עריכת הדף "אברבנאל/דברים/יד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

בנים אתם לה' אלהיכם וגומר. עד לא תאכל כל תועבה. המצוה הזאת באה בפרשת קדושים תהיו שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. וכפי דעתה רמב"ן נרמזה ג"כ במה שכתב בתורת כהנים לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. וביאר עתה כי לא לבד על הכהנים משרתי ה' נאמר זה. כי כל העדה כלם קדושים וכהני ה' יקראו כולם בנים לה' אלהיכם. ויוכללו בתורת המצוה הזאת: 

והנה סמיכות הפרשה הזאת כפי דעת המפרשים הוא. כי למה שהיה ההתגודדות והקרחה בין העינים שמץ ע"ג וממנהג כומריה וכמו שכתוב (מ"א י"ח) ויתגודדו כמשפטם לכן אחרי שהזהיר בפרשיות הקודמות אזהרות רבות על הרחקת ע"ג המשיך אליהם המצוה הזאת להיותה ממינם: 

ולדעת הרב ראב"ע באה כאן המצוה הזאת לטעם שני. והוא להגיד שאם יהיה לאדם בן או בת אח או קרוב בעיר הנדחת או בענין המסית והנביא אשר זכר. שכאשר ימותו בעונשם לא יתגודדו עליהם. כי הקורבה האמתית אשר להם היא עם הש"י לא עם הפושעים. ולכן אין ראוי שיתגודדו וישימו קרחה למת: 

וכיון עוד בזה שלישית להזהירם מדרכי האמרי שהיו מתגודדים על מות הקרובים. ולפי שלא היה אצלם השארות הנפש ושכרה הגדול בעולם הנשמות ולכן היו בוכים על מתיהם ומתגודדים לחשבם שהיו נעדרים בהחלט ולכן אמר אחרי שבנים אתם לה' אלהיכם ויש לכם תקוה ושכר גדול בבית המלך. אין ראוי שתתגודדו ותשימו קרחה בין עיניכם למת. לפי שעם קדוש אתם לה' אלהיך דבק בו ואתם סגלה לפניו מכל העמים ותהיה נפשכם צרורה בצרור החיים ולא תמותו. ולמה אם כן תתגודדו: 

גם כיון בזה ענין רביעי והוא לנחמם על מתיה'. וכאלו אמר אם מת אביך. עוד אביך יתעלה הנו קיים וכמו שאמר (ישעי' ס"ג) כי אתה אבינו. ואם בן או בת או אח ימות הנה הבנות בנותיו והבנים בניו של הש"י והוא בעל האבדה. ולא אתה. והוא לוקח נפשותם כי שלו הם. ואין לך להצטער על מה שבעל הדבר עושה משלו: 

גם כיון בזה ענין ה'. והוא שכמו שהאדם בהיות אביו חי אין ראוי שיתגודד על אדם אחר קרוב או בלתי קרוב כי איננו מהראוי שיעשה אדם בעבור קרוב התגודדות בהיות אביו חי. לכן אמר בנים אתם לה' אלהיכ' לא תתגודדו. כי מפני כבודו אין ראוי לעשות ככה. עוד זכר סבה ע"ז באמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך. ירצה בזה שלא ימלט הענין הזה מחלוק'. אם שיהי' ההתגודדות על המת בעבור ההפסד שקר' לו במותו. בחשבו שנפשו מרוחקת מהישועה הנפשית או שיהיה בעבור ההפסד המגיע ממיתתו לקרוביו. ואמר שאין ראוי לישראל שיתגודדו לאחת מהסבות האלה. לא בבחינת המת כי לא במותו יפסיד מעלתו והוא אמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולא ג"כ מיראת ההזק שיגיע ממיתתו לקרובים לפי שהש"י הוא המשגיח עליהם והוא יברכם. והוא שאמר ובך בחר ה' להיות לו לעם סגול'. וע"ז אמר מכל העמים אשר על פני האדמ'. להגיד כי זה ידבר בחיים הגשמיי'. מלבד מה שכבר אמר בישועת נפש המת. ובעבור זה כלו' אין ראוי שיתגודדו ולא שישימו קרחה בין עיניהם למת. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במ"ק פרק אלו מגלחין שאין ראוי להתאבל על המת יותר מדאי: 

האמנם לא אסר הבכי והאבלות בהחלט. לסבות מהן כי להיות מקובץ הקרובים והתאחדותם כאיש א' מתדבק קצתו בקצתו ונקשר כלו. והיה שהאיש האחד כשיפקד ממנו אבר מאבריו. בהכרח הוא ששאר האברים ירגישו בהפקדו כאב גדול. ככה מקובץ הקרובי' בהפקד ממנו איש א' ירגישו בהכרח יגון דאגה וכאב כל הקרובי'. עם היות שהי' הפקדו והסתלקו לטוב לו וכמו שכפי ערך האבר הנפקד ומעלתו בגוף יהי' הכאב לשאר האברי'. כן לפי מעלת הקרוב המת. תהי' הדאגה לשאר הקרובים בהפקדו ומזה הצד הי' הבכי והאבלות הכרחי וטבעי בקרובי': 

ומהם כי להיות פטירת האדם והסתלקותו מן העול' הזה וכ"ש בהיותו מעול' עונש גדול אל קרוביו עד שפטירתו יחשב שהיא בעונם וכמ"ש הכתוב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק. לכן ראוי לקרובים האבל והבכי כדואגים על עונותיהם שחייבו מיתתו: 

