פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
ישועות יעקב/אורח חיים/תמב
" (פסקה)
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
==ד== (ד) '''תערובת חמץ.''' כדי לבאר דינים אלו ראיתי לבאר תחילה דיני טע"כ והמלא בכל חרמיו וכבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד וכאן אבאר ההכרחי לנידון שלנו בדינים אלו וזה החלי הנה בענין הא דקיי"ל דטכ"ע נחלקו הקדמונים אי אמרינן דע"י נתינת הטעם נהפך ההיתר להיות איסור או דההיתר במקומו עומד והאיסור במקומו עומד רק מאחר דלא ידעינן איה מקום האיסור הנבלע בחו' ההית' לכאורה אסרינן לא כו' ההיתר משום חלק האיסור הנבלע בו והנה נראה דעת רוב הפסוקים דלא אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור ומה"ט חתיכה הבלו' מאיסור כשנפלה לתוך ההיתר אי"צ ששים בהיתר רק נגד האיסור הנבלע בתוך החתיכה לדעת רבינו אפרים הובא בתוס' מס' חולין דף ק' ואף לדעת האומרי' דחתיכה עצמה נעשה נביל' בכל איסורים שבתו' אינו רק חומר חז"ל דגזרו אטו בשר בחלב ואינו רק באיסור לח שנבלע בתוך החתיכה ולא בלח שנבלע בתוך לח והיינו דמן התורה ל"א דנהפך ההיתר לאיסור אמנם באיסורין דקיי"ל היתר מצטרף לאיסור והיינו שאם נבלע חצי זית היתר לתוך חצי זית איסור לוקין על אכילתו בזה כנלענ"ד ברור דאמרינן דנהפך ההיתר להיות איסור וע"כ אף עךל חלק ההיתר לוקין ולכך גילתה תורה משרת ענבים לא ישתה דהיינו דהאיסור חל על חלק שריות הענבים דהיינו המים ששורין בהן ענבים המה אסורים וכמו כן בכל איסורים דאמרינן בהן המל"א הדין כן הוא ודבר זה למדתי מתורתו של הרשב"א בחידושי מסכת חולין דף כ"ח דבקדשים דאמרינן המל"א אמרינן הענ"נ מן התורה וכמו גבי בשר בחלב כיון דשניהם נעשו איסור צריך אח"כ שישים נגד חלק ההיתר עייש"ה ובזה כתבתי במקום אחר בתשובה ליישב דברי הר"ר יקר הביאו התוס' במסכת נזיר דף מ"ד ובמס' ע"ז דף ס"ח ובמסכת מעילה דף י"ח מה שהקשו התוס' דלר""ש משרת למה לי דלענין טע"כ נוכל ללמוד מגיעולי נכרים דלר"ש גע"נ לאו חידוש הוא דהרי ס"ל בעלמא נותן טעם לפגם אסור ואין לומר דמשרת להיתר מצטרף לאיסור דהרי ר"ס ס"ל כ"ש למנות ול"ל צירוף ההיתר למלקות וכ' הרר"ז ליישב דהא דס"ל לרבי שמעון כל שהוא למכות היינו כשהוא בעין אבל לא אם נתערב דכשנתערב בעינן שיעור כזית וי שנ"מ בהע דהמל"א לענין אם נתערב והביא ראיה לזה מהא דקאמר ר"ש הערלה וכלאי הכרם מצטרפין וקשה לר"ש צירוף למה לי א"ו דבתערובת לא אמרינן כ"ש למכות עיי"ש בתוס' בע"ז ובנזיר הנ"ל ותמהו כולם דבש"ס דשבועות דף כ"א בעי' שם אי ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דכ"ש למכות או דוקא בשבועה הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט מהא דקאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית מפת ומיין חייב ואם איתא למה לי לצרף לכזית ולדעת הר"ר יקר הנ"ל דילמא ר"ע כר"ש ס"ל ואמנם כיון דבתערובות אף ר"ש מודה לכך צריך צירוף לכזית והדבר תמוה מאוד וכבר ראיתי לאחד מחכמי הזמן בדור שלפנינו שכתב בתשובה ליישב דברי הרר"י בענינים דחוקים שהורה בעצמו שהם דחוקים אך כי סיבת חומר הקושיא דחקו לזה ואני אומר דברי הרר"י נכונים מאד דבאמת בכל התורה דקיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור