עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/עח"

== יום שני יח תמוז - מסכת יומא דף עח ==
=== גדר חמשה עינויים ביו"כ ואין איסור חל על איסור ===
;נעילת סנדל שאינו של עור ביום כיפור
הגמרא במסכת יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/עח/א|עח.]]-[[בבלי/יומא/עח/ב|עח:]]}} דנה בנוגע לאיסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים: ותו קא מבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם [- סנדל גומי, שאינו עור] ביום הכיפורים. ומביאה הגמרא כמה מעשי רב שמהם מוכח שאכן מותר לצאת ביום הכיפורים עם סנדל שאינו עשוי עור: עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים... אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית ציבור, ואמינא ליה ביום הכיפורים מאי, א"ל לא שנא. וכן מאביי, רבא ורבה בר בר חנה יצאו עם סוגים שונים של סנדלים שאינם עשויים עור ביום הכיפורים.

על דין זה לפיו לא נאמר איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים אלא בנעילת סנדל של עור, מביאה הגמרא את קושייתו של רמי בר חמא מברייתא מפורשת. במשנה במסכת שבת {{ממ|[[בבלי/שבת/סה/ב|סה:]]}} נאמר: הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר, ובברייתא נאמר על כך: ושווין שאסור לצאת בו ביום הכיפורים. הרי שלמרות שקב הקטע עשוי מעץ ולא מעור, אעפ"כ נאמר בברייתא שאסור לכולי עלמא לצאת בו ביום הכיפורים.

אביי מיישב את הקושיה: התם דאית ביה כתיתין ומשום תענוג. כלומר, מדובר בקב כזה שתוכו רצוף בכתיתי צמר או דבר מה רך אחר, ובשל כך נאסרה נעילתו ביום הכיפורים, אך אין להסיק מכך שכל מנעל אף שאינו של עור אסור לנעולו ביום הכיפורים.

על יישובו של אביי תמה רבא: ואי לאו מנא הוא, כתיתין משוי ליה מנא [- אם מצד עצם הגדרתו אינו נחשב מנעל לגבי יום הכיפורים וכי הכתיתין שנוספו בו הם שיעשוהו למנעל]. ועוד, כל תענוג דלא מנעל הוא ביום הכיפורים מי אסור, והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק [- אין לך לחייבו מצד עצם ההנאה למרות שאינו מנעל, כי לא נאסרו ביום כיפור אלא חמשה עינויים ואין לנו לחייבו בעינוי נוסף שאינו בכללם, וכפי שמצינו שרבה בר רב הונא הלך עם סודר על רגלו למרות שבודאי נהנה מכך]. ועוד הקשה שבהמשך הברייתא שם שונה המשנה מה דינו של קב כזה אם יש בו בית קיבול לכתיתין, הרי לנו שבתחילתה עסקה הברייתא בקב שאין בו בית קיבול לכתיתין ואעפ"כ נאסרה נעילתו ביום כיפור.

ומכח קושיות אלו נוקט רבא שלכולי עלמא אכן קב הקיטע מנעל הוא לכל דבר, ואסור לצאת בו ביום כיפור אע"פ שאינו עשוי עור [אך סנדל עשוי עשבים וכפות תמרים גם לדעת רבא מותר, כיון שאינו נחשב כלל למנעל], ומחלוקת התנאים לגבי יציאה בו בשבת אינו נובעת מן השאלה האם להגדירו כמנעל, אלא מכח נדון אחר האם יש לחשוש שמא יפול מרגלו ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.


;ביאור הגרי"ש אלישיב בדעת אביי לאסור הנאה מהכתיתין
הרי שנחלקו אביי ורבא עד כמה שננקוט שקב הקיטע אינו נחשב נעל ואינו אסור בנעילה ביום כיפור, האם מכל מקום כיון שיש בתוכו כתיתין ניתן לאוסרו משום נעילת הסנדל. דעת אביי שאכן יש לאוסרו מדין זה ואילו רבא תמה על כך שעד כמה שאינו מוגדר כמנעל לא יגדירוהו הכתיתין ככזה, ולאוסרו מצד הנאתו מהכתיתין לא שמענו על תענוג שאינו מנעל שיהיה אסור ביום הכיפורים מלמד חמשת עינויים.

ובהערות הגרי"ש אלישיב נקט שבודאי אף אביי לא רצה לומר שאכן עצם התענוג מהכתיתין הוא שנאסר, כי לא מצאנו יותר מה' עינויים ולית מאן דפליג על זה. אלא שכוונת אביי שכיון שצורת התענוג מן הכתיתין היא על ידי המנעל, בדרך נעילת הסנדל, לכן גזרו חכמים בנעילת סנדל זה משום תענוגי נעל, כיון שלא יבדילו בין תענוג זה לתענוג שאר מנעלים.