ומהם כדי לגמול חסד עם המת לכבדו בהספד ובכי שכבר הסכימו חז"ל בסנהדרין פ' נגמר הדין שהוא יקרא דשכבי. הנה מכל הסבות האלה לא רצה לאסור האבל והבכי בהחלט. אבל אסר בהפלגתו בהתגודדות וקרחה. ומזה למדו שאפילו באבילות והבכי אין ראוי להפליג: 

והנה ראה אדון הנביאי' לתאר את ישראל בשם בנים לה'. ולא בשם אחד משמות הקורבה. מפני ה' בחינות שיבחנו הבנים בערך אל אביהם והאבות בערך אל בניהם: 

הראשונה שהאב פועל את הבן ומהוה אותו ומחדשו כי ע"כ נקרא בנים מלשון בנין לפי שהם בנין אבותיה'. והבחינ' הזאת תבחן בבורא ית' אצל האומה לפי שהוא הפועל אותם ויוצר הכל בבריאת'. ובהוציאו אותם ממצרי' והוא אשר עשה בהם בנין שלם: 

והבחינה הב' לפי שהאב נותן הצורה בעובר. והאם נותנת בו החמר. כי כמו שבארו הטבעיים הצור' תתייחס אל הזכר. והחמר אל הנקב'. וכן הש"י נתן אל ישראל הצורה והשלמות הנפשיי במתן תורתו: 

והבחינה הג' לפי שהאב מיטיב את בנו בלמדו אותו תורה ובחנכו אותו. וכן היה הש"י שהטיב לישראל וצוה אותם במצות המילה להרחיקם מהתאוות הגשמיות ולמדם תורה ומצות ע"י נביאיו. כמו שכתוב (ישעי' נ"ב) וכל בניך למודי ה'. וחנכם במצות אשר נתן לפניהם כאב את בן ירצה: 

והבחינה הד' שהאב מזכה את בנו בנכסיו. והוא היורש אותו מבין שאר הקרובי'. וכן היה הש"י מזכה את ישראל בנכסיו וטובותיו. אם בע"הז בירושת הארץ הנבחרת צבי היא לכל הארצות ואם בע"הב בהתענגם מזיו כבודו: 

והבחינה הה' מפאת הכבוד והמורא אשר יש לבן אצל אביו וכמו שאמר (פ' יתרו) כבד את אביך ואת אמך. (פ' קדושי') איש אמו ואביו תיראו וכן ישראל חייבים בכבוד ובמורא לאביה' שבשמים ועליו התרעם הנביא (מלאכי א׳:ו׳) אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ומשה רבינו אמר בשירת האזינו ברמזו לבחינות האלה הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הנה מכל אלה ה' הבחינות ראה אדון הנביאים להמשיל הש"י לישראל בתאר אב באמרו בנים אתם לה' אלהיכ'. ואמר כ"ז להגיד כי כאשר ישמור האדם דיני בית הבחירה והעבודות כמו שצווה ולא יתפתה לשום אדם. ויהי' איש אמונים עם הש"י. הנה אז יחשב לו לבן: 