פשיטא דחשוב חצי שיעור ע"י תערובות כיון דאין ההיתר נהפך לאיסור אבל בנזיר וקדשים דקיי"ל המל"א אין עלה שם תערובת כלל ולכך במעילה שכתבו התוס' לענין ערלה וכה"כ דבעינן צירוף כזית אף לר"ש כיון דאין ההיתר משתנה בענין איסורים כארלו א"כ שם תערובת עלה וכמו כן מה שהקשו התוס' דלמה לי קרא דמשרת להורות דהמל"א בנזיר הא בלא"ה אף בכ"ש חייב לר"ש ע"ז תירץ הרר"י כהוגן דאי לא נכתב קרא דמשרת להורות דהמל"א הי' עלה שם חצי שיעור ע"י תערובת דאינו מחייב לר"ש אמנם אחרי שגילתה התורה קרא דמשרת דממנו ילפינן דהמל"א א"כ מילתא דפשיטא דהיתר נהפך לאיסור ואז כיון דפקע שם ההיתר שוב לא חשוב ע"י תערובת ומעתה לא בענין צרוף כזית דאף אם בכל האכילה ליכא שיעור כזית מ"מ חייב מלקות דכ"ש למכות לר"ש ושם תערובת כבר פקע ע"י האיסור דמהפך ההיתר להיות איסור וא"כ שפיר דייק הש"ס דר"ע לא ס"ל כר"ש דאי ס"ל כר"ש צירוף לכזית למה לי הרי אף אי ליכא בין הכל רק חצי שיעור דאסור מן התורה וממילא פקע שם היתר מן מה שנבלע בתוכו וחייב מלקות ג"כ וזה ברור ובזה ישבתי לנכון קושית התוס' שם שהקשו דילמא ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל אך דכאן יש לנו ראיה דאינו לוקה על פחות מכשיעור מדגלי קרא דמשרת דהמל"א ש"מ דבפחות מכשיעור אין לוקין ונשתנה איסור כזית מכל איסורי תוןרהובזה אתי שיר דבאמת אף אי נימא דכ"ש למכות מ"מ צריך קרא דמשרת להורות דהמל"א דאי לא כתיב קראד משרת היה ע"ז שם חצי שיעור ע"י תערובות דמודה ר"ש דאין לוקין עליו ובעינן שיעור שלם ללקות ע"י תערובת וא"כ מקרא דמשרת אין לנו ראיה דבנזיר ישתנה הדין משאר איסורים לענין מלקות עך ח"ש ושפיר דייק ל"ל כזית ודוק היטב: '''ובזה''' אמרתי ליישב בחידושי מילתא דקשאי בה זה כמה שנא' בהא דיליה הש"ס במס' פסחים דף מ"ג דהמל"א בנזיר משום דכתיב משרת ומץתמה הש"ס אמאי לא ילפינן מנזיר לכל איסורין שבתורה ומשני משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דגבי חטאת כתיב יקדש להיות כמוב שאם פסול' היא תיפסל וכו' וקאמר דאי כתיב חטאת לא ילפינן נזיר מניה דחולין מקדשים גמרינן אלא דלכתוב בנזיר ונילף חטאת מניה דקדשים מחולין לא ילפינן והילכך הוי לךיה שני כתובים הבאים כאחד והקשתי דהא הש"ס במס' זבחים דף ל"ז הקשה אהא דקאמר יקדש להיות כמוה שאם פסולה תיפסל וניתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני יקדש עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ צריך קרא דיקדש דאל"ה אף דנילף מנזיר הוי אמינא דניתי עשה ונדחי לא תעשה והוא קושיא גדולה אח"ז שמעתי שכבר הרגיש בזה דלכאורה קשה הא דקאמר הש"ס ניתי עשה ונידחי ל"ת דאטו מי איכא עשה לאכילת קדשים פסולים אמנם רש"י ז"ל פירש ניתי עשה דכשרה ונדחי לא תעשה דפסולה והיינו משום דיש חלק קדשים כשרים ומעורב בו חלק קדשים פסולים וא"כ בעת אכילת הבשר הוא מקיים העשה ובאכילת הפסול הוא עובר על לא תעשה וא"כ ניתי עשה מחלק הכשר ונידחי לא תעשה מחלק הפסול ואמנם כשאנו אומרין דמהפך חלק ההיתר לאיסור א"כ ליכא כאן כלל עשה באכילתו דבקרבן פסול ליכא עשה באכילתו וצריך לומר דהך סוגיה דזבחים כסוגיא דנזיר דחטאת אתי לטכ"ע ול אלהיתר מצטרף לאיסור ואי אמרינן דאין המל"א א"כ אין ההיתר נהפך לאיסור ואל נעשה נבלה ורק