;חקירת הקובץ הערות בגדר עינויי יום כיפור
ובקובץ הערות {{ממ|[[קובץ הערות/עג#ג|סימן עג אות ג]]}} ביאר מחלוקת אביי ורבא ע"פ מה שיש לחקור בכל חמשת הדברים האסורים ביום הכיפורים ונלמדים {{ממ|[[בבלי/יומא/עו/א|לעיל עו.]]}} מהכתוב "תענו את נפשותיכם", ויש לפרש אופן הלימוד וגדר איסורם בשני אופנים: א' גוף האיסור הוא ביטול העינוי. ולדוגמא, מה שאסור לאכול ביום הכיפורים, אין האיסור האכילה מצד עצמה, אלא מפני שעל ידי האכילה הוא מבטל העינוי לכן אסור לאכול. ואילו משכחת לה אכילה שלא היתה מבטלת העינוי, אכן היתה מותרת אכילה זו ביום הכיפורים. ולהיפוך, אם נמצא ביטול עינוי שאינו אכילה, אף הוא היה אסור.

ב' יש לפרש דהפסוק המלמדנו "תענו את נפשותיכם" אינו אלא ילפותא ממנה נוכל ללמוד מהם הדברים אותם רצתה התורה לאסור ביום הכיפורים, אבל איסורם של אותם הדברים הוא מצד עצמם, דהיינו שהאכילה אסורה מצד עצמה ולא מפני ביטול עינוי.

וניתן לומר שבכך נחלקו אביי ורבא. אביי סובר כפירוש הראשון שנעילת הסנדל כמו שאר העינויים אסורה מפני ביטול העינוי, ולכן סובר אביי שלמרות שבהגדרת המנעל, קב של קיטע אינו קרוי מנעל, מכל מקום באופן שיש בתוכו כתיתין יש בו ביטול עינוי כמו בנעילת סנדל ולכן יש לאוסרו. משא"כ רבא תמה על כך "כל תענוג דלא מנעל הוא ביוה"כ מי אסיר", כי דעתו שאין האיסור על ביטול העינוי אלא הוה רק גילוי מילתא על הדברים האסורים ובכללן נעילת הסנדל דווקא, וכיון שאין קב של קיטע חשובה מנעל אינה בכלל איסורי יום הכיפורים.


;ראיית הגמרא שאכילה גסה לאו שמה אכילה
ובגמרא ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/מ/א|מ.]]}} מוכיחה הגמרא שאכילה גסה לאו שמה אכילה מדברי ריש לקיש האומר שהאוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור שנאמר "לא תעונה" ובאכילה גסה אינו מבטל את העינוי.

ומקשה הגר"א וסרמן, שבשלמא לדעת רבא שלמרות שנאמר בתורה "תענו את נפשותיכם", מכל מקום אין זה אלא גילוי על המעשים האסורים ביום הכיפורים, אך סוף סוף אותם מעשים אסורים ביום הכיפורים, ואם למרות זאת פוטר ריש לקיש את האוכל אכילה גסה ביום כיפור ע"כ שאין אכילה גסה בכלל אכילה. אך לדעת אביי הסובר שגדר האיסור ביום הכיפורים הוא ביטול עינוי, וכל העינויים הם רק היכי תימצי לביטול העינוי, אך לו יצוייר שמעשה כזה לא יביא לידי ביטול עינוי הוא אכן יהיה מותר. אם כן לא מובנת ראיית הגמרא כי יתכן שאכילה גסה שמה אכילה אך ביום כיפור כלל לא נאסרה ה"אכילה" אלא דווקא "ביטול העינוי" שנעשה בדרך כלל על ידי אכילה. ומסיק הגרא"ו שאכן סוגיית הגמרא שם היא רק אליבא דרבא.


;אין איסור חל על איסור באכילת נבילה ביו"כ
עוד מקשה הקובץ הערות על דעת אביי מהברייתא המובאת בגמרא בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/לו/א|לו.]]}} האוכל נבילה ביו"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור. ואם נאמר שאין האיסור ביום כיפור על האכילה עצמה אלא רק על ביטול העינוי, לכאורה לא שייך לומר בכה"ג אין איסור חל על איסור.

ודוגמא לדבר, מה שמבואר בקובץ הערות במקום אחר {{ממ|[[קובץ הערות/לג#א|סימן לג אות א]]}} שהביא קושיית האבני מלואים {{ממ|[[שו"ת אבני מלואים/יב|סימן יב]]}} בשם הנודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אורח חיים/לו|מהדו"ק או"ח סימן לו]]}} על המבואר בגמרא בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כא/ב|כא:]]}} שאין שבועה חלה על איסורים כיון שמושבע ועומד מהר סיני, והקשה הנודב"י למה בעינן לטעם זה והרי בלאו הכי אין איסור חל על איסור. ונקט שם שאכן שני הטעמים אמת.