== ג ==

לא תאכל כל תועב' וגו' עד עשר תעשר. מצות המאכלות הטמא והטהור יחדו. כבר באה בפרש' שמיני את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והנה ראה משה רבינו לזכרם היה לבאר בהם דברים שלא התבארו שמה. אם ראשונה באמרו כאן לא תאכל כל תועב'. ואין פירוש תועבה הדבר הנתעב והנמאס לטבע האדם ונפשו כמו שפירשו המפרשי'. כי הנה הדברים שאסרה התור' אכילתם אינם מאוסים ולא מתועבים אל נפש האדם ותאותו. וגם אין ראוי לנו שנאמ' שלהיותם מאכל נתעב ונאלח עזבנו אותו. וכמו שארז"ל (רש"י ויקרא י"ו) שלא תאמר אי איפשי לאכול חזיר וכו'. אבל אפשי ואבי שבשמים גזר עלי. הנה בארו בזה שהמאכלו' האסורו' הם תועבה אצל הש"י וכמו שקרא העכו"ם תועבה ובאמרו לא תביא תועבה אל ביתך. רק קרא המאכלו' אסורות תועבה לפי שיש להם התיחסות וערך ידוע וגלוי לפניו ית' עם העכו"ם ועובדיה ולכן היו הם מאכל עובדי עכו"ם. ואסרם לבני ישראל עם קרובו. וכמו שאמר אל תשקצו את נפשותיכ' בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם. כי אני ה' אלהיכם והתקדשת' והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכ' וכמו שיתבאר אחרי זה. ועשה עוד כאן ביאור שני והוא אמרו. וזאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וגו'. לפי ששמה פי' סימני הבהמ' אשר יאכלו כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע וגו'. ולא זכר מה הם המינים אשר ימצאו בהם הסימני' ההם שיהיו ראויים לאכיל'. אבל ביאר המינים האסורי' לכלם בשם יקרא. ולא ביאר ג"כ המותרי' במספר שמות. ולכן ביארו כאן שהם שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו'. כי אין ראוי לעיין באלו אם ימצאו בהם הסימני' אם לא. אחר שאדון הנביאי' התיר אותם בשמם. וחכמינו זכרונם לברכה למדו עוד מזה בחולין פר' השוחט ובספרי דף מ"א עמוד ד' שהחיה בכלל בהמ'. ולמדו עוד שבחיה ובבהמ' מרובים הטמאי' על הטהורים שבכ"מ פורט את המועט. ואמנם מה שאמר בטמאים ובנבלת' לא תגעו כבר פירשוהו חז"ל בפ"ק דר"ה על הרגל שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל וכמו שכתב רש"י ז"ל בפירושו. וביאר שלישית בהיתר העוף הטהור. לפי ששם בארה תורה העוף אשר לא יאכלו כמו שכתב ואת אלה תשקצו מן העוף ולא ביאר כלל בעוף הטהור להתירו. ועם היות שמכלל לאו אתה שומע הן. ומכלל הן אתה שומע לאו ומה שאינו בכלל עוף הטמא יובן שהוא מותר באכיל' הנה מ"מ לא נתבאר שם התר בעוף בפירוש כמו שביאר בו האיסור. ומפני זה הוצרך מרע"ה לבאר כאן היתר העוף הטהור כל צפור טהורה תאכלו כי צפור הוא שם כלל לעוף הטהור. והנה הוסיף לומר שנית כל עוף טהור תאכלו אם כדי לבאר שלא יבינו שם צפור בפרט על מזן ממיני העוף שיקרא צפור ביחוד. כי היתה הכונה בהיתר כל עוף טהור יהי' צפור או עוף אחר. ואם להתיר להם חגבים טהורים ועליהם אמר כל עוף טהור תאכלו כמו שדרשו בספרי. וחז"ל למדו מזה (חולין ד' לב) שהעופות הטהורי' מרובים מהטמאי'. לפיכך פרט את הטמאי' שבכ"מ הוא פורט את המועט. וביאר רביעית שכבר ימצא האיסור גם במינים אשר המה מותרי' בעצמ'. וזה אם לא תהי' מיתתם בשחיט' כי אז יהיו המה אסורי' באכיל' כיתר השרצים וע"ז אמר לא תאכלו כל נבלה ומזה למדו חז"ל בריש אלו טריפות ג"כ הלכות שחיטה ולפי שלא ירע בעיניהם הפסד הנבלו'. אמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכבר פירשו חז"ל (ורש"י דברי' ז' כ"ח) באיזהו נשך ובפסחי' פר' כל שעה שהגר שזכר כאן הוא גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבלות. ובהיותו גר וראוי לאהוב אותו אמר בו לשון מתנה אבל בנכרי שלא נתגייר אמר לשון מכיר' כי אין ראוי לאהבו ולתת לו מתנה כמו לגר. והרמב"ן כתב שלא זכר כאן הטרפ' לפי שאינה תועבה ומיאוס לאכיל' במאכלות ונאסר' מפני הארס והחולי הממית שהיה בו כדי שלא יזיק לאוכליו. ואני כבר זכרתי שאין התועבה לענין תאות האדם וטבעו. וגם הנבלה שזכר איננה מאכל נתעב. ואולי שבאמרו נבלה כלל ג"כ הטרפ'. כי בהיות' טרפה בחלייה ובהעדר השחיט' הוא מאכל מנוול. ולשניהם כלל בשם נבלה עם היות שביחוד תקרא נבלה הבלתי שחוטה. כמו שנא' (יחזקאל י"א) כל נבלה וטרפ' לא יאכלו הכהני'. יהיה שם נבלה נאמר בכלל וביחוד. ואמנם אמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך פירש הרמב"ן שהוא סמוך ללא תבשל גדי בחלב אמו. להגיד שלא יצוה ע"ז משום תועב'. כי אם להיות' פרושים במאכליה' ושלא יהיו אכזרים בבשול גדי בחלב אמו: 

ויותר נכון אצלי לפרש כי עם קדוש אתה לה' אלהיך שחוזר אל איסורי המאכלו' כלם ואמר שלא יצוה אותם באיסור המאכלו' כי אם להיותם עם קדושי' במאכלותיה'. וכמו ששם בפרש' שמיני אחרי אסור המאכלו' אמר והתקדשתם והייתם קדושי'. והנה זכר אחרי זה מצות לא תבשל גדי בחלב אמו. לא לחדש בה דבר. כי אם להודיע שהמאכלי' מלבד שיהיו אסורי' מב' הבחינות והסבות אשר זכר שהם הא' מטבעם בעצמם להיות' טמאים גם מתועבי'. והב' מאופן מיתתם כי אף שיהיו טהורי' וטובי' אם לא ימיתו אותם בשחיט' יהיו טמאי'. הנה יש עוד סבה ובחינה לאיסור'. ג' מאופן תיקונם והרכבת'. שאף שיהיו ממין טהור ומתו בשחיט' כבר יהיו אסורי' אם יתחדש עמהם באכילתם החלב לפי שבשר בחלב אסורי' באכיל' מפאת חבורם והרכבת' כי הנה במדרגת האם הוא א' מהם. והב' הוא במדרגת הבן ואין ראוי שיתחברו במאכל א'. ומזה הצד ר"ל מפאת החבור וההרכב' אמר שגם אכילת הגדי והחלב הוא מן התועב'. הנה התבאר מזה שזכר משה רבינו כאן מצות המאכלי' המותרי' והאסורי' לבאר עליהם הדברי' אשר זכרתי. ואמנם שאר הדברי' שנזכרו עוד בהם בפרשת שמיני. לא הוצרך לזכרם פה לפי שלא היו צריכים ביאור. כי היתה כונתו לזכור מהמצות מלבד אותם הצריכות לביאור מה. והותר בזה הספק הי"ב: 