שאסור לאכלו משום חלק האיסור שיש בתוכו וע"ז שפיר קשה ניתי עשה דכשרה ונדחי לא תעשה דפסולה אבלך לפי סוגיא דהכא לר' עקיבא דס"ל דקרא חטאת להיתר מצטרף לאיסורו נהפך חלק ההיתר להיות איסור בלא"ה לא קשה ניתי עשה ונדחי ל"ת ושפיר דייק דלכתבו בנזיר ונגמור חטאת מניה וע"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ודוק היטב: '''והנה''' בש"ס שם בהא דקאמר ר"י דכל איסורין שבתורה אין המל"א חוץ מאיסורי נזיר אקשינן עלה מהא דתנן המקפה של תרומה וכו' והאמר עלה ר"י הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ש"מ דהמל"א ומשני מה כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס וקאמר וכזית בכא"פ דאורייתא אין וכו' ואקשינן עלה מהא דתנן שני קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אורמ חולין לתוך חולין נפלו ואם דאורייתא הוא אמאי אמרינן שאני אומר ותמהו התוס' בזה דכ"ש אי אמרינן המל"א בכל איסורין שבתורה קשה אמאי אמרינן שאני אומר (והביאו גירסת הש"ס בנזיר דקאמר עלה ולטעמך) ועפמ"ש יתבאר לשון הש"ע כאן כמין חומר דהנה התוס' במס' יבמות דף פ"ב הקשו אמאי לא אמרינן שאני אומר רק בדרבנן הא אף בדאורייתא נימא אוקי תרומה אחזקתה דחולין המה בחזקתו שלא נפל בהן תרומה ותירצו שם כיון דהספק אינו על גוף החולין רק על מה שנפל לתוכן אל מקומינן אחזקה והנה לכאורה דברי התוס' במסכת יבמות סותרין למ"ש הם בעצמן במס' פסחים בהך דתשע צבורין דמבואר להדיא דאף אם הספק אינו על הביאה רק אי חמץ שקל או מצה שקל שייך חזקת בדוק וכבר הרגיש בדבר בס' מגיני שלמה אמנם באמת הדבר נכון מאוד דשם אינו מוציאין הבית מחזקתו כיטון דהוא בחזקת שאינו צריך בדיקה וכעת הוא בחזקת שצריך בדיקה אבל כאן האיסור הוא אסור מתחילתו וההיתר גם כעת נשאר היתר רק שאנו מסופקין היה מקומו של ההיתר וא"כ כשאתה דן על חתיכה זו אם הוא היתר או איסור אין אנו מוציאין אותה מחזקתה ואמנם היכיכ דנהפך ההיתר להיות איסור א"כ כשאתה אומר איסור לתוך היתר נפל אתה מוציא את ההיתר מחזקתו ושייך לומר אוקמיה אחזקה ומעתה אי אמרינן היתר מצטרף לאיסור שפיר נוכל לומר דלכך אמרינן שאניא ומר משום דיש כאן חזקת היתר לומר היתר לתוך היתר נפל כיון דאי נימא איסור לתוך היתר נפל נהפך ההיתר להיות איסור אבל כיון דאמרת דלא אמרינן המל"א אלא משום דאית ביה כזית בכא"פ ואיירי שאוכל כל הפרס דאז כבר אכל שיעור כזית וכיון דלא נהפך ההיתר לאיסור ומ"מ יש בזה איסור תורה אמאי אמרינן שאני אומר דמספק ניזל לחומרא בשל תורה וחזקה ליכא כאן כיון דאין ההיתר משתנה זהו הגירסה בכאן (ובנזיר אף אי יש גירסה זו קושית הש"ס אמאי אמרינן שאני אומר היינו דלשון שאני אומר משמע מספיקא ובטעם חזקת היתר לא שייך לשון שאני אומר) ודודק היטב כי הדבר נחמד מאוד: '''אמנם''' עדיין קשה לי לפמ"ש בחידושי לטור יורה דעה סי' צ"ט בהא דפסקינן שם דעצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר והקשה הב"ח למאי דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה בכל איסורין א"כ העצמות שקבלו טעם מן האיסור נעשו נבילה ואוסרין את ההיתר והרב ט"ז והש"ך דחו דבריו דבכלי עצם דניתר בהגעלה לא אמרינן דנעשה נבילה עייש"ה וכתבתי שם דבוודאי דבר זה לא נעלם מעין הבדולח אלא דכוונתו רצויה