אמנם בר"ן בשבועות {{ממ|[[ר"ן על הרי"ף/שבועות/ח/ב|ח: מדפה"ר]]}} כתב שדווקא נדרים אינם חלים על איסור משום מושבע ועומד מהר סיני, אבל שבועה חלה על דבר איסור כיון שמוסיף בה חומר שמעתה חייב קרבן אם יעבור על שבועתו ויעשה איסור זה. ולכאורה צ"ב שמכל מקום יש את הטעם השני שאין איסור חל על איסור, וכדי שיחול איסור על איסור בעינן שיהיה או איסור כולל או איסור מוסיף, אבל סתם תוספת חומרא שמעתה חייב גם קרבן לא מצאנו שתועיל לגבי אין איסור חל על איסור. ומכאן מוכח שהר"ן סובר שכלל אין "אין איסור חל על איסור" לגבי שבועה על איסורים.


;איסור שבועה על חילול הדיבור ומכח זה נאסר מעשה האכילה
וביאר הגרא"ו {{ממ|ויסוד הדברים כבר כתב הגר"ח מבריסק במכתב שנדפס בקונטרס מעתיקי שמועה}} על פי דברי התוספות {{ממ|[[תוספות/גיטין/לה/א#ונודרת|גיטין לה. ד"ה ונודרת]]}} שאיסור שבועה אינו איסור על המעשה שעושה אלא על חילול הדיבור. ולפי זה יש לבאר שלכן לא שייך בשבועה אין איסור חל על איסור, כגון אם נשבע שלא יאכל נבילה, איסור הנבילה הוא על מעשה האכילה ואילו איסור השבועה אינו על האכילה מצד עצמה אלא על חילול הדיבור, אלא שכיון שע"י אכילתו הוא מחלל דיבורו לכן אסור לו לאכול.

כך גם כתבו התוספות {{ממ|[[תוספות/יבמות/לד/א|יבמות לד. ד"ה והוציאו]]}} שאם הוציא דבר מאכל בפיו ביום כיפור, ויש כאן אכילת יום כיפור והוצאת שבת, אין שייך זה לדין אין איסור חל על איסור. וביאור דבריהם על דרך זו שדווקא כשיש שני איסורים על פעולה אחת שייך לומר אין איסור חל על איסור, אבל כשכל איסור הוא על פעולה חלוקה, על האכילה ועל ההוצאה, אף שכאן נעשים ב' האיסורים במעשה אחד - אין זה שייך לאין איסור חל על איסור.

וה"ה לענין אכילת נבילה ביום כיפור, איסור הנבילה הוא על האכילה ואילו איסור יום כיפור הוא על ביטול העינוי, רק שממילא נאסרה האכילה כדי לא לבטל את העינוי, ואם כן מה שייך זה לדין אין איסור חל על איסור, ונשאר הגרא"ו בקושיא.


;מלאכה בשבת חול המועד
ביאור יפה נאמר בשם מרן רה"י הגרי"ג אדלשטיין בענין זה {{ממ|אסיפת שמועות, הערות אות מב}}. שם נשאל לדעת הראשונים הסוברים שאיסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה {{ממ|הו"ד בביאור הלכה [[ביאור הלכה/אורח חיים/תקל#ומותר|סימן תקל ד"ה ומותר]]}}, אם כן בשבת חול המועד איך יחול איסור מלאכת שבת על איסור מלאכה דחול המועד הא אין איסור חל על איסור.

ויישב רה"י דהא דאמרינן אין איסור חל על איסור היינו דוקא אם ב' האיסורין הם ענין אחד, כגון אוכל נבילה ביום כיפור שאיסורם איסור אכילה משום יו"כ ומשום נבילה. משא"כ איסור מלאכה בשבת ואיסור מלאכה בחול המועד שני ענינים הם. כי איסור מלאכה הוא איסור על עצם פעולת עשיית המלאכה. משא"כ איסור חול המועד עיקרו הוא על הטרחה וביטול המנוחה הנגרמת כתוצאה ממעשה המלאכה, וכמבואר במועד קטן {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/יג/א|יג.]]}} "מועד משום טירחא הוא".


;אין איסור חל על איסור בזר ששימש בשבת
והעירו לפניו מדברי הגמרא ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/לג/ב|לג:]]}} שזר ששימש בשבת אמרינן אין איסור חל על איסור, ולכאורה אף שם יש לחלק שאיסור מלאכת שבת הוא איסור על פעולת המלאכה, משא"כ איסור זרות הוא האיסור על העבודה בזרות.

אך החילוק פשוט וברור, כי בודאי אף ביום כיפור איסור האכילה הוא מחמת ב' שמות, איסור נבילה ואיסור אכילה ביום כיפור, אך מכל מקום מעשה האיסור אחד הוא. משא"כ במלאכת שבת וחול המועד, פעולות חלוקות הם רק שכאן בעשייה אחת עושה ב' פעולות חלוקות, מעשה מלאכה האסור בשבת וביטול המנוחה וטרחה האסורה בחול המועד.