והנה נסמכה הפרש' הזאת לפרשה של מעלה מבחירת בית הבחיר' ומאיסור עכו"ם לסבות. מהן להיותם מתיחסות כלם בענין עכו"ם. ר"ל מהיות המאכלי' האסורים ראויים ומתיחסים לעובדי עכו"ם לא לאוהבי ה' ושומרי מצותיו שע"כ נקראו תועב'. כמו שנזכר' העכו"ם בעצמ'. ומהם שאחרי שהזהיר אדון הנביאי' על המאכל האסור לנפש שהוא העכו"ם וצוהו על המאכל הנאות והוא שמירת המצות היה ראוי שיזהירם ג"כ על מאכל הגוף האסור עליו והמותר אצלו כי כמו שבעניני הנפש ראוי שינהגו בני האדם על פי המצו'. ככה בענין החמר וגופו ראוי שיתנהגו ג"כ כפי התורה והמצו'. וכמו שדרז"ל (ברכו' דף ס"ג) בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עביר'. רצו באמרם דבר עבירה הדברי' החמריים המגיעים לגוף ואמרו שאף בהם ידע את ה' וישמור את משמרתו. ומהם כי לפי שאמר למעל' בנים אתם לה' אלהיכ'. וצוה אותם שלהיותם בני אל חי יתנהגו בכל עניניהם כבן מלך וממשפחת רם ולכן לא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניה' למת צוה אותם שגם במאכלם יתדמו לבני המלכי' בשלא יאכלו כי אם דברים נבחרי' וטובים ולא יאכלו כל תועב'. וכזה הסמיכו' בעצמו תמצ' בפרשת שמיני אחרי שהזהיר לכהני' משרתי ה' ראשיכ' אל תפרעו ובגדיכ' לא תפרומו. סמך דבר אל ב"י זאת החיה אשר תאכלו כי הוא הסדר הראוי והנכון לשמור לבנים האוכלים על שלחן אביהם הגדול והקדוש: 

ואמנם סבת איסור המאכלים האלה ותיעובם כבר חשבו רבים מחכמי אומתנו שהי' לענין בריאת הגוף ורפואתו. כי היה ענין המאכלי' האסורי' ההם שהם מולידי' ליחות רעות ומביאים אל החלאים וכבר כתב זה הרמב"ן בפרשת שמיני על פסוק ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וזולתו מהחכמי' קיימו כזה. וחלילה לי מהיות מאמין בדבר הזה. שאם היה כי יהיה ספר תורת האלהית כדמות סדור קטן מספר הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמיה'. ותתמעט מדרגת התור' האלהית וסדור עומק טעמיה גם כי יאמר האומר שהיזק המאכלים ההם הטבעי אפש' שיתוקן במיני טבולים כמו שיתוקן כח הסמים הממיתם ויעשו מהם התרופות כלם ולא ישאר א"כ האיסור במקומו. גם שעינינו הרואות הגוים בלתי נשמרי' מזה אוכלי' בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר הבהמו' והעופו' והדגים הטמאי' שהם שלמים וכן רבים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק. אין עיף ואין כושל בהם הלא תראה שיש בהמות אחרות שהזקם מפורסם כמו האפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בפרשת את זה לא תאכלו. וכל זה ממה שיורה שלא באת התור' לרפאות את הגופות ולבקש בריאות'. אבל היתה כונתה באמת לבקש בריאות הנפש ולבקש רפואת תחלואיה ולכן אסרה המאכלי' האלה הטמאי' לפי שיהיו מתעבים ומשקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת הטהור'. ומולידים בה האטימות וקלקול התאוות. בעשות' באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח טומא' המטמא הדעות והמעשי' ומגרש רוח הטהרה והקדושה. אשר עליו בקש דוד (תהלי' נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ומפני זה אמר בסיום פרשת המאכלו' אל תשקצו את נפשותיכ' בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשת' והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. כי בזה היה ענין האטימות והטמא'. ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאי' כי אם טמאים ותועבה להורו' כי טעם איסורם הוא מפאת הנפש כמו שזכרתי ולא מפאת רפואות הגוף ובריאותו: 