עפמ"ש רוב הקדמונים דודאי יש בעצמות ג"כ טעם כמו שיעיד החוש אלא דהתורה התירה טעם האיסור שבעצמות וכן הרא"ש בפג"ה מדמי לה לג"ה דיש בו לחלוחית טעם והרב פרי תואר הביא דעת הקדמונים האלו באריכות וכתבתי שם דדבר זה דהתורה התירה טעם האיסור שבעצמות נלמד מהא דכתיב בבשרה לא בעצמות וכו' וכיון שכן קושית הב"ח נכונה דכיון דיש בהן טעם ונהי דהוא טעם היתר נימא דנעשה נבילה מחמת שקבלה טעם מן האיסור וזה ברור בכוונת הב"ח וצריך לומר דהני פוסקים באמת לא ס"ל תענוג רק בבשר בחלב והרב בעל המפה אפשר דלא ס"ל כדעת אלו קדמונים אמנם לפמ"ש דבקדשים כיון דקיי"ל המלא נהפך ההיתר להיות איסור ובעינן ששים גם נגד ההיתר ותענוג מן התורה א"כ פשיטא דעצמות של איסור אוסרין את ההיתר כיון שקבלו טעם וא"כ יוקשה לנו סוגיא דזרוע בשלה חולין דף צ"ט בהא דקאמר שם מ"ס בשר בהדי בשר משערינן והדבר תמוה כיון דבקדשים תענוג מן התורה למה אינו צריך ששים נגד העצמות שקבלו טעם ונעשו נבילה והוא קושיא גדולה והנראה לפע"ד בביאור הענין דלכארוה קשה אמאי לא מצרפינן הרוטב לבטל טעם הזרוע ובשלמא לרבא דס"ל דטעם בקדשים אף טעם משהו אסור לשיטות רש"י ז"ל והקשו התוס' מכמה מקומות דבקדשים ג"כ בטל ברובא במין במינו וה"ה מין בשא"מ בששים ואמנם מהרש"ל ביש"ש פרק ג"ה סי' מ"ו כתב דדעת רש"י דדוקא במב"מ כיון דליכא טעם כללל אפילו טעם משהו בטל ברובא אף בקדשים אבל דיש כאן נתינת טעם ששים מ"מ איכא טעם קלוש ולרבא חטאת לטכ"ע אתי עייש"ה ביש"ש ולפי"ז א"ש דבאמת הא דמהני מאה ושישים היינו משום דהוי מב"ע ובאמת אף רוב מהני אלא דחומרא גמרינן מיניה כמבואר בש"ס שם אבל אי נימא דרוטב יצטרפו לבטל הזרוע והוי מין בשא"מ ואסור במשהו כיון דיהיב טעמא וע"כ דהאיל בעצמו מבטל וא"כ אמרי' סלק שאינו מינו כאלו אינו ואמנם לאביי דס"ל חטאת להמל"א קאתי ולא ס"ל דטעם משהו אסור בקדשים א,כ במין בשא"מ א"כ בטל בס' וא"כ ניצרף את הרוטב לבטל הזרוע אמנם זה אינו דהרי אביי לא ס"ל הך מילתא דרוטב מסייע לבטל דלקמםן דף ק' פליגי בדבר זה אביי ורבא אי אמרינן דרוטב מסייע לבטל והנה כבר כתבתי לקמן סי' תס"ז בהך ענינא דתרי משהו בשם הר"ן דהא דפליגי אביי ורבא אי הרוטב מסייע לבטל היינו היכי דאיסורו מחמת עצמון דאז יוצא מחתיכה לחתיכה אף בלי רוטב א"כ כיון דאי"צ להרוטב לאסור א"כ אינו מצטרף להתיר ג"כ אבל באיסור הבלוע דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב א"כ ע"כ מחמת הרוב אתה בא לאסור א"כ הרוטב מצטרף להתיר והנה בסי' ק"ה מבואר דדעת הפוסקים דאף היכי דאמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה מ"ע חשוב איסור בלוע לענין זה דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב עיין בש"ע שם ובש"ך ומעתה אתי שפיר דכיון דעצמות מצד עצמן אינן אסורים וגם הטעם שבעצמות אינו אסור אלא דאנו באין לאסור משום הבלוע שנאסרו העצמות מהם וזה חשוב איסור הבלוע דאף דנעשה נבילה מידי איסור בלוע אינו יוצא ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכיון דמחמת הרוטב קאתינן עלה שוב מצטרף הרוטב לבטל טעם הבלוע בעצמות ודו"ק היטב: '''והנה''' בש"ס דפסחים דף מ"ד שם בהא דקאמר לרבי עקיבא דסבירא ליה {{ניווט כללי תחתון}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)