו אותה באריח דאמרו רחבה כדי לקבל אריח, ש"מ דבריאה כדי לקבל אריח נמי בעינן:

'''רבי יהודה אומר רחבה'''. מדלא אמרו ראויה דכולל הרוחב והבריאות, אלא אמרו רחבה, ש"מ דרחבה בעינן ולא בריאה, ולא הזכירו אריח אלא לענין מקח וממכר, דאשמועינן אגב ארחיה דהקונה מחבירו קורה כדי לקבל אריח, נפטר המוכר בקורה רחבה טפח אעפ"י שהאריח הוא טפח ומחצה, דהרי היא ראויה לקבלו ע"י טיט כמ"ש הר"ב:

== ה ==

'''היתה וכו''''. כתב הרב, ר' יהודה קאמר לה ולית הלכתא כוותיה. פי' סוף דברי ר"י הם, ולא תימא דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם, הכי משמע מן הסוגיא דבבלי. אבל בירושלמי {{ממ|ה"ה ח.}} אמרינן למי נצרכה לר' יהודה. ש"מ דאין אלו דברי ר"י אלא רבי סתם לן הכא כר' יהודה. וי"ל דלאו דווקא הוא אלא ר"י ממש הוא, והראיה דבתר הכי אמרינן התם עקומה וכו' ר"י היא, עגולה וכו' ועוד היא דר' יהודה. ש"מ דר"י ממש היא, ומדסיפא ר"י ממש היא כ"ש הרישא, ואף כי הכא ודאי לאו דווקא הוא כמ"ש, מ"מ נלע"ד דיש לחלק בש"ס בין כשאומרת מתניתין ר"פ לאומרת כר"פ, דכשאומרת ר"פ משמע דהם דבריו ממש ויחידאה היא ולא סתם, וכשאומרת כר' פלוני אז אינם דברי אותו פלוני ממש אלא דברי רבי דאמר סתם כר' פלוני, ואז למשנה זו יש לה דין סתם משנה ולא דין יחיד, כי רבי הוא דסתם לן כאותו יחיד, ויש לי סמך על חילוק זה ממ"ש התוספות ביומא דף נ"ח ע"א ד"ה רב יונתן וז"ל, מיהו מה שהקשתי ממאי דקאמר סתמא כר' בלאו הכי ניחא דהא לא קאמר ר' יושיאה היא פי' וכו' ע"ש ועיין מ"ש בריש פ' כל שעה:

'''של קש או של קנים'''. סתם קש מורה על קשים רבים, כדכתיב {{ממ|שמות ה, יב}} לקושש קש. ומסתמא לאו על קש אחד לבד קאמר אלא על שם המין, משא"כ קנה כי פירושו קנה יחידי, ומסתמא אין בקנה יחידי רוחב טפח, משום הכי קתני קנים לשון רבים:

'''או של קנים'''. אין בידי לומר טעם למה נשנו אחר הקש, אלא משום דקנה לגבי קש קשה הוא ולכן אינו עומד בפני כובד הקשה לו שמניחים עליו אלא נשבר, משא"כ הקש שלהיותו רך יותר מהקנה נכפף ואינו נשבר כל כך בקל, כי כבר אמרנו דלאו קש אחד לבד קאמר, ולפי זה הוי לא זו אף זו:

'''רואין אותה כאילו היא של מתכת'''. מלשון זה נראה דלפחות צריכה להיות עבה כל כך שאם היתה ממין בריא וחזק כגון מתכת תחזיק האריח, אבל אם היתה דקה כ"כ שאף אם היה מתכת לא תחזיקנו אינה כשרה, דאי לא תימא הכי מאי רואין דקאמר, בלא רואין נמי הרי היא כשרה כמו שהיא אם היא רחבה טפח:

'''עקומה וכו''''. כתב התי"ט, דהפוסקים פליגי בהא אם היא ר"י או ככ"ע. והנה ראיתי כי מחלוקת זה הוא בירושלמי {{ממ|ה"ה ח.}} דר' אחא בשם ר' זעירא ס"ל דר"י היא, ורבי [יוסה בשם ר' יוסה] {{ממ|יהא}} בשם ר' זעירא אמר דדברי הכל היא. ובבבלי אין הכרע, דמדמקשה {{ממ|דף יד.}} פשיטא. נראה דר"י הוא דכבר שמעינן מיניה רואין, דאי לרבנן מאי פשיטא הא עדיין לא שמענו לדידהו דאמרינן רואין, או אפשר לומר דאפילו לרבנן מקשה, דהואיל ולא התנו בה אלא שתהא רחבה ובריאה, ש"מ דכשהיא בריאה דהיינו חזקה דיינו אעפ"י שהיא עקומה בענין שאין האריח יכול לעמוד עליה, שהרי השני התנאים אשר התנו בה הרי הם בה, אבל המסתבר יותר מסתמא דתלמודא נראה כפי' הראשון דר"י היא:

'''רואין אותה כאלו היא פשוטה'''. הא ודאי אצטריך לפי מסקנת הש"ס {{ממ|שם}} דמוקמי כשעקמימותה חוץ למבוי, וקמ"לן דלא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי אבתריה, דהיינו דקמ"לן התנא באמרו רואין אותה כאילו היא פשוטה ואינו יכול להשתמש כנגד עקמימותה:

'''עגולה'''. מסקנא דתלמודא {{ממ|שם}} דמשום סיפא נקט ליה, דלרואין לא אצטריך. ואף זה יש לאוקמא אפילו לרבנן דלא אצטריך מהטעם שפרשתי בד"ה עקומה. אבל בירושלמי {{ממ|שם}} קאמר אהא, עוד היא דר' יהודה. וליכא מאן דפליג, והכי מסתבר לבבלי, דאי אתיא כרבנן ודאי אצטריך, דעדיין לא שמענו שלא תצטרך להיות רחבה טפח בכל עוביה שזה הוא בהיותו עגולה, אבל לר' יהודה דלא בעי בריאה פשיטא הוא דלא בעינן, שאף אם ינטל חלקי העגול שאינם מגיעים לרוחב טפח וישאר החלק האמצעי שברחבו טפח אע"פי שהוא דק מאד הרי הוא כשר דלא בעינן בריאה, ואע"ג דלפחות ראויה קצת בעינן דהיינו שאם תהיה מדבר קשה כמתכת תחזיקנו כמ"ש לעיל, וחלק העגול הרחב טפח אינו אלא כעובי נקודה קטנה ואפילו היה של מתכת ודאי לא תחזיק כלום, מ"מ הואיל ואינו ממש כך בעין וכ"ש שא"א בידי אדם לצמצם כ"כ אין ספק דלא קפיד ר"י בהא. וא"ת למה נשנה עקומה דאתיא ככ"ע למ"ד, באמצע. י"ל דמשום דהוצרך להאריך בהאי מילתא בכל שיש בהיקפו שנאו בסוף, ועוד דלפי האמת האי בבא דעגולה אף אם היא ר"י היא מיותרת מצד עצמה בין לר"י בין לרבנן, דלר"י לא אצטריכא ולרבנן אין הדין כך וכל עיקרה לא נשנית אלא משום כל שיש בהקיפו וכו' דבהא אף רבנן מודו אע"ג דזה אינו מועיל לקורה עגולה של מבוי לדידהו מהטעם שכתבתי:

'''רואין אותה כאלו היא מרובעת'''. הא קמ"לן דמקרקעיתה ולמטה מודדין העשרים אע"פי ששם אינה רחבה טפח, דלא תימא דמאמצעיתא מודדין:

'''כל שיש בהיקפו ג' טפחים'''. שוחקות, שבין כלם הם כשביעית טפח יותר, יש בו רוחב טפח עצב, כן יש לפרש פשוטן של דברים על פי החשבון המדוקדק, ועיין מ"ש על זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ויאירו עיניך בכל המדות שמדדו רז"ל:

== ו ==

'''רבי יוסי אומר רחבן ג' טפחים'''. ירושלמי {{ממ|ה"ו ח:}} מתניתא במשוכין מן הכתל אבל אם היו סמוכין לכותל אוף ר' יוסי מודה, ע"כ. הרי מפורש דלא כהר"ר יהונתן שכתב התי"ט, ואע"ג דבש"ס דידן {{ממ|דף יד:}} גרסינן, דלחי שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום, ופסקו הרמב"ם {{ממ|ה' שבת פי"ז הכ"ב}}, ש"מ דזו היא דעת הת"ק, וא"כ קשה לפי הירושלמי דבמאי קמפלגי, דאף ת"ק ס"ל דלא די במשהו כשמפליג מן הכותל. י"ל דפחות משלשה רחוק מן הכותל קא מפליגי, דלת"ק כל פחות משלשה כלבוד דמי ואעפ"י שהלחי משהו כשר, ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כי כל פחות משלשה לא מקרי אויר, והכי הלכתא וכן פסק הרמב"ם {{ממ|שם}}, ור' יוסי ס"ל דאע"ג דהוי כלבוד, הואיל ואינו סמוך לכותל ממש חיישינן דילמא ימשכנו שלשה, ולכן לא מכשר אפילו בפחות משלשה במשהו אלא שלשה בעינן, וסמוכין דקאמר ירושלמי ר"ל סמוכין ממש, ומשום הכי משוכין קרי להו כל שאינם סמוכין ממש:

== י ==

'''ומלערב'''. אע"ג דעיקר המסכתא מדברת בעירוב ושכלהו אחריני אגב עירוב נשנו, מ"מ שנא עירוב בסוף לסמכו לדמאי, לגלות דבערוב דומיא דדמאי דהוא מדרבנן איירי דהיינו עירובי חצרות, ולא איירי בתחומין דיש להם סמך מקראי כמ"ש התי"ט, וליכא להקשות דאי משום הא ה"ל להקדים עירוב והדר דמאי סמוך לו, דאי הוה תני דמאי קודם רחיצת ידים הוה אמינא דרחיצת ידים היינו מים האחרונים שרוחצים אחר האכילה, שהרי הדמאי הוא היתר אכילת הדמאי וזה אינו כמ"ש הר"ב משום הכי לא הקדימו. והא דלא תני עצים בסוף, י"ל דהואיל ואינו יכול לשנות העיקר דהיינו העירוב בתחילה מהטעם שכתבתי, סדר סעודה נקט, דאדם בתחילה לוקט עצים לבשל מאכלו, והדר נוטל ידיו, והדר אוכל דהיינו דמאי:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}