האמנם נשאר לדעת הסבה בשנוי הגדול אשר ראינו בענין הבשר והוא שנאסר אל אדם הראשון בכללו והותר לו המאכל בלבד מכל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שנאמ' לו. ואחרי כן הותר הבשר בכללו. כמו שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. ואחרי כן לישראל הותר קצתו ונאסר קצתו. כמו שאמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והרמב"ן כתב שלא היתה הכונה האלהית להתיר למין אחד מהב"ח שיאכל זולתו. אבל שיזונו כלם מעשבי הארץ והאדם למעלתו מפרי העץ ומפרי האדמה זורע זרע. אמנם כאשר הביא השם יתברך המבול על הארץ וימח את כל היקום. ונגזר על כל הב"ח שימחו לפי שהשחית כל בשר את דרכו ובעבור נח נצולו נתן השם יתברך רשות לנח ולבניו לאכול ולשחוט מהם למזונתם כיון שקיומם היה בעבורו. ואמנם נאסר קצת הבשר לישראל למה שבו מההזק בענין בריאתם ורפואתם גם בשווי מזגיהם ויושר נפשם זהו. זה דעת הרב אם לא שבא בדבריו מפוזר ומפורד בחלקיו אחד הנה ואחד הנה. ובעל ספר העקרים מאמר שלישי פרק ט"ו נתן בו טעם אחר והוא מלבד מה שיש באכילת הבשר אכזריות חמה ושטף אף בהריגת הב"ח. ולמוד תכונה רעה באדם לשפוך דם. עוד יוליד אכילת קצת הב"ח עובי ועכירות בנפש ועובי ואטימות בלב. ובעבור זה אע"פ שקצת בשר הב"ח מזון טוב ונאות אל האדם רצה השם יתברך להסיר ממנו הטוב המועט ההוא בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר לאדם אכילת הבשר בכללו. וסדר מזונותיו בצמחים הטובים והשלמים כמו שנזכר בפרשה. וכאשר באו קין והבל בניו חשבו בעצמם בראותם אביהם עובד אדמתו ולקחו אומנות איש כפי דעתו. כי הנה קין עשה אומנתו עובד אדמה לפי שהיה בדעתו שאין יתרון לאדם על הב"ח כי אם בהיותו נזון ממבחר מהצמחים. ולכן הביא מנחתו מפרי האדמה להודות לה' על היתרון שנתן לו על הצמחים. אמנם הבל היה חושב שהיתרון אשר לו על הבעלי חיים היה בלבד בענין הממשלה עליהם אבל לא שיהיה מותר לו בהריגתם כי אם לצורך גבוה. ולכן הביא מנחה מבכורות צאנו ומחלביהן והשם יתברך שעה אל הבל. לפי שהודה על ממשלת האדם על הבעלי חיים אבל לא הצילו מן המות לפי שלא הרגיש במעלת הנפש כראוי עד שבא שת והיה בצלם ודמות כי הוא הרגיש בהשאר נפשו ומעלת' על כל שאר החיים. האמנם לא נמשכו בני האדם אחרי דעתו כי אם יחידי הדור ובזה מלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו. כי לא היו חושבים שהיה יתרון לאדם על הב"ח אלא כל דאלים גבר. וכאשר נמחו מימי המבול וישאר אך נח ובניו. רצה השם יתברך לעקור אותו הדעת מן העולם. וכשיצא נח מן התיבה והקריב קרבן לה' מדעתו כי האדם היה לו יתרון גדול בשכלו לעבוד ולהכיר את בוראו יותר מהם. נתקבל קרבנו ברצון. כמו שאמר וירח ה' את ריח הנחוח. וכדי שבניו לא ישובו לדעת הבל הנפסד. לכן מיד אחרי הקרבן התיר להם בשר הבעלי חיים כלם. והזהירם על שפיכת דם האדם למען ידעו שאין רוחו כרוח הבעלי חיים כי בצלם אלהי' עשה את האדם שהיה לו נשמה שכלית יותר נכבדת מצורת הבעלי חיים ומפני זה היה התר הבשר כולל להודיעם הדעת הזה מיתרון נפש האדם על כל נפשות הבעלי חיים וכדי לעקור אותו הדעת הנפסד מן העול'. וכשנתנה התורה לישראל שכבר נמחה אותו הדעת. אסר להם קצת הב"ח המולידים עובי ועכירות במזגם ונפשם. וגם הבשר אשר התיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וכמו שצוו ז"ל (גם רש"י דברי' י"ב כ' ) בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל בשר אלא לתאבון זהו דעתו בדרוש ההוא: 

גם אני שמעתיד עת שלישי בדבר הזה. והוא שלא התיר הקב"ה הבשר לאד' הראשון לפי שראה בחכמתו קלקולו וקלקול דורו. ומאחר שאדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות למה יתיר אליו אכילת הבהמות הנמשלות אליו. והנה האוכל ראוי שיתוסף במעלת הדבר הנאכל כמו שהב"ח קודם לצמחי' ולכן היה מהראוי שיזונו מהם הפחות מאכל לשלם הנכבד. אמנם עם הארץ אסור לאכול בשר. והוא הדבור שאמרו רבותינו ז"ל בפסחי' פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) שאסור להתלוות בדרך עמו. אשר לחסרונו הוא נמשל כבהמות ואל יוסיף יאכל ממנו לכן לא הותר הבשר לאדם לחסרונו להיות נחשב כבהמה. ואמנם לנח ובניו להיותם צדיקי' וטובים לפני האלהים ראה הוא יתברך להתיר הבשר כלו. להורות על מעלתם בעצמם וסורם מדרכי דור אדם. אבל לישראל במעמד הר סיני נאסרו קצתם מפני ההיזק הנמשך מהם. והותרו קצתם להיותם נאותים אל הטבע האנושי. לא היתה אם כן המצוה האלהית שנוי כלל בעצמה כי היו הצווים כלם כפי הכונות והכנות המקבלים אותם: 

והיותר נכון אצלי בדרוש הזה הוא. שנאסר הבשר לאדם מפני שלמותו. ושהותר לנח ובניו מפני רשעת טבעם. וביאור זה הוא כי הזנת האדם בצמחים. היא טובה ונאות' מאד. לפי שלפשיטותם יולידו דם רקיק ובלתי רותח ישר ושוה ומיושב התכונה תאות להכבש להנהגת השכל ולהשתעבד התאות הגשמיות אל הנפשיות ועם שהיה בזה סבה רבה לאריכות הימים לפי שרבו ההרכבות בדברים הנאכלי' מביא אל ההפסד. והצמחי' הם יותר בטוחים מהעפוש ומרוחקים להפסד. אמנם מזון הבשר הוא בהפך כל זה כי הוא מוליד דם רותח אדומיי' נוטה ומוכן לאכזריות וחמה והתגברות בזדון והוא מוכן להתעפש ומביא מהרה אל המות מלבד מה שאמרו בהריגת הב"ח למוד האכזריות ושפיכות דם חנם כמו שזכרו. וברצות ה' לישר דרכי אדם הראשון ולהדריכו במעגלי צדק והנעתו לשלמותו צוה עליו שיתפרנס מהצמחי' היותר שלמים אשר יש בהם פרי עץ זורע זרע ולא שיאכל בשר. כי בזה יהיה יותר מוכן להתגבר שכלו על כחותיו אשר זאת היתה הכונה בבריאתו ועם זה ירוחק מן ההפסד והמות. וכאשר החל האדם לרוב והרעו מאבותם והשחית כל בשר את דרכו. אע"פ שהיה נזון מן הצמחים ולא מן הבשר עד שנתחייבו כלייה בימי דור המבול. ראה הש"י שלא היתה ההנהגה הטובה אשר נתן לאדם מועילה בהם כפי תכונתם ולכן התיר הבשר לנח וזרעו. כאומר אכלו מה שתרצו בין מן הצמחי' בין מן הבשר. כירק עשב נתתי לכם את כל לפי שכבר אין תקנה ברוע תכונתכם שתתוקן ע"י ההנהגה כי אם ע"י עונש ולכן היו תחלת הדברי' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. וביאר שתהיה מכחו ועונשו ביסורין ועונשין רבים. והוא אמרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו שהם הדברים אשר בהם יענישם. ולכן התיר להם את הבשר הטוב הוא אם רע באמרו מיד כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. ולפי שלא יתפשט ההתר לבא לאכול הבעלי חיים בהיותם חיים אמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. רוצה לומר אך בשר בעוד שעם דמו נפשו שהוא בהיותו חי לא תאכלו והיא הזהרת אבר מן החי. והזהירם ג"כ על שפיכת דם האדם כדי שלא יבאו אליו מהתר אכילת הב"ח. הנה אם כן לא נאסר הבשר לאדם כי אם לתכלית שלמותו ולא הותר לבני נח כי אם להיות יצר לב האדם מנעוריו. וראה השם יתברך שלא תועיל ההנהגה הדקה בהם ולכן התירם לאכול מה שירצו כמו שיעשה האדם לחולה כשיתיאש מרפואתו שיתיר לא לאכול כל דבר כפי רצונו. אמנם בהר סיני כשבאו ישראל לבקש שלמותם. ראה השם יתברך שלא היה לאסור מהם הבשר בכללו בשגם הוא בשר ויצרם גובר עליהם. ולא היו במדרגת הפשיטות כאדם הראשון ולא היה גם כן ראוי להתירו כלו. כי לא היו ככה משולחים ומתיאשים מן הרפואה כדור המבול אבל התיר אליהם הבשר המשובח והנאות להוליד דם ממוזג להכבש לתגבורת השכל ולהשתעבד להנהגתו. ואסר להם המאכלים שהיו בהפך זה וכבר העירו חז"ל בספרא פרשת אחרי מות על הדעת הזה (גם ויקרא רבה פרשה א') אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים אומר לו דבר פלוני לא תאכל. וזה שאין בו כדי לחיים אמר כל מאי דבעי הבו ליה. כך לדורות המכעיסים שהיו מנח עד אברהם כירק עשב נתתי לכם את כל. אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא. אמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה הנה העיד על הדעת האחרון הזה אמתתו ושלמותו והתבאר מכל זה שאין שנוי במצותיו יתברך והשנוי הוא כפי הכנת המקבלים והוא מה שרציתי בו: 

== כב ==

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' עד מקץ שבע שנים וגו'. קשור הפרשיות האלה ועניינם יתבאר לך אחרי שאמשול לך משל. שבן אדם גדול ונכבד הלך לעבוד את המלך ולשרתו בהיכלו כדי שיהיה אהוב אצלו ויקבל שכרו העושר והכבוד. ולכן יועציו של אותו נער ואוהביו יעצוהו הדרך אשר ילך בה כדי שישרת את המלך לרצונו וימצא חן בעיניו ולא יראה בו ערות דבר וקודם הדברים כלם יודיעוהו שכר המשרת הטוב מהמלך. ועונש החוטא לפניו שיאבד טובה הרבה ואחרי זה יחנכוהו וילמדוהו בית המלך והיכלו. כדי שידע לבא שמה ולעבוד את עבודתו ולראות את פני אדוניו. אחרי זה ילמדו אותו שלא יחשוב להוציא מלבו דרכי עבודת אדוניו כי יחטא ולא ישא פניו. אבל שישים מגמת פניו חקי המלכות ודתי המלך אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. עוד יזכרו לו שלא יעזוב את אדוניו עוד כל ימי הארץ ולא יעבוד אדון אחר כי יקנא בו וישמידהו. ושאף על פי שאדון גדולי' יסיתנו לקשור במלכו וללכת לעבוד אדון אחר לא ישמע אליו. וגם שיהיה המסית אחיו או קרובו לא יאבה לו. כי עבודת המלך תהיה יותר מחוייבת אצלו מכל קרוביו. וגם שעירו ומדינתו יקשרו על המלך הוא יעמוד באמונתו ויעבדהו תמיד לא יסור מאחריו. ועם זה ילמדוהו גם כן שיזהר בתקון גופו ושערו ומלבושיו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כי כן יאות לרואה פני המלך ומשרת לפניו עוד ילמדוהו שלא יאכל כל תועבה שזה ראוי לבן כפר עובד אדמתו לא לאשר לפני מלכים יתיצב. ואחרי זה יזכירו אותו וילמדוהו על שלמות מדותיו. ובפרט בנדיבות שהיא המדה היותר משובחת בנדיבים רבי המעלה: 

ופתרון המשל הזה כך הוא שישראל זרע אברהם יצחק ויעקב באו לעבוד לפני המלך ה' ולעמוד לשרתו כל הימים לכן למדם מרע"ה ראשונה שכר העבודה הזאת אם יעשו אותם כראוי ונעשם אם יפשעו בה. כמו שכתב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ולמדם מיד אחרי זה מצות בית הבחירה כי היה מקדש מלך והיכלו כדי שידעו ללכת שמה לשרתו שלש פעמים בשנה. וכמו שכתב לשכנו תדרשו ובאת שמה. והזהירם אחרי זה שלא יפשעו ולא יחטאו בעבודת המלך בבקשתם עבודות חדשות מדרכי כנען כי לא בחר השם יתברך באלה כי אם בקיום מצותיו ולא מהסתת חכם או נביא שיהיה להדיחם מדרך השם ולפשוע במלכם ללכת לעבוד אלהים אחרי'. ולא להסתת אחים ובנים וקרובים כי עבודת המלך ראוי שתחשב בעיניו מכל הקרובים. וגם שעיר אחת כלה תסכים במרד ובשקר לא ילכו אחריהם ולא יעזבו את עבודת מלכם. ועם זה הזהירם גם כן על תקונם ויפים. ושלא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניהם למת כי יותר ראוי שיהיו חוששים לעבודת מלכם אשר ישרתו לפניו מדבר אחר. וכמו שהזהירם על התקון הזה הזהירם גם כן במאכלם שלא יאכלו כל תועבה כי בנים הם לה' ואין ראוי שיהיו מזונותם עבים וגסים כפרזים היושבים בערי הפרזות. ובאחרונה הזהירם על שלמות המדות בענין הנדיבות. ועל זה באה פרשת עשר תעשר. ושאר הפרשיות הנמשכות עד סוף הפרשה שהן כלן מסודרות בענין הנדיבות. והתחיל ביותר קל והלך ליותר חמור. וכל המאוחר בפרשיות הוא יותר קשה בענין הנדיבות מן הקודם אליו וכמו שיתבאר זהו קשור הפרשיות מהסדר הזה: 

גם תוכל לומר שבפרשיות הראשונות הזהיר משה רבינו לשראל שיעבדו את השם יתברך ראשונה באמונות והדברים הנפשיים. ואחר כך במאכלות ובדברים הגופיים לקיים מה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ועתה בפרשה הזאת בא ללמדם איך יעבדו אותו בממונם ותבואותיהם. לקיים מה שנאמר בכל מאודך שמצות המעשה שנזכרה בכאן אינה מצוה מחודשת כי כמה פעמים הזהירה התורה על המעשר. אבל לפי שבפרשת קרח נאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם וגומר. חשש משה רבינו עליו השלום שמא יחשוב אדם שכל המעשרות יהיו ללוים. לכן ראה לבאר זה בכאן ולהודיע שאותו מעשר הנזכר שם הוא המעשר הראשון ושמלבד אותו המעשר ראשון שנתן ללוים יפרישו עוד מעשר שני שאינו ללויים. אבל הוא נאכל לבעלים עצמם בירושלים. ואתה תראה שנאמר ברמז המעשר השני הזה גם כן. כמו שאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה וגו' כי באמרו אשר ירימו לה' שהכונה על המעשר הראשון. שכאשר היו מרימים אותו היו אומרים לה'. מורה שהיה שם מעשר אחר שלא ירימוהו לה'. כי המאמר הזה בא במקום הבדל וביאר שם שמה שירים האדם מתבואתו לה' הוא אשר ינתן ללויים שזהו המעשר ראשון. ומזה יודע שהיה שם מעשר שני שאינו לה' רוצה לומר לתתו ללוים כלו אבל הוא לבעלים. הנה אם כן בא שמה המעשר הראשון בביאור. והמעשר השני בקצור ורמז. ולכן הוצרך משה רבינו עליו השלום לבאר כאן ענין המעשר השני ולא זכר כאן דבר מהמעשר ראשון. ולא גם כן מהתרומה ושאר המתנות לפי שכבר התבאר שמה באר היטב: 

וענין המצוה הזאת הוא. שאחרי שהיה מבדיל האדם מתבואתו התרומה לכהנים והמעשר ראשון ללויים. עוד היה מבדיל ממנה מעשר שני. ולא היתה הוצאתו בכל השנים באופן אחד אבל בשני שנים זה אחר זה אחרי השמטה היה נאכל לבעלים בירושלים ובשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים כי לא היה באותה שנה מוליכו לירושלים לאכלו שם. ועל זה אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. רוצה לומר שיעשר את תבואתו היוצאה אליו בשני השנים הסמוכים לשמטה זה אחר זה. ולכן אמר שנה שנה שיהיה זה בשתי השנים ועליהם אמר עשר תעשר. ואפשר לפרש עשר תעשר על שני המעשרות. ואמר עשר על מעשר ראשון שכבר התבאר במה שקדם. ותעשר על מעשר שני שבא שמה בקצור ובארו הנה בשלמות. וזכר שבשתי השנים האלה יאכלוהו לפני ה' אלהיו אותו מעשר שני במקום אשר יבחר לשכן שמו שם. וזה יובן בדבר הראוי לבעלים והוא מעשר דגנך תירושך ויצהרך שהם השלשה דברים שחייב אדם להוציא מהם מעשר. ואמר שגם כן יאכל שם בכורות בקרך וצאנך. אבל הבכורות היתה אכילתם לכהנים שיאכלו אותם שמה. ובפרק קמא דתעניות (ד' יט) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה אימר לי מר מאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה ומי שרי לנסויי להקדוש ברוך הוא. אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די. אמר רבי יוחנן עד שיבלו את שפתותיכם מלומר די די. אמר ליה אי מטאי להתם לא צריכית לך ולרבי אושעיא רבך הנה בארו עשר מלשון מעשר. ותעשר מלשון עשר. ואמרו למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. הוא לתת הסבה. רוצה לומר עם היות שאתה ובניך ובנותיך ועבדך ואמתך תאכלו המעשר הזה כמו שאר התבואה. ותאמר אם כן מה תועלת בהפרש המעשר משאר התבואות אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים. דע לך שיש בזה תועלת עצום. והוא שבהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלם לאכלו שם לשם מצוה לפני ה' תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצויים האלהיים שבזה ההרגל יקנה בנפשו תכונה טובה מההכנעה לשם יתברך ויראתו. וגם תהיה הלמידה ההיא במקדש. שכהני ה' בעלות אדם שמה עם המעשר לאכלו לפני השם יתברך ילמדו אותו דעת ויראת ה': 

והנה אמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקו' כי יברכך ה' אלהיך שהם ארבע סבות שאמר בלשון כי זו אחר זו. להגיד שכבר אפשר שיקרו בדבר הזה שני מונעי'. האחד כשירב' הדרך. והמונע השני כשלא יוכל שאתו וביאר שניה' אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו'. ואם השני כי לא תוכל שאתו ויהי' מפני שברכו השם ית' מאד מאד בתבואותיו ויהי' המעשר בכמות רב כ"כ שלא יוכל שאתו שמה וז"ש כי ירבה ממך הדרך שהוא המונע הא'. כי לא תוכל שאתו שהוא המונע השני. ובארם אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו' שמזה הצד ירבה ממך הדרך. אם אמרו כי לא תוכל שאתו כי יברכך ה' אלהיך. כי מפני רבוי הברכ' יהי' המעשר רב עד שלא תוכל שאתו הנה כשיקר' א' מהמונעי' האלה או שניה'. תתן המעשר השני הנזכר בכסף ר"ל שתפדה אותו בכסף ותקח שוויו בכסף מלא והלכת אל המקו' אשר יבחר ה' אלהיך ותקנה מאותו כסף הדברי' הצריכי' אשר תאוה נפשך ממאכל ומשת' ואכלת לפני ה'. וזהו שאמר וצרת הכסף בידך והלכת אל המקו' ואמר כסף ולא אמר זהב. לפי שהכסף הוא טוב לקנו' ממנו הדברי' אשר יאכלו מן הזהב שיצטרך להחליפו ויפסיד איזה דבר. וכבר התבאר בפרשת בחקותי שאם יפדהו יוסיף חמישיתו עליו ולא זכרו הנה כי לא בא במקו' הזה כי אם לבאר מה שלא התבאר במצו' עדנה. ואמר וצרת הכסף בידך שיזהר בשמירתו מאד שלא יאבד ממנו. כדי שיגיע אל הכונ' ההיא לאכלו לפני ה' בשמח' ובטוב לבב. ואמרו והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. הוא להזהיר שיהי' עמו ויסעדנו על שלחנו בעלותו לשמוח לפני ה'. ורבי אברה' פירש זה על המעשר ראשון. כי בעבור שהזהיר על המעשר שני אמר לא תחשוב שתצא מידי חובה במעשר הזה השני לבדו. כי ללוי תתן על כל פנים המעשר ראשון כי אין לו חלק ונחלה בארץ ולא נתן לו הש"י למזונו כי אם המעשר הראשון ההוא. ואחרי שביאר מה שיעש' מהמעשר השני הזה בשתי השני'. ביאר עוד מה יעשה ממנו בשנה השלישי' והוא אמרו מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא ואמר שלא יוליך אותו לירושלי'. ולא יאכלו אותו הבעלי' כמו שהי' הענין בשתי השנים הראשוני'. אבל יניחו בשערי' וזהו שאמר והנחת בשעריך. ובא הלוי והגר והיתו' והאלמנ' אשר בשעריך ואכלו ושבעו ואמר למען יברכך ה' אלהיך להגיד שלא ירע לבבו בתתו המעשר לעניי' שהם בסתם גר ויתום ואלמנ' כי על הרוב הם העניי' לפי שבשכר זה יברכהו ה' בכל מעשה ידיו. וברכת ה' היא תעשיר. והנה המעשר השני הזה בשנה הג' נקרא מעשר עני. לפי שהוא לעניי' ואינו לבעלי' כמו שזכרתי. הנה התבאר שאחר שנת השמט' השתי שנים הסמוכי' יפריש מע"ש לאכול בירושלי'. ובשנה הג' יפריש אותו לתתו לעניי'. ובשתי שנים הנמשכו' אחריו יעשה כדת השנים הראשוני' ובשנה האחרת כדת השנה הג'. ואז תבא שנת השמט' וכן חוזר חלילה ועל המעשר השני הזה יתוד' בירושלם ויאמר בערתי הקדש מן הבית (פ' תבא) וכמו שיתבאר